לחיות עם פרשת השבוע – בן סורר ומורה לימינו
5
בפרשת כי תצא יש פרשיה שבדור שלנו קשה מאוד לקרוא אותה ולהבין אותה כראוי – פרשת בן סורר ומורה (דברים כ"א, י"ח-כ"ג):
כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ וְיִסְּרוּ אֹתוֹ וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם. וְתָפְשׂוּ בוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ וְאֶל שַׁעַר מְקֹמוֹ. וְאָמְרוּ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ זוֹלֵל וְסֹבֵא. וּרְגָמֻהוּ כָּל אַנְשֵׁי עִירוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ.
לוּ היתה פרשה זו נכתבת היום, היו כותבים: "ויסרו אותו ולא ישמע אליהם, ותפש הבן את אביו ואת אמו והוציא אותם אל שער עירו, ורגמום כל אנשי עירם באבנים…".
איך אנו צריכים לחיות פרשה כזו היום? מה אנו אמורים ללמוד ממנה על חינוך הילדים?
ראשית, יש לשים לב לפער הגדול בין התורה שבכתב ובין התורה שבעל פה. התורה שבכתב מעבירה את כל האחריות אל הבן. בתורה שבעל פה כמעט כל האחריות היא על ההורים. הגמרא אומרת (סנהדרין ע"א ע"א):
בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב, דרוש וקבל שכר.
מסביר הרש"ר הירש (לדברים כ"א, י"ח):
דין בן סורר ומורה "לא היה ולא עתיד להיות"; בכל עבר ובכל עתיד הוא היה ויהיה רק הלכה עיונית שהתנאים האמורים בה מונעים את הגשמתה למעשה, ואף על פי כן או דוקא משום כך הוא אוצר בלום של אמיתות חינוכיות שחקירתן היא בגדר "דרוש וקבל שכר": העוסק בהן יפיק מהן תועלת מרובה למלאכת החינוך של ההורים.
השכר הוא בכך שמן הפרשיה הזאת ניתן ללמוד איך לחנך.
מן הפסוק: "איננו שומע בקולנו", למדו בגמרא (סנהדרין ע"א ע"א):
רבי יהודה אומר: אם לא היתה אמו שוה לאביו בקול ובמראה ובקומה – אינו נעשה בן סורר ומורה.
מכאן ניתן ללמוד שהתנהגותו של הילד תלויה גם בהורים. אם קולותיהם שונים, אם הם אומרים לבן הדרכות סותרות, אם המראה – החיים שלהם, מופיעים בצורה שונה – אין הם יכולים להעניש את בנם. האחריות היא על ההורים – אתם תדברו בקול שוה, ואז הבן ישמע אליכם.
עוד דרשו חז"ל את סמיכות הפרשיות בתחילת פרשת כי תצא: אשת יפת תואר, אשה אהובה ושנואה, בן סורר ומורה (רש"י לדברים כ"א י"א):
אבל אם נשאה (=את אשת יפת תואר), סופו להיות שונאה, שנאמר אחריו (פסוק ט"ו): "כי תהיין לאיש וגו'", וסופו להוליד ממנה בן סורר ומורה, לכך נסמכו פרשיות הללו.
אדם שלוקח אשת יפת תואר נותן בכך דוגמא אישית לבנו, כיצד הולכים אחר היצר הרע. גם כשיש לאב אשה אהובה ושנואה, מבין הבן כיצד מתייחסים לאנשים. התוצאה היא בן סורר ומורה. כאשר ההורים מתנהגים בצורה שלילית – התוצאה היא בן סורר ומורה. האחריות היא על ההורים, ולא רק על הבן.
על היחס שבין התורה שבכתב ובין התורה שבעל פה, היה אומר הרצי"ה משל (מצוטט מתוך שיחות הרצי"ה, משפטים ב', 9):
בפרשתנו, אנו נפגשים בדבר מעין זה בצורה בולטת וצועקת: "עין תחת עין". בדף שלם בבבא קמא מצויות הוכחות על גבי הוכחות שאי אפשר להבין את הפסוק כפשוטו. בודאי שההוכחות צודקות ונכונות, אבל הרי בתורה כתוב כך ואין מקום לטעות, ואיך אפשר להבין את זה?…
בגמרא בברכות נפגשים במונח של "כנסת ישראל", האידיאה הלאומית. הקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל הם שני צדדים של ענין אחד. מן המקור האלוהי נמשכת השראת השכינה בכנסת ישראל. הם נקראים בגמרא אבא ואמא. "אין אביו אלא הקב"ה… ואין אמו אלא כנסת ישראל". לפעמים נקראים מלך ומלכה או מלך ומטרוניתא. כמובן, בין האבא לאמא אין מחלוקת אלא שלום בית, כי הכל ענין אחד שלם. והנה הבן גרם לכעס ואביו לוקח רצועה בידו להלקותו – קופצת מיד האמא, שמנהלת את משק הבית, תופסת את יד האבא ועוצרת בעדו: "חכה: נכון שהוא חטא, אבל אני אסדר את הענינים החינוכיים שבבית". די היה ברגע הזה שהאב אחז את הרצועה בידו! למעשה כך גם היה הרצון הראשוני של האבא, כוונתו היתה רק לאיים, שהרי גם "המגביה ידו על חבירו אף על פי שלא הכהו נקרא רשע". באותה גמרא נמצא: "הסוטר לועו של ישראל כאילו סוטר לועו של שכינה". לכן יש זעזוע נורא, והביטוי המקורי מוכרח להיות בכל התוקף. עין תחת עין! אחר כך באה האמא – מנהלת משק הבית, כנסת ישראל, תורה שבעל פה – ומסדרת את הענין למעשה: "עין תחת עין" – ממון.
התורה שבכתב היא "תורת אמת", והאמת היא שאדם שהוציא עין לחבירו – אין זכות קיום לעין שלו. איך אתה יכול להמשיך לראות, לאחר שפגעת בראייתו של חברך? התורה שבעל פה היא החיים, "חיי עולם נטע בתוכנו – זו תורה שבעל פה". התורה שבעל פה מתרגמת איך עושים את זה בפועל, בצורה מתוקנת. איך האמת הגדולה מופיעה בחיים. בפועל לא ניתן להוציא את העין, ולכן מתרגמים זאת לממון. הוא נותן את הממון שעמל עליו בנפשו, וכאילו נתן את עינו.
כך גם ביחס לבן סורר ומורה.
התורה שבכתב אומרת שאדם אחראי למעשיו. אם הבן סורר ומורה – האחריות כולה עליו. זו האמת. כשבן לא הולך בדרך טובה – זו אחריותו, ואין זו אשמת ההורים.
אך בפועל, בחיים, יש גם להורים חלק בכך. לפעמים הילד מגיב כפי שהוא מגיב בגלל שההתנהלות בבית הביאה אותו לכך. הרי גם בן סורר ומורה לא נולד כשהוא בן י"ג שנים. הוא ראה ושמע דברים עד שנעשה בן סורר ומורה, הוא צפה בדוגמא האישית של הוריו. בפועל, לא מיד כאשר בן "איננו שומע בקול אביו ובקול אמו" – השלב הבא הוא: "ותפשו בו אביו ואמו". בחלק הלבן של הקלף, בין המילים של התורה, כתוב מה קרה באמצע… כשההורים ראו שהבן איננו שומע בקולם, הם הלכו ליעוץ, ושם אמרו להם לתת בו אמון, ולא מיד להעניש אותו על כל דבר קטן. אמרו להם שחשוב מאוד ליצור קשר עמוק וקרוב עם הבן. שישמע קולות של דיבור, שיחה, שיתוף, ולא רק תביעות ודרישות, "למה עשית ככה", הערות וגערות. אם היה להורים קשר טוב עם בנם – הוא לא היה הופך לבן סורר ומורה. הקשר עם הוריו היה חשוב לו, ודעתם של הוריו היתה חשובה לו.
יש לשאול את ההורים: מדוע הבן איננו שומע בקולכם? הרי אתם חיים בצורה מאוד טובה, חייכם מושלמים, למה הבן איננו רוצה להיות גם הוא כמוכם? שמא גם אצלכם החיים אינם מושלמים. אולי האב הלך אחר יצרו ולקח אשת יפת תואר, אולי היחס בין האב והאם הוא של אהובה ושנואה, אולי ההורים חושבים על טובתם ועל הכבוד שלהם, ולא רק על טובתו של הילד? אם הילד רואה כך אצל הוריו, אם אצל ההורים יש מחשבות זרות בחינוך הילד – אי אפשר לתבוע ממנו ולהענישו כשהוא הופך לבן סורר ומורה.
הדברים של התורה שבעל פה רמוזים בתורה שבכתב. "איננו שומע בקולנו" – בקול אחד. אם אין ההורים מדברים בקול אחד – אין הם יכולים להעניש את בנם.
בתורה שבכתב, ההורים באים לבית הדין, ומיד בית הדין פועל כנגד הבן. זה נכון ברמת העקרונית. יש לאדם אחריות מלאה על מעשיו, ולא ניתן לקחת אחריות זו ממנו. האחריות הזו חשובה לבן, כדי שלא יתרץ תירוצים ויאשים את הסביבה במעשיו. דע לך שאתה אחראי! האחריות הזו חשובה גם להורים. היא מאפשרת להורים ליצור סמכות מול בנם. הם יודעים שהבן אחראי והם צריכים לומר לו זאת.
אך בתורה שבעל פה האחריות עוברת אל ההורים. זוהי ההתנהלות של החיים, מן הדורות הראשונים ועד לדורנו אנו, המעצבים יחד את התורה שבעל פה.
אמנם, גם היום יש להורים סמכות, ויש לבן אחריות על מעשיו. חשוב לדעת זאת, במיוחד כמי שרוצים להעביר לבן גם את התורה העוברת מדור לדור. יש מסר שעובר מההורים אל הבן. לא כל דור חי את חייו כפי שהוא רוצה. אלא שבדורנו המסורת איננה עוברת בכח, על ידי "ויסרו אותו", אלא מתוך קשר עמוק, מתוך אמון גדול של ההורים בילדים, מתוך ההערכה שמעריכים ההורים את ילדיהם. מתוך האמון והקשר באה גם הסמכות. בעבר, הסמכות הולידה את הקשר. כיום, הסמכות מגיעה בסוף, אחרי שיש אמון וקשר של ההורים לילדיהם.
פרשת בן סורר ומורה היא דוגמא מאלפת למעבר החד מהתורה שבכתב לתורה שבעל פה, ולהבנת תפקידה של כל אחת מהתורות. התורה שבכתב אומרת את האמת האלוקית, והתורה שבעל פה מתרגמת זאת לחיים המעשיים.
נעמוד על ענין נוסף המופיע בפרשת בן סורר ומורה. בסיום הפרשיה נאמר (דברים כ"א, כ"א):
וּרְגָמֻהוּ כָּל אַנְשֵׁי עִירוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ.
בכמה מקומות בפרשה נאמר: "ובערת הרע מקרבך", ובכל מקום דרשו בספרי כך:
בער עושי רעה מישראל.
יש להבין, מה מוסיפה דרשת הספרי על התורה?
נראה, שהספרי מחדד את האחריות על ביעור הרע מישראל.
בגוף האדם יש מנגנון שתפקידו לבער את הרע, "כַּאֲשֶׁר יְבַעֵר הַגָּלָל עַד תֻּמּוֹ" (מלכים א י"ד, י'). כשאדם אוכל, יודע הגוף כיצד להיבנות מהחלק הטוב שבמזון, ולהפריש את החלק הרע. זהו מנגנון חשוב לקיומו של הגוף, וכשהוא נפגם – זה עלול להיות אסון. חלילה לאדם אם החלק הרע שבמזון נשאר בגופו.
גם החברה היא כדמות אדם, ועל כן גם בחברה חשוב להוציא את הפסולת החוצה. בכל דור יש דרך שבה הפסולת יוצאת אל מחוץ לחברה.
כשהרע יוצא, אם זה בהפגנות או מצעדים למיניהם, זהו סוג של הפרשה של הרע. יש עיתונים שהם בחינת בית הכסא של המדינה, שבהם יוצאת כל הפסולת. אם אין דרך להוציא את הרע והוא נשאר חלק מהחברה – זו בעיה קשה.
יש לנו אחריות לבער את הרע, והצעד הראשון הוא להגדיר מהו טוב ומהו רע. לקרוא בשם. בתורה לא כתוב שבן סורר ומורה הוא ילד רע, אבל בסוף נאמר: "ובערת הרע מקרבך". התורה מספרת לנו שזוהי התנהגות רעה, שיש לבערה.
העולם הפוסט מודרני מתנגד להגדרות של טוב ורע. כל אחד יחיה את חייו כפי שהוא רוצה, הכל טוב והכל יפה, ואין צורך להגדיר.
אך התורה אומרת לנו שאנו צריכים לבער את הרע, ולשם כך עלינו לקרוא לרע בשמו. מה שמנוגד לתורתנו הקדושה הוא רע. 'יבטלו הוא ואלף כמותו, וקוצו של יו"ד מן התורה לא יתבטל' (עי' שמות רבה פרשה ו', א'). כל מה שיוצא נגד התורה צריך להיות מוגדר כרע. אנו צריכים לבער את הרע, קודם כל "מקרבך" – מקרבו של כל אחד ואחד. על כל אדם לדעת מהו הרע, ולבער אותו מקרבו, ומתוך כך יתבער הרע גם מהאומה הישראלית בכללה.
"וכל ישראל ישמעו ויראו" – יש לכך השלכה על האוירה החברתית. בן סורר ומורה יוצר אוירה ביחס להורים וביחס לתופעות נוספות, ועל כן חשוב לבער את הרע ולתקן את האוירה החברתית. עלינו ליצור בקרבנו אוירה שמגדירה את הטוב ואת הרע, ובע"ה תופיע על ידינו תורה גדולה וטובה לאורך ימים ושנים טובות.
ניתן לקבל את השיחה במייל בכל שבוע, בלי נדר, על ידי משלוח בקשה ל: metavhaaretz@gmail.com.