לחיות עם פרשת השבוע – לקחת אחריות!
5
בכל שנה בפרשת פינחס, אני מתרגש מפסוק מיוחד שנמצא בפרשה (במדבר כ"ז, ט"ו-ט"ז):
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר. יִפְקֹד ה' אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה.
משה כביכול פונה את הקב"ה ומצוה אותו מה לעשות.
מיד אחר כך מגיעה "תגובה" של הקב"ה (במדבר כ"ח, א'-ב'):
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי רֵיחַ נִיחֹחִי תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ.
הציווי מופנה אל בני ישראל, ולא לקב"ה. חז"ל דורשים את ה"דו-שיח" שבין משה לקב"ה (תנחומא פינחס, י"א):
"יפקוד ה' אלהי וגו'", זהו שאמר הכתוב: "האותיות שאלוני על בני ועל פועל ידי תצוני" (ישעיה מ"ה), משל למה הדבר דומה, למלך שנשא אשה והיה לה שושבין, כל זמן שהמלך כועס על אשתו השושבין מפייס ומתרצה המלך לאשתו, בא השושבין למות, התחיל מבקש מן המלך, אמר לו: בבקשה ממך, תן דעתך על אשתך, אמר לו המלך: מה אתה מצוני על אשתי, צוה את אשתי עלי שתהא זהירה בכבודי, כביכול כך אמר לו הקב"ה למשה: עד שאתה מצוני עליהם ואתה אומר: "יפקוד וגו'", צוה אותן עלי שיהו זהירין בכבודי, מה כתיב למטה: "צו את בני ישראל את קרבני לחמי".
המדרש דורש הבנה. המלך נושא אשה, ויחד איתה הוא מעסיק "יועץ נישואין" צמוד, שירגיע את המלך בכל פעם שהוא יכעס על אשתו? מה פשר ההתנהלות המוזרה של המלך?
נראה, שאשתו של המלך היא אשה פשוטה, מן העולם, והיא איננה רגילה לגינוני המלכות של הארמון. משום כך המלך כועס עליה, כשהיא מתנהגת כאשה פשוטה ולא כאשתו של המלך. היועץ מרגיע את המלך – אל תכעס, המלכה עדיין איננה רגילה להתנהגות הראויה לאשת המלך, תן לה עוד זמן להתרגל, כוונתה איננה לרעה.
כשמגיע זמנו של השושבין לעזוב את העולם, יחסי המלך ואשתו נמצאים על פרשת דרכים, ויש מקום ליצור בהם שינוי. המלך אומר לשושבין: עכשיו האשה צריכה כבר להתרגל לחיים בבית המלך. אין צורך בשושבין חדש, או ביחס מיוחד – אשתו של המלך צריכה ללמוד איך לחיות בבית המלך, ולקחת אחריות על התנהגותה.
והנמשל – חייהם של בני ישראל במדבר. יש הבדל יסודי בין הנהגת המדבר ובין הנהגת ארץ ישראל. בפרשתנו, כשמשה מבין שהוא עומד לעזוב את העולם, נמצא קו התפר בין שתי ההנהגות. משה הנהיג את בני ישראל במדבר. האחריות על מצבו של עם ישראל היתה מונחת על כתפיו של משה, השושבין. ההנהגה היתה אלוקית, וכל בעיה קיבלה פיתרון מיידי. קרח חולק על משה – והאדמה בולעת אותו. עם ישראל מתלונן – ונחשים מגיעים.
אולם, לאחר ארבעים שנה במדבר, התחלף הדור, והדור החדש עומד להיכנס לארץ ישראל. הגיע הזמן להחליף את צורת ההנהגה. בארץ ישראל ההנהגה היא טבעית. הפתרון לא מגיע בצורת נס ומופת. האחריות עוברת לעם ישראל.
הביטוי של זה הוא בפרשה שבה הקב"ה "מגיב" לדבריו של משה – פרשת הקרבנות. פתיחת הפרשה ב"צו את בני ישראל" מלמדת שיש כאן הטלת אחריות על עם ישראל, אך הדברים קשורים גם לתוכן הפרשה – פרשת הקרבנות, ובמיוחד קרבן התמיד שפותח פרשה זו.
קרבן התמיד מבטא את האחריות שיש לעם ישראל. בארץ ישראל עם ישראל הופך להיות ציבור, והציבור אחראי על חייו.
מקור מעניין בהקשר לכך מובא בירושלמי במסכת שקלים (פ"ג ה"ג). במשנה מבואר דין "תרומת הלשכה" – לקיחת השקלים שניתנו כדי לקנות מהם את קרבנות הציבור. היו עושים זאת בשלוש קופות. וכך מובא במשנה (שקלים פ"ג מ"ד):
תרם את הראשונה לשם ארץ ישראל, ושניה לשום כרכים המוקפין לה, והשלישית לשום בבל ולשום מדי ולשום מדינות הרחוקות.
הקופה הראשונה היתה לשם בני ארץ ישראל, השניה היתה לשם הערים הסמוכות לארץ ישראל, והשלישית לשם יושבי המדינות הרחוקות מארץ ישראל. מובא על כך בירושלמי:
תני, תרם את הראשונה לשם ארץ ישראל ולשם כל ישראל, שנייה לשם כרכים המוקפים ולשם כל ישראל, והשלישית לשם בבל ומדי ולשם מדינות הרחוקות ולשם כל ישראל.
כל תרומה היתה גם "לשם כל ישראל". זהו המקור לכך שאנו מקיימים כל מצוה "ביחודא שלים בשם כל ישראל". בירושלמי, תלמודה של ארץ ישראל, המחשבה היא על כלל ישראל.
כשאדם נותן את מחצית השקל, הוא לא נותן את חלקו בקרבן. הקרבן הוא "לשם כל ישראל", והוא שייך לכלל האומה.
בארץ ישראל האחריות על עבודת ה', על קרבת אלוקים, היא בידי האומה. גם בארץ ישראל יש מנהיגות – יש מלך וכהן גדול, סנהדרין ונביאים. אולם האחריות איננה על המנהיגים. הם מסייעים לעם ישראל לחיות את החיים בצורה נכונה ולעשות את הדברים שהם צריכים לעשות כראוי. האחריות להשתמש נכון בכלים הללו – היא בידי עם ישראל.
קרבן התמיד מבטא את האחריות הזו, בכמה דרכים.
א. פסוק מיוחד בפרשת התמיד (במדבר כ"ח, ו'):
עֹלַת תָּמִיד הָעֲשֻׂיָה בְּהַר סִינַי לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה לַה'.
וכי בהר סיני הוקרבה "עולת תמיד"? מהי משמעות הפסוק1?
בהר סיני, עם קבלת התורה, קיבל עם ישראל את כל כוחותיו לפעול את פעולתו בעולם. הביטוי של הכוחות בצורה מלאה מופיע בארץ ישראל, אך המקור לכך הוא בהר סיני, בקבלת התורה. הקב"ה הוריד את התורה מן השמים אל הארץ, והפקיד אותה בידינו. בהר סיני קיבלנו את האחריות על התורה ועל קיומה. עולת תמיד – המבטאת את האחריות של עם ישראל, עשויה בהר סיני – מקור הכח והאחריות הם בהר סיני.
המהר"ל מביא מדרש, שמקורו לא ידוע (נתיבות עולם, נתיב אהבת ריע, פ"א):
בן זומא אומר: מצינו פסוק כולל יותר, והוא: "שמע ישראל וגו'". בן ננס אומר: מצינו פסוק כולל יותר, והוא: "ואהבת לרעך כמוך". שמעון בן פזי אומר: מצינו פסוק כולל יותר, והוא: "את הכבש האחד תעשה בבוקר וגו'". עמד ר' פלוני על רגליו ואמר: הלכה כבן פזי, דכתיב: "ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן וגו'".
הרבה דנו במשמעות האמירה שהפסוק הכולל ביותר הוא הפסוק העוסק בקרבן התמיד (במדבר כ"ח, ד'):
אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם.
לאור דברינו נראה להסביר, שפסוק זה מבטא את האחריות של עם ישראל על הקרבן קרבן התמיד בכל יום. יש להכין כבשים, לבדוק אותם ממומים, ולוודא שבכל יום יוקרב קרבן התמיד בבוקר ובין הערבים. האחריות על כך, כביטוי לאחריות של עם ישראל על חייו – זהו הערך העולה מקרבן התמיד.
ב. ענין נוסף העולה מקרבן התמיד, קשור לבהמה שאותה מקריבים – הכבש. יש קרבנות של פרים, יש קרבנות של אילים ויש קרבנות של כבשים. השם משמואל מבאר מדוע קרבן התמיד בא דוקא מכבשים (פינחס, תר"ע):
והנה כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה אמר הטעם שתמידין באים מכבשים ולא משוורים שהם המובחרים שבקרבנות, כמו שאמר בפייט (בשחרית יום ב' של פסח) ועל כל ניחוח עלית תשורת שור, הוא כמן שאמרו במדרש רבה: מה כבשים אין להם אלא קול אחד, אף ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהם שבשמים, עכתדה"ק ז"ל. וזהו ענין התמידין שמאחדין את כל ישראל לעבודת השי"ת, וזהו שאמרו חז"ל (במדב"ר פ' כ"א) מעולם לא הי' אדם בירושלים ובידו עון, דעל ידי התמידין שמאחדין את ישראל בא כל אחד למקור ישראל, והמקור של ישראל אינו יכול לסבול עוונות, בכן ממילא נפרדים העוונות מהם. וזהו שאמר משה רבנו ע"ה בעדת קרח: "אל תפן אל מנחתם", וברש"י בשם מדרש: יודע אני שיש להם חלק בתמידי צבור, אף חלקם לא יקובלו לפניך לרצון וכו', מאחר שהם היפוך כוונת התמידים, שהם היו חפצים לעשות פירוד בין ישראל הדבקים. ובזה מובן מה שדקדק כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה מדוע לא התפלל משה רבינו ע"ה עליהם, כי כל התפלות הם רק מצד הכלל, כמו שמתפללין גם על חולה: בתוך שאר חולי ישראל, וכן כל התפילות, ומאחר שהם היו כנגד התכללות הכלל, לא הי' יכולה להועיל תפילת משה רבינו ע"ה עליהם. והבן.
הכבשים מבטאים את ההתבטלות לכלל. "אין להם אלא קול אחד". כל כבש הוא חלק מהעדר כולו, והעדר נמצא תחת הרועה. קרבן התמיד הבא מכבשים מבטא את האחדות של עם ישראל תחת הרועה שלהם.
אנו צריכים לקחת מהפרשה את העברת האחריות אלינו, בכמה מעגלים.
א. אחריות של כל אדם על עצמו. כל אחד צריך לשלוט על חייו, ולא לתת למציאות לשלוט עליו. חז"ל אמרו (אסתר רבה פרשה י', ג'):
"ויבא המן ויאמר לו המלך וגו' ויאמר המן בלבו", הרשעים ברשות לבם. (בראשית כ"ז) "ויאמר עשו בלבו", (תהלים י"ד) "אמר נבל בלבו", (מלכים א' י"ב) "ויאמר ירבעם בלבו", "ויאמר המן בלבו", אבל הצדיקים לבם ברשותם, הדא הוא דכתיב (שמואל א' א'): "וחנה היא מדברת על לבה", (דניאל א') "וישם דניאל על לבו", (שמואל א' כ"ז) "ויאמר דוד אל לבו", ודומין לבוראן (בראשית ח'): "ויאמר ה' אל לבו".
אנו צריכים לשלוט על המציאות, ולא המציאות עלינו, והדברים אמורים במיוחד כלפי המכשירים החדשים. הטכנולוגיה יכולה להיות הדבר הטוב ביותר – הקב"ה הביא את הדור שלנו לפסגות גבוהות, ויש בידינו יכולות מדהימות. אך זה יכול גם להיות הדבר הגרוע ביותר. ההבדל הוא בשאלה – מי שולט על מי. האם האחריות היא עליך, בבחינת "צו את בני ישראל". האם כל אחד אחראי על חייו, ולא נותן לאחרים לשלוט בו. השליטה היא כאשר האדם בוחר מתי להסתכל במכשיר. כאשר כל רטט גורם לך לעזוב את מה שאתה עושה ולראות מי שלח הודעה – המכשיר שולט בך. אולם כאשר אתה מחליט שבמשך חצי שעה ביום או קצת יותר אתה בודק מי שלח הודעה, חוזר להודעות חשובות ושומר על קשר עם אנשים – אתה שולט במכשיר. בשאר הזמן אתה משוחרר, בן חורין. כאשר המכשיר נמצא עליך כל הזמן – הוא שולט בך, הוא מחליט מתי תצליח להתרכז במה שאתה עושה ומתי הוא מסיח את דעתך, מתי אתה יכול להקשיב ומתי לא. זהו אובדן אחריות של האדם על חייו.
המעגל הראשון הוא אחריות של כל אדם על עצמו ועל חייו.
ב. המעגל השני הוא אחריות על הסביבה. הדור היום הוא מפונק יותר, ולפעמים קשה לו יותר לקחת אחריות על הסביבה. בישיבה יש צורך שדברים מסויימים ייעשו – לפנות את הזבל, לסייע בסחיבת ירקות במטבח, ולהבדיל – להיות שליח ציבור. עלינו לקחת אחריות גם על הסביבה, ולפעול ולסייע במה שאנו יכולים.
ג. המעגל השלישי הוא אחריות על האומה, על כלל ישראל. דבר זה נכון במישור המעשי – להיות אדם טוב, לעשות טוב ככל שאפשר, וגם במישור הסגולי – לימוד התורה ועשיית המצוות של כל אדם עושות את האומה כולה טובה יותר.
אנו רגילים להביא בהקשר זה את דברי המדרש (ילקוט שמעוני שופטים, רמז ס"ח):
אם תאמר, אותם שנים ושבעים אלף שנהרגו בגבעת בנימין, מפני מה נהרגו? היה להם לסנהדרי גדולה שהניח משה ויהושע ופנחס בן אלעזר עמהם, שיקשרו חבלים של ברזל במתניהם, ויגביהו בגדיהם למעלה מארכובותיהם, ויחזרו בכל עיירותיהם של ישראל, יום אחד ללכיש, יום אחד לעגלון, יום אחד לחברון, יום אחד לבית אל, יום אחד לירושלים, וילמדו אותם דרך ארץ בשנה, בשתים, בשלש, בארבע, בחמש, עד שיתישבו ישראל בארצם, יתגדל ויתקדש שמו של הקדוש ברוך הוא בעולם כלו שברא מסוף העולם ועד סופו, הם לא עשו כן, אלא כיון שנכנסו ישראל לארצם, כל אחד ואחד רץ לכרמו ולזיתו ואומר: שלום עלי נפשי, שלא להרבות הטורח… וכשעשו בגבעת בנימין דרכים מכוערים ודברים שאינם ראויים, יצא הקב"ה להחריב את העולם כולו, ונפלו מהם שבעים ושנים אלף, ומי הרג אותם? סנהדרי גדולה שהניח משה ויהושע ופנחס עמהם.
ניתן להניח שחכמי הסנהדרין לא היו לוחמים מיומנים. בכל זאת אומר המדרש, שהם הרגו את אלפי האנשים שמתו במלחמת האחים של "פילגש בגבעה". האחריות מוטלת עליהם. תופשי התורה באותו דור לא לקחו את האחריות על מצבו הרוחני של עם ישראל. כל אחד חי את חייו, והסתפק בכך שהוא שומר את התורה.
כשעם ישראל נכנס לארץ ישראל, הולך כל שבט ושבט לנחלתו, ומתרחק ממרכז התורה והקדושה שבירושלים. המקומות המרוחקים נשארו בלי תורה ובלי דרך ארץ, והתוצאה היתה מלחמת אחים.
עלינו לדעת שמי שזכה ללמוד תורה ולשבת בישיבה, להיות בצל השכינה – אין זה רק כדי שהוא יתחזק בדרכו ויתקרב לקב"ה. יש לך אחריות על האומה כולה. אם זה בדרך של "פנים אל פנים" וקשר עם אנשים, ואם זה בכך שהלימוד יהיה מכוון "לשם כל ישראל". כל מעשה שאנו עושים צריך להיות "לשם כל ישראל". יש לנו אחריות על הכלל.
עלינו לדעת שאנו חיים בדור מופלא. כל אחד ואחד מאיתנו הוא אדם גדול, שהקב"ה שתל בדור הזה. כל אחד הוא ביטוי לגודל של הדור. לכן כל אחד ואחד צריך לחיות בצורה גדולה, ולשאת באחריות על חייו האישיים, על החברה ועל האומה בכלל.
ניתן לקבל את השיחה במייל בכל שבוע, בלי נדר, על ידי משלוח בקשה ל: metavhaaretz@gmail.com.
1 עי' "שפת אמת" בפרשתנו שנת תרל"ד ועוד רבים שעוסק בפסוק זה.