לחיות עם פרשת השבוע – להכיל את הבוגדים

חיפוש שיעורים

  • נושא

  • שם הרב

  • ניקוי חיפוש
לחיות עם פרשת השבוע – תולדות – להכיל את הבוגדים

בדברי חז"ל יש דרשה על פסוק מן הפרשה, המעוררת למחשבה. לאור ביאורו של הרב קוק זצ"ל לדרשה זו, ודבריו של בנו, הרצי"ה זצ"ל, ננסה ללמוד כיצד אנו יכולים "לחיות עם פרשת השבוע" שלנו.

כשיקב אבינו נכנס אל יצחק לקבל את הברכות, רבקה נונת לו את בגדי עשו (בראשית כ"ז, ט"ו-כ"ז):

וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל הַחֲמֻדֹת אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבָּיִת וַתַּלְבֵּשׁ אֶת יַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן… וַיָּבֹא אֶל אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי מִי אַתָּה בְּנִי… וַיֹּאמֶר הַגִּשָׁה לִּי וְאֹכְלָה מִצֵּיד בְּנִי לְמַעַן תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי וַיַּגֶּשׁ לוֹ וַיֹּאכַל וַיָּבֵא לוֹ יַיִן וַיֵּשְׁתְּ. וַיֹּאמֶר אֵלָיו יִצְחָק אָבִיו גְּשָׁה נָּא וּשְׁקָה לִּי בְּנִי. וַיִּגַּשׁ וַיִּשַּׁק לוֹ וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרֲכֵהוּ וַיֹּאמֶר רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ ה'.

דורשים על כך חכמים (סנהדרין ל"ז ע"א):

רבי זירא אמר: מהכא, "וירח את ריח בגדיו", אל תיקרי "בגדיו" אלא בוגדיו.

ובמדרש מרחיבים דרשה זו ונותנים לכך דוגמאות (בראשית רבה פרשה ס"ה, כ"ב):

דבר אחר, "וירח את ריח בגדיו ויברכהו", כגון יוסף משיתא ויקום איש צרורות. יוסף משיתא, בשעה שבקשו שונאים להכנס להר הבית, אמרו: יכנס מהם ובהם תחלה, אמרין ליה (אמרו השונאים ליוסף משיתא): עול, ומה דאת מפיק דידך (כנס, ומה שאתה מוציא – שלך), נכנס והוציא מנורה של זהב. אמרו לו: אין דרכו של הדיוט להשתמש בזו, אלא עול זמן תנינות, ומה דאת מפיק דידך (כנס פעם שניה, ומה שאתה מוציא – שלך), ולא קיבל עליו. אמר ר' פנחס: נתנו לו מכס ג' שנים ולא קיבל עליו, אמר: לא דיי שהכעסתי לאלהי פעם אחת, אלא שאכעיסנו פעם שניה?! מה עשו לו, נתנו אותו בחמור של חרשים (שולחן של נגרים) והיו מנסרים בו, היה מצווח ואומר: ווי, אוי אוי, שהכעסתי לבוראי. ויקום איש צרורות היה בן אחותו של ר' יוסי בן יועזר איש צרידה, והוה רכיב סוסיא בשבתא (היה רוכב על הסוס בשבת), אזל קומי שריתא למצטבלא (ולפניו הלך דודו, ר' יוסי בן יועזר, שלקחוהו להעלותו לגרדום), אמר ליה: חמי סוסי דארכבי מרי וחמי סוסך דארכבך מרך (ראה את הסוס שהרכיבני אדוני, וראה את סוסך שהרכיבך אדונך), אמר לו: אם כך למכעיסיו, קל וחומר לעושי רצונו, אמר לו: עשה אדם רצונו יותר ממך?! אמר לו: ואם כך לעושי רצונו, קל וחומר למכעיסיו. נכנס בו הדבר כארס של עכנא (של נחש), הלך וקיים בעצמו ארבע מיתות בית דין, סקילה שריפה הרג וחנק, מה עשה, הביא קורה, נעצה בארץ וקשר בה נימא, וערך העצים והקיפן גדר של אבנים ועשה מדורה לפניה, ונעץ את החרב באמצע, והצית האור תחת העצים מתחת האבנים, ונתלה בקורה ונחנק, קדמתו האש נפסקה הנימה, נפל לאש, קדמתו חרב ונפל עליו גדר ונשרף. נתנמנם יוסי בן יועזר איש צרידה וראה מטתו פרחה באויר, אמר: בשעה קלה קדמני זה לגן עדן.

אלו שני אנשים שהיו פושעים גמורים, בוגדים בעם ישראל ובה', ובכל זאת חזרו בתשובה והגיעו למדרגות גבוהות.
המפרשים מסבירים, שכשאדם חוזר בתשובה זדונות נעשות לו כזכויות, ולכן זכו למדרגה כה עליונה.
הרב קוק זצ"ל בדבריו מאיר נקודה עמוקה בענין זה (שמונה קבצים ג', של"ב):

האמונה האלהית הגדולה אשר בלב ישראל, אין לה ערך ולא דוגמא ולא משל. ואפילו האפיקורסות הישראלית, היא מלאה אמונה וקדושה, הרבה יותר מכל האמונות של כל הגויים כולם, ואף על פי שהיא מבטאת דברים של קלות ראש ושל כפירה, בתוכיות הנשמה יש אור אלהים של דבקות ושל צמאון לאלהים חיים, אל אלהי ישראל, עד לכדי מסירות נפש. "וירח את ריח בגדיו", אל תקרא בגדיו אלא בוגדיו, כגון יקום איש צרורות ויוסי משיתא, שהראו את הצפון בלבבם במסירות נפש נפלאה. ומה שנהיה בסוף היה גם כן בתחילה, אלא שכסה אותו הזוהמא החיצונה, שבאה מהשפעתה המסואבה של הגויים אשר לא ידעו את ד' ובשמו לא קראו, אשר אכל את יעקב ואת נוהו השמו. לא כאלה חלק יעקב כי יוצר הכל הוא, וישראל שבט נחלתו, ד' צבאות שמו.

מבאר הרב קוק, שמסירות הנפש של הבוגדים שהתגלתה לבסוף – היתה בהם גם בתחילה. אלא שבתחילה היתה האמונה שלהם מכוסה בפסולת רבה, שבאה אליהם מן התרבות של עמי העולם. ברגע האמת התגלתה המציאות הפנימית שהיתה גנוזה, וכעת היא צפה והתגלתה כלפי חוץ.

הרצי"ה קוק זצ"ל מוסיף לבאר ענין זה (שיחות הרצי"ה בראשית, עמ' 221, מובא בחומש הראי"ה על הפסוק):

ברכת יצחק שייכת אף למצבים של תחיית הישוב. על הפסוק "וירח את ריח בגדיו ויברכהו וכו' ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ ורב דגן ותירש", דרשו חז"ל: "אל תקרי בגדיו אלא בוגדיו". פירש בעל "לב העיברי" שעל אף שהריח יצחק אבינו, בגודל קדשו, שבגידה תהא כאן לעתיד לבוא, שיהיו בעובדי אדמת הקודש כאלו שאינם מדקדקים במצוות – בכל זאת "ויברכהו" – ברוכים יהיו בברכת הארץ, ותשועה גדולה עתידה לצאת מכאן.

הרב קוק דיבר בצורה תיאורטית על האמונה שיש בתוך הכפירה הישראלית. הרצי"ה מיישם את הדברים על אנשי דורו בוני הארץ, שאף שיש בהם בגידה וכפירה, ריח טוב עולה מהם והם ראויים לברכתו של יצחק.

על מנת להעמיק בדרשה זו, יש להתבונן בה, לאור דבריו של השל"ה הקדוש (כללי התלמוד, י"ג):

וקבלתי, כל מקום שאמרו אל תקרי, הוא משום שיש איזה קושיא המורית כן שלא לקרי כך אלא כך.

מהי הקושיא שיש כאן בפסוק?
יש המסבירים, שרבקה הלבישה ליעקב את עורות העיזים, וריחם אינו ריח טוב, וכיצד נהנה יצחק מריח בגדיו של יעקב? רש"י מפרש על כך:

והלא אין ריח רע יותר משטף העזים, אלא מלמד שנכנסה עמו ריח גן עדן.

אך נראה שאין זה הקושי שבשבילו דרשו חכמים "אל תקרי", שכן הדרשה היא במילה "בגדיו", וכך גם צריך להיות הקושי בפסוק במילה "בגדיו".
נראה, שבדברי הזוה"ק יש ביאור לענין זה (ח"א תולדות, קמ"ב ע"ב, בתרגום):

"וירח את ריח בגדיו ויברכהו", בא וראה, 'וירח את ריח הבגדים' לא כתוב, אלא "ריח בגדיו", כמו שנאמר (תהלים ק"ד): "עוטה אור כשלמה נוטה שמים כיריעה".

מדוע כתוב בפסוק: "את ריח בגדיו", ולא את "ריח הבגדים", והרי לא היו אלו בגדיו של יעקב, אלא של עשו?! נראה, שזו השאלה שבעבורה דרשו חכמים "אל תקרי בגדיו". ננסה להעמיק בדברים אלו.

דברי הזוה"ק הללו מבוססים על מה שנאמר שם קודם לכן:

ואלו לבושי הכבוד שהיו מאדם הראשון, ובאו לידיו של נמרוד… ועשו יצא לשדה ונלחם בנמרוד והרג אותו ולקח אלו הלבושים ממנו… וכשהיה עשו לובש אותם, לא היו מעלים ריח כלל, כיון שלבש אותם יעקב, אז שבה האבדה למקומה והעלו ריחות, משום שיופיו של יעקב יופיו של אדם היה, ומשום כך חזרו באותה שעה למקומם והעלו ריחות.

אמנם עשו ונמרוד השתמשו בבגדים אלו כדי לצוד בהם, שכן חיות השדה היו כפופות להם בזכות הבגדים. עם זאת, לא היה לבגדים אלו ריח טוב בעת שהיו בידי נמרוד ובידי עשו. רק אצל יעקב חזרה האבדה למקומה וחזר הריח הטוב לבגדים.
על כך מביאים חכמים את הפסוק (תהלים ק"ד, ב'):

עֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה.

מה מוסיף הפסוק להבנת עניינם של הבגדים?
פסוק זה נדרש על ידי חכמים (בראשית רבה פרשה ג', ד'):

ר' שמעון בן יהוצדק שאל לרבי שמואל בר נחמן, אמר לו: מפני ששמעתי עליך שאתה בעל אגדה, מהיכן נבראת האורה, אמר לו: מלמד שנתעטף בה הקב"ה כשלמה והבהיק זיו הדרו מסוף העולם ועד סופו. אמרה ליה בלחישה, אמר לו: מקרא מלא הוא: "עוטה אור כשלמה", ואת אמרת לי בלחישה?! אתמהא. אמר לו: כשם ששמעתיה בלחישה כך אמרתיה לך בלחישה…

הקב"ה התעטף באור כשלמה.
האור הוא החומר הגבוה ביותר במציאות. אין אפשרות לעבור את מהירות האור. זהו החומר המזוכך ביותר, הרוחני ביותר בבריאה. האור הוא נקודת המעבר מן המציאות האלוקית הרוחנית, אל המציאות הסופית והחומרית שאנו חיים בתוכה. המעבר הזה, הוא האור – זהו הלבוש שבו נתעטף הקב"ה וברא את העולם.
הלבוש הזה מביא את האדם גם לכפירה. החוקרים המתבוננים בעולם החומרי, רואים את הלבוש בלבד, ואינם רואים מעבר לו. הרי אי אפשר לבדוק את המציאות הרוחנית האינסופית במעבדה, ולהכניס אותה למבחנה. מבחינת החוקרים, עולם החומר, הלבוש, הופך להיות סיבה לכפירה. רואים את הלבוש – וחושבים שזהו כל העולם. כך מתייחס הזוה"ק גם ללבושיה של התורה (ח"ג בהעלותך, קנ"ב ע"א, בתרגום):

בא וראה, יש לבוש הנראה לכל, ואלו הטפשים כשרואים אדם לבוש יפה, שנראה להם הדור בלבושו, אין מסתכלים יותר, וחושבים את הלבוש כגוף האדם, וחושבים גוף האדם כמו נשמתו. כעין זה היא התורה, יש לה גוף, והוא מצוות התורה הנקראות גופי תורה. גוף הזה מתלבש בלבושים של עולם הזה. הטפשים שבעולם אינם מסתכלים אלא בלבוש ההוא, שהוא ספור התורה, ואינם יודעים יותר, ואינם מסתכלים במה שתחת לבוש ההוא. אלו שיודעים יותר, אינם מסתכלים בלבוש אלא בגוף שהוא תחת הלבוש ההוא. החכמים, עבדי המלך העליון, אותם שעמדו בהר סיני, אינם מסתכלים אלא בנשמה, שהוא עיקר הכל, תורה ממש. ולעתיד לבוא, עתידים להסתכל בנשמה של הנשמה של התורה.

יש הרואים את הסיפורים וההלכות שבתורה, וחושבים שזו היא כל התורה. אין הם מבינים שזהו הלבוש לרוח, לפנימיות, לנשמה.
כך גם בעולם. יש הרואים את הלבוש, את העולם החומרי, וחושבים שזהו הכל. אינם מבינים שזהו לבוש לנשמה של העולם, למציאות הרוחנית העליונה, שהעולם החומרי הוא לבוש לה.
"בגדיו", הם הגורמים להופעת "בוגדיו". הלבוש החומרי של העולם הוא הגורם לאנשים לכפור, משום שאינם רואים את העולם הרוחני.

כאשר נמרוד ועשו לבשו את הבגדים של אדם הראשון, הם לא התייחסו אליהם כלבוש שיש לו נשמה. הם הפכו את הבגדים למציאות העומדת בפני עצמה. כאילו הבגדים הם המציאות, ואינם לבוש למציאות עליונה יותר.
כאשר הבגדים שבו ליעקב – הם שבו להיות לבוש לנשמה, למציאות האלוקית. הבגדים הפכו ל"בגדיו" של יעקב, משום שאלו הם בגדים השייכים למי שיש לו נשמה, והוא מאמין שהמציאות החיצונית היא ביטוי ולבוש למציאות הפנימית.

ההבנה שהמציאות החומרית היא לבוש למציאות הרוחנית משנה את ההסתכלות של האדם על העולם ועל החיים. הוא מבין שהעולם לא בנוי רק מחוקי טבע הפועלים בצורה עיוורת. יש מטרה ויעוד לבריאה. לא בא העולם רק כדי לשרוד, אלא כדי להגיע אל יעודו. המציאות החומרית היא לבוש לנשמה, שהיא היעוד של העולם.

הבגדים והבגידה מורכבים מאותן אותיות. ניתן לראות במציאות החומרית לבוש למציאות הרוחנית. אך ניתן גם לראות בה הסתר של המציאות הרוחנית. ניתן לחשוב שהמציאות החומרית היא כל העולם כולו, וכך מגיעים לבגידה.

חז"ל מלמדים, שאצל יעקב אבינו, גם "בוגדיו" – הם "בגדיו". גם הבוגדים הם לבוש לנשמה, והם מבטאים אמונה. הכיצד?
הרב קוק אומר כי הכפירה בישראל "מלאה אמונה וקדושה". נראה, לאור דבריו של הרב במקומות נוספים, שלכפירה יש תפקיד. היא משרתת את האמונה. אין אדם מישראל שאיננו חלק מהאומה הישראלית. "לְבִלְתִּי יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח" (שמואל ב' י"ד, י"ד). על כן גם ההתנהגות והמעשים של כל אדם מישראל – הם חלק מהאומה הישראלית. גם הכפירה היא חלק מהמציאות הישראלית, ויש לה תפקיד בבנין העולם.
בהסתכלות פרטית על האדם, ודאי שאדם מאמין באומות העולם יש בו אמונה יותר מאדם כופר מישראל. אך בישראל אנו לא מסתפקים בהסתכלות חיצונית, על האדם ועל מעשיו, אלא רואים גם את הנשמה. כל אדם מישראל שייך בנשמתו לאומה הישראלית. כל נשמות ישראל יחד בונות את האומה בכללה. לכל אחד יש חלק בבנין הכללי.
גם לכפירה יש תפקיד בבנין האמונה של עם ישראל. הכפירה גורמת לבירור מעמיק ויסודי של האמונה. על ידי הכפירה מסירים סיגים ופסולת שדבקים באמונה. הגלות היא אחד הגורמים לזיהום האמונה בסיגים ופסולת. יש שהגיעו להגשמה של האלוקות. יש שהבינו לא נכון את התורה ואת מטרתה. בזמן הגלות היו רבים שחשבו שהגלות היא המקום של עם ישראל, ובה נמצאת תכלית החיים. אילולא הכופרים – לא היה עם ישראל יוצא מהגלות. הכופרים שבישראל כפרו בכפירה שדבקה באמונה, והם עשו זאת על ידי הכפירה באמונה עצמה. היתה זו בעצם כפירה בצורה המעוותת שדבקה באמונה בזמן הגלות.
אמנם זו כפירה, אך יש בה, בעומקה, אמונה גדולה. האמונה מתבטאת במסירות הנפש של הכופרים למען ארץ ישראל, כפי שמביא הרצי"ה. רבים מתו בקדחת ובמאבק על אדמות ארץ ישראל, ונאחזו בארץ במסירות עצומה. אמנם אלו אנשים כופרים, אך הכפירה היא תוצאה של מציאות החיים שעם ישראל הגיע אליה. זוהי כפירה שיש בה אמונה גדולה, המתבטאת במסירות נפש למען ערכים כמו ארץ ישראל.
מציאות החיים החיצונית, ה"בגדים" של המציאות, הביאה אותם להלביש את הערכים בצורה של כפירה. הבגדים מאפשרים לאדם להיות גם בוגד, אך אלו "בגדיו" של יעקב אבינו, שיש בהם נשמה עמוקה המחיה אותם.

תפיסה זו אנו צריכים לאמץ בדורנו.
עלינו להיאבק בגילויים של בגידה, אך המאבק חייב לבוא מתוך הבנה של התפקיד של הבגידה.
"ריח בגדיו – בוגדיו", זו אמירה שנכונה לכל הדורות. הרצי"ה ראה את ה"בוגדים" שבנו את ארץ ישראל, והריח את הריח הטוב שיש בהם. אנו רואים "בוגדים" מסוג אחר. בזמננו הבגידה איננה מתבטאת בשותפות בבנין הארץ, אלא בבניה של תרבות זרה. אנו צריכים להתאמץ יותר כדי לחפש ב"בוגדיו" את "בגדיו" של יעקב, ולראות את הנשמה שמחיה גם אנשים אלו.

נראה, שבדור הזה תפקיד הכפירה הוא בבחי' הנסירה1. הכפירה והטלת הספק הולכים ומתפשטים אל ערכים רבים שבעבר היו ברורים מאליהם, ולא עמדו כלל לדיון. ערכי המשפחה והילודה, ערכים לאומיים – כל אלו היו בעבר דברים שאיש לא הרהר בהם וערער עליהם. כיום הכפירה מגיעה גם למקומות אלו. יש המנהיגים את הציבור בקעקוע ערכים אלו. תפיסות אלו מגיעות למערכת המשפט, לעולם התרבות ולתקשורת. אלו ה"בגדים" של המציאות – הצורה החיצונית. התרבות, התקשורת, הם החלקים החיצוניים של המציאות, והבגדים הופכים להיות "בוגדים".
בפתח תקופה חדשה של גאולה, של בית המקדש ומלכות בית דוד, של סנהדרין וגילוי שכינה – עם ישראל צריך לבחור בטוב. זוהי תקופה שבה הבחירה היא הכח המרכזי שמוביל את המציאות. על כן בתקופה כזו כל דבר נתון לבחירה. אדם צריך להחליט שהוא מתחתן, ועם מי ומה הוא מתחתן, והאם הוא רוצה ילדים, ומתי, וכמה – כל דבר מאלו, שבעבר היה מובן מאליו וכלל לא עמד לדיון, דורש היום מכל אחד ואחד לבחור בו. זוהי מציאות מבורכת ובעלת עוצמה רבה.
כשאני וחברי עמדנו בפני המציאות של חתונה וילדים, זה היה אחרת. היה מובן מאליו שמתחתנים, ושמיד אחר כך באים הילדים. לא היו כלל שאלות על כך. זה היה כמעט הכרחי. לא היתה לנו בחירה בכך. החויה של הדור הזה היא חויה של בחירה בכל רגע ובכל דבר. מהו הצעד הבא שאני בוחר לצעוד? זוכה הדור הזה לבחור ברצון ה' בכל רגע. זוהי חויה עילאית. מי שמאפשר חויה זו, אלו "בוגדיו". מי שמערער על קדושת המשפחה, על חשיבות הבאת ילדים לעולם, מעמיד בפני האדם צורך לבחור בטוב בכל רגע ובכל צעד בחיים. אם נשכיל להפוך את הבחירה לחויה מופלאה, לא יהיה צורך בכפירה. גם "בוגדיו", יהפכו להיות חלק מה"שדה אשר ברכו ה'".

נראה, שכך אנו צריכים "לחיות עם פרשת השבוע". מצד אחד עלינו להילחם נגד כל בגידה, כפירה ושלילה. מובן, שהמלחמה נעשית בדרכי נועם, בהסברה, בהתמודדות עמוקה עם כל שאלה, על ידי העצמת החיים הנורמליים על פי התורה.
יחד עם זאת, עלינו להכיל את הכפירה ואת הבגידה. להבין שבעומק הכפירה יש אמונה עמוקה, עד כדי מסירות נפש. ברגעי אמת אנו רואים שכולם "מאמינים בני מאמינים". גם אם איננו רואים זאת, אנו מאמינים לחז"ל שאמרו זאת. אם נאמין בכך, נגלה בע"ה שכולם הם חלק מהשדה אשר ברכו ה', לטובה ולברכה, לאורך ימים ושנים טובות.

ניתן לקבל את השיחה במייל בכל שבוע, בלי נדר, על ידי משלוח בקשה ל: metavhaaretz@gmail.com.


1 עי' אורות ישראל א', י"ג: "אי אפשר לאדם להפרד מדבקות האלהית, ואי אפשר לכנסת ישראל להפרד מצור ישעה אור ד' אלהי ישראל. אבל אי האפשרות הזאת, ההולכת ומופיעה בכל הדורות, יש בה הכרח טבעי, שאיננו נותן מקום לבהירות הדעת לגלות את פעולתה. על כן באים ימים שתרדמה נופלת על האדם, והפרצופים ננסרים זה מזה, עד שהפירוד הגמור נעשה אפשרי, ובכללות התרדמה במקום צלע מחוברת, חיבור טבעי, גב לגב, עומדת תפארת אדם בכליל הדרה, שהבחירה השכלית מכרת לומר "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי", והעולם מתכונן בהופעת חיים ותולדות קיימות עדי עד. האפשרויות לדבר "גבוהה גבוהה", על דבר שמד, על דבר כפירה, על דבר פירודים מוחלטים, הן תולדותיה של הנסירה, המביאה לידי ההתאחדות הגמורה, הצורית החפשית, "כמשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך". החזיון מתגלה ביחושה של התורה אל האומה, שהחיבור הטבעי הולך ומתפרד על ידי הנסירה התרדמית, וגמר הנסירה הוא תוכן הבנין, המביא לאחדות משוכללת, ותורה חוזרת ללומדיה, וכל בניך למודי ד' ורב שלום בניך".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן