לחיות עם פרשת השבוע – צעד קטן לאדם, צעד גדול לאנושות
5
בשבוע שעבר התחלנו שוב מבראשית. פרשת בראשית ופרשת נח מחוברות יחד, ומהוות את שנות התוהו של העולם, כפי שמובא בגמרא (סנהדרין צ"ז ע"א):
תנא דבי אליהו: ששת אלפים שנה הוי עלמא: שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח.
בפרשה שלנו מתרחש המעבר ממשנות התוהו לשנות התורה, עם לידתו של אברהם אבינו.
נהגו בחלק מקהילות ישראל שכשילד מתחיל ללמוד חומש, מתחילים איתו בפרשת לך לך. כך גם שמעתי משמו של הרצי"ה קוק זצ"ל.
ניתן להבין מדוע לא לומדים עם הילד את פרשת בראשית. תיאור הבריאה הוא עמוק, וקשה לילדים להבינו. אך מדוע לא ללמוד עם הילד את פרשת נח? הסיפור של התיבה ששטה על פני המים עם כל החיות נראה מתאים לילדים, לכאורה.
בשם הרצי"ה שמעתי, שמחנכים את הילד שההתחלה היא בישראל. כפי שהחבר בספר הכוזרי הציג את אמונתו (כוזרי א', י"א):
אמר לו החבר: אנחנו מאמינים באלהי אברהם יצחק ויעקב המוציא את בני ישראל ממצרים…
המפגש שלנו עם הקב"ה נעשה דרך אבותינו אברהם, יצחק ויעקב, ולכן אנחנו מתחילים ללמוד את התורה בפרשיות האבות.
אך נראה שיש עומק גדול יותר, שאולי הוא העומד גם בבסיס הדברים הללו. פרשיות בראשית ונח הם פרשיות העוסקות בתוהו. אין זה מתאים ללמוד עם הילד על התוהו. עם הילד מתחילים ללמוד מעולם התיקון, מאברהם אבינו.
אלפיים שנות תוהו הם אלפיים שנים שבהן העולם חי בלי תורה. בשנים אלו מברר העולם את הזהות שלו. העולם נברא משני חלקים – שמים וארץ, עליונים ותחתונים. בשנות התוהו יש ניתוק בין העולם התחתון ובין העולם העליון. עדיין לא ניתנה התורה המחברת בין העולמות, וקושרת שמים וארץ.
הארץ המנותקת מן העולם הרוחני חיה בתוהו. הדבר מתבטא בחטאים הרבים שהיו מנת חלקו של העולם בשנים אלו. החל מחטא אדם הראשון וקין, ובהמשך דור המבול, שבו עלה התהום – התוהו – והציף את העולם, ועד לדור הפלגה.
הבירור הוא קשה ונוקב, אך העולם פועל על פי התכנית שהתווה לו הקב"ה, השומר שלא יסטה העולם מדרכו. כשכמעט הגיע העולם למצב שממנו אין דרך חזרה – בא המבול, והעולם נמחה, "וַיִּשָּׁאֶר אַךְ נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה" (בראשית ז', כ"ג). נח מתחיל עולם חדש, והקרבן שהוא מקריב בצאתו מן התיבה מבסם את העולם. העולם מתחיל דרך חדשה. מתוך חטאם של דור הפלגה – שהיה חטא רוחני, אידיאולוגי – הולך וצומח אברהם אבינו (פרקי דרבי אליעזר פרק כ"ד):
ועבר אברהם בן תרח וראה אותם בונים את העיר ואת המגדל, וקללם בשם אלהים, שנאמר: "בלע ה' פלג לשונם".
התוצאה של חטא הפלגה היא חלוקת העולם לשבעים אומות, שמתוכן נבחר עם ישראל לקרוא בשם ה' (צפניה ג', ט'):
כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה' לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד.
לאורך כל השנים הולך העולם ומברר את דרכו, עד שיגיע לתיקון השלם.
התוהו הוא מציאות בלי תורה, בלי כיוון ודרך. במציאות כזו החומר מושך את האדם והקושי להתמודד מולו גדול מאוד.
כיצד מתוך התוהו צומח התיקון? בפרשה שלנו אנו פוגשים את הופעתו הראשונה של אברהם אבינו, ובפרשה הבאה את השלב השני, שבו נגלה אליו ה'.
נעיין במה שעולה מן התיאור בפרשתנו (בראשית י"א, כ"ו-ל"ב):
וַיְחִי תֶרַח שִׁבְעִים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת אַבְרָם אֶת נָחוֹר וְאֶת הָרָן. וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת תֶּרַח תֶּרַח הוֹלִיד אֶת אַבְרָם אֶת נָחוֹר וְאֶת הָרָן וְהָרָן הוֹלִיד אֶת לוֹט. וַיָּמָת הָרָן עַל פְּנֵי תֶּרַח אָבִיו בְּאֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ בְּאוּר כַּשְׂדִּים. וַיִּקַּח אַבְרָם וְנָחוֹר לָהֶם נָשִׁים שֵׁם אֵשֶׁת אַבְרָם שָׂרָי וְשֵׁם אֵשֶׁת נָחוֹר מִלְכָּה בַּת הָרָן אֲבִי מִלְכָּה וַאֲבִי יִסְכָּה. וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה אֵין לָהּ וָלָד. וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם. וַיִּהְיוּ יְמֵי תֶרַח חָמֵשׁ שָׁנִים וּמָאתַיִם שָׁנָה וַיָּמָת תֶּרַח בְּחָרָן.
לשון הפסוק קשה. הפסוק פותח במילים "ויקח תרח" – תרח הוא הלוקח את האנשים איתו, ובהמשך כתוב: "ויצאו אתם". לכאורה היה צריך להיות כתוב: "ויצאו איתו" – עם תרח?!
על שאלה זו השיבו רש"י מצד אחד, והזוה"ק מצד שני, וכבר עמדנו על כך1. הפעם ננסה לעשות שלום בין שתי הדעות.
רש"י כותב:
ויצאו אתם – ויצאו תרח ואברם עם לוט ושרי.
תרח ואברהם הם "בעלי הבית", והם המובילים. הם לקחו את לוט ואת שרה איתם.
בזוה"ק אמרו (ח"א, לך לך ע"ז ע"ב, בתרגום):
בוא וראה, מה כתוב: "ויקח תרח וגו' ויצאו אתם מאור כשדים". "ויצאו אתם", 'ויצאו אתו' צריך לכתוב?! כי כתוב 'ויקח תרח'. למה כתוב "ויצאו אתם"?! אלא תרח ולוט עם אברהם ושרה יצאו, כי הם שרצו לצאת בעיקר מתוך הרשעים, ואחר שראה תרח שאברהם בנו ניצל מתוך האש, חזר לעשות רצונו של אברהם, ומשום זה, ויצאו אתם תרח ולוט. ובשעה שיצאו מה כתוב בהם, "ללכת ארצה כנען", כי רצונם היה ללכת לשם. מכאן למדנו שכל מי שבא לטהר עוזרים לו. בוא וראה שכך הוא, כי כיון שכתוב "ללכת ארצה כנען", מיד כתוב, "ויאמר ה' אל אברם לך לך וגו'". ומִטרם שנתעורר מעצמו מתחילה ללכת לארץ כנען, לא כתוב לך לך… וכן כיון שהתעורר אדם התעוררות מִתחילה, אז מתעוררת התעוררות שלמעלה, בוא וראה, כיון שכתוב "ויצאו אתם מאור כשדים", מיד: "ויאמר ה' אל אברם".
לפי הזוה"ק, אברהם ושרה היו המובילים, ואיתם באו גם תרח ולוט. האם יש כאן "מחלוקת" בין רש"י והזוה"ק?
נראה, שיש שני מישורים למציאות.
רש"י מתאר את הצד הנגלה. בצורה הנגלית, תרח ואברהם הובילו את השיירה. תרח הכין את החמורים לדרך, ארז את הציוד וזירז את האנשים להתקדם ולצעוד.
אך במישור הנסתר, וכי תרח שייך לארץ ישראל? וכי לשם הוא הולך? מבחינה רוחנית, אברהם ושרה היו המובילים. כשתרח הטעין את החמורים, אברהם ושרה רקמו תכניות על תיקון העולם בארץ ישראל.
אברהם ושרה רואים עולם הנמצא בתוהו, ומחפשים דרך ומקום להוציא את העולם מהתוהו ולהתחיל את התיקון של העולם. הם רואים שיש ארץ מיוחדת, ארץ אשר "לֹא גֻשְׁמָהּ בְּיוֹם זָעַם" (יחזקאל כ"ב, כ"ד) – שלא ירד עליה המבול (זבחים קי"ג ע"א). הם מבינים שזו ארץ מיוחדת ששייכת לתיקונו של עולם ולא לתוהו, ולכן רוצים ללכת לשם.
עוד מספרים חכמים (בראשית רבה פרשה ל"ט, ח'):
אמר רבי לוי: בשעה שהיה אברהם מהלך בארם נהרים ובארם נחור, ראה אותן אוכלים ושותים ופוחזים, אמר: הלואי לא יהא לי חלק בארץ הזאת. וכיון שהגיע לסולמה של צור, ראה אותן עסוקין בניכוש בשעת הניכוש, בעידור בשעת העידור, אמר: הלואי יהא חלקי בארץ הזאת.
אברהם רואה שארץ ישראל היא מקום ישוב, מקום של אנשים מתוקנים העוסקים בתיקונו של עולם – ולכן הוא רוצה לשבת בארץ הזו. זה המקום המתאים למי שחפץ להוציא את העולם מהתוהו אל התיקון.
יש לדייק גם בסדר הבאת השמות במקורות השונים. כשנאמר ש"פלוני הלך עם אלמוני", יש מקום לדון האם פלוני הוא העיקר, או שאלמוני הוא העיקר2. רש"י כתב: "ויצאו תרח ואברם עם לוט ושרי". רש"י מבין, שתרח ואברהם הם העיקר, ואליהם התלוו לוט ושרה. לכן מביא רש"י את תרח לפני אברהם. תרח היה המוביל של השיירה בצד הנגלה.
הזוה"ק מתאר את הדברים בצד הנסתר, ולכן מביא את העיקר בסוף: "תרח ולוט עם אברהם ושרה יצאו". במובן הרוחני תרח ולוט נמשכו אחרי אברהם, אך בפועל, בצורה הנגלית, תרח היה היוזם והמוביל, ולכן הוא מופיע ראשון, ואברהם ושרה אחריו.
בזוה"ק מובא, שפסוקים אלו הם המקור לכך שהבא ליטהר מסייעים בידו, ושאיתערותא דלתתא – ההתעוררות מלמטה – קודמת לאיתערותא דלעילא – להתעוררות מלמעלה. זה תהליך שקורה בכל פעם שיש צורך להוציא את העולם מתוהו לתיקון. יש להתחיל מלמטה, ורק אז מסייע הקב"ה להמשיך את התהליך. רק אחרי שהבין אברהם שיש מנהיג לבירה, "הציץ עליו בעל הבירה" (בראשית רבה פרשה ל"ט, א').
ביטוי לתהליך זה ניתן לראות בדורות האחרונים.
התיאור של רש"י מתאים לתנועה הציונית. מי שהוביל את המהלך של השיבה לארץ ישראל היו אנשים הרחוקים מתורה ומצוות, בחי' תרח, ו"אברהם" – רבנים ואנשי תורה – התלוו אליהם. בצד הגלוי הוביל החלק החומרי המעשי, על ידי אנשים שמוכשרים לבנות ישובים ולכבוש את הארץ. זוהי האיתערותא דלתתא של הצד המעשי.
אך גם בצד הרוחני יש איתערותא דלתתא. בצד זה, מי שהוביל היו אנשי התורה. כשהציונים ייבשו ביצות והקימו מושבות – היה זה תוצאה של תהליך רוחני של רבים שחלמו ופעלו לעלות לארץ מצידה הרוחני – הבעש"ט, הגר"א, רבי נחמן מברסלב, ועוד קודם לכן – הרמב"ן וריה"ל ורבים רבים נוספים. כל אלו רקמו תכנית רוחנית של עליה לארץ, והם היו העיקר מהבחינה הנסתרת. בפועל זה הופיע על ידי התנועה הציונית. את פעולתם הנסתרת של גדולי ישראל שקירבו את עם ישראל אל הארץ – לא רואים בפועל.
גם בדור שלנו יש צורך לעסוק בצד הרוחני, ביציקת תוכן רוחני לכלים המעשים שבנתה הציונות. עלינו להתחיל את התהליך בהתעוררות מצידנו, והקב"ה ימשיך להעיר עלינו את רוחו ממרום.
כפי שהזכרנו, הזוה"ק אומר שכאן המקור לתהליך זה. זה קורה בכל דור. גם בדור שלנו יש הרבה תוהו ויש לעסוק הרבה בתיקון. הן מצד ארץ ישראל, שעוד נכונו לנו מאבקים רבים עליה, והן מהצד הרוחני, במאבק על ערכים רבים וחשובים.
ראשיתו של כל תהליך הוא בתוהו. כך גם האדם – נולד ללא תורה ומצוות, ללא מוח ומודעות. כולו גשמי. הכל קיים בכח ומוכן להופיע בעתיד בגדלות. התיקון מופיע מתוך בירור שעורך האדם, ומברר את זהותו, וכך משתחרר מהגשמיות ומתקן את עצמו.
גם בעולם זהו התהליך. כל שלב מתחיל בתוהו, וכל דור עובר תהליך של בירור הזהות שלו. בדור שלנו הבירור נעשה בכך שכל ערך עומד לבחירה. יכול האדם לבחור האם הוא רוצה להתחתן או לא, להביא ילדים לעולם או לא, וכך הלאה . התוהו, הכפירה, מגביה את קולו ומפיץ את מחשבותיו ודבריו. הוא גורם לאנשי האמונה לעמוד מול שאלות. עלינו לעמוד מול התוהו בלא פחד. לומר את האמת שלנו בצורה ברורה.
התיקון מתחיל בהתעוררות מלמטה. בזמנו של אברהם כבר היה העולם מלא באנשים. אברהם היה מעבר אחד וכל העולם כולו מהעבר השני. במצב כזה מחליט אברהם ללכת לארץ ישראל. מן הסתם אמרו לו: מה תעשה בארץ ישראל? תעשה "פנים אל פנים"? כמה אנשים תפגוש? על מי תשפיע? יבואו שלושה אנשים אל האוהל ואתה תארח אותם ותלמד אותם לברך? מזה אתה מתלהב?
אך אברהם עושה את תפקידו – לעורר מלמטה. הוא לא חושב שלבד הוא יצליח להפוך את העולם, אך תפקידו הוא לעשות את הצעד הראשון, להכין את הכלים. אחרי שאברהם עושה מצידו את הצעד הראשון – אומר לו הקב"ה "לך לך" – אני אגלה לך את מעלתה של הארץ בצורה עליונה יותר ממה שחשבת3. אך לא ניתן להגיע למדרגה זו אם לא עושים את הצעד הראשון.
גם בלימוד תורה כך הוא הדבר. כל אחד יכול לומר לעצמו – וכי אני יכול לתרום משהו בלימוד התורה? והתשובה היא: כן! חז"ל אומרים שעל ידי לימוד ספר הזוה"ק – פנימיות התורה – יצאו ישראל מהגלות. כל אחד מרגיש שהוא קטן, אך בכל זאת עליו לעשות צעד קטן, להתאמץ ולהשקיע, לוותר מעצמו למען הלימוד, להתחיל את ההתעוררות מלמטה, כדי שהקב"ה ישפיע עלינו את ההתעוררות מלמעלה.
אנו חיים בדור נפלא, אך עדיין יש הרבה תוהו, ואנו צריכים לעורר את ההתעוררות מלמטה.
בצד המעשי – ללכת ל"פנים אל פנים". זה צעד אחד קטן, משפחה אחת, אך ההשפעה של הצעד הזה יכולה להיות עצומה. אנו לא יכולים להבין איזה שפע יכול להתעורר מכל מפגש של "פנים אל פנים". אברהם הלך לארץ עם תרח – והקב"ה הוליד מזה את עם ישראל ושינה את כל העולם. כל מעשה קטן מצידנו יכול לפעול הרבה מאוד, כשהקב"ה מעיר אותנו מלמעלה.
ובצד הרוחני – בלימוד התורה. לשאוף ללימוד עמוק יותר, לחלקים הפנימיים של התורה. זהו החלק שאנו יכולים לפעול מצידנו, זוהי תרומתנו הדלה לאיתערותא דלתתא, כדי שהקב"ה יעורר עלינו את האיתערותא דלעילא.
אנו נעשה את הצעד הראשון, וכך נעבור מ"נח" ל"לך לך" – שהקב"ה יתגלה אלינו ויאמר לנו את דבריו הגדולים והמאירים.
ניתן לקבל את השיחה במייל, בלי נדר, על ידי משלוח בקשה ל: metavhaaretz@gmail.com.
1 עי' בספר "לחיות עם פרשת השבוע" ח"א, עמ' 51.
2 עי' אורות התורה ט', ו', בשם תוספות ישנים ביומא פ"ה ע"ב לגבי הביטוי "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ", עיי"ש.
3 עי' בספר "לחיות עם פרשת השבוע" ח"א עמ' 52.