לחיות עם פרשת השבוע – איזו מין משפחה?
הפרשה מתחילה בפסוקים שיש לעמוד על משמעותם (בראשית ל”ז, א’-ב’):
וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם.
ה”אור החיים” הקדוש שואל על הפסוק הפותח את הפרשה:
וישב יעקב וגו’. צריך לדעת למה הוצרך לומר פסוק זה שהלא כבר אמר בפרשה הקודמת: “ויבא יעקב וגו’ היא חברון אשר גר שם אברהם ויצחק”, וכל עוד שלא יודיע הכתוב שיצא יודע אני כי שם קנה ישיבתו.
אנו יודעים שיעקב הגיע לארץ כנען, לשם מה אומרת זאת התורה שוב?
התשובה לשאלה זו נמצאת בפרשה הקודמת. הפרשה שלנו מובאת כניגוד למה שנאמר על עשו בפרשה הקודמת. כך מתארת התורה את תולדות עשו (בראשית ל”ו, ח’-ט’):
וַיֵּשֶׁב עֵשָׂו בְּהַר שֵׂעִיר עֵשָׂו הוּא אֱדוֹם. וְאֵלֶּה תֹּלְדוֹת עֵשָׂו אֲבִי אֱדוֹם בְּהַר שֵׂעִיר.
פסוקים אלו בנויים במבנה מקביל לפסוקים בתחילת הפרשה:
וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה…
התורה חוזרת שוב על מגורי יעקב, כהקדמה לסיפור יוסף והאחים, כדי לומר אמירה מדהימה: שימו לב להבדל בין עשו ובין יעקב. ההבדל הזה לא כל כך מחמיא ליעקב, לכאורה.
עשו הוא כבר אביה של אומה, הוא “אבי אדום”. הוא יושב בארץ משלו שנקראת על שמו – “שעיר”, “אדום”. יעקב, לעומתו, עדיין גר בארץ של אביו, הוא טרם השתחרר מ”הסינור של אבא”. הארץ שהוא גר בה נקראת “ארץ כנען”, ולא “ארץ יעקב”. תולדותיו הם מריבות בין האחים. יעקב עדיין מתעסק ב”הוא אמר לי, הוא התחיל”, כשעשו כבר אביה של אומה גדולה.
התורה מעמידה את יעקב מול עשו, וזה דורש הבנה. מה מתרחש כאן?
ה”שפת אמת” על הפרשה (שנת תרנ”ב), מזכיר את דברי הזוה”ק:
כי בסטרא אחרא איתא שרי בחיבורא וסיים בפרודא.
הסטרא אחרא מתחיל בחיבור ומסיים בפירוד. הקדושה, לעומת זאת, מתחילה בפירוד ומסיימת בחיבור1.
עשו מתחיל בחיבור של אומות, באומה גדולה ומאוחדת, ומסיים בפירוד, “את כולם נשא הרוח”.
הקדושה, לעומת זאת, מתחילה בפירוד, ובהמשך הולכת לקראת אחדות. יש להבין את התהליך הזה, שפועל בעולם כולו, בחברה ובאדם הפרטי.
הרע מתחיל בחיבור. בלי חיבור אין לו קיום. אחרי מלחמת העולם השניה הבינו מדינות העולם שבלי “האומות המאוחדות” לא יצליחו להתקיים. אך בסופו של דבר, כל מדינה מושכת לכיוון האינטרסים שלה, והאו”ם הפך להיות המקום שבו נמצא כל הפירוד וכל השנאה של העולם.
מתחילים בחיבור, כביכול מתעלמים מהאינטרס הפרטי של כל מדינה, אבל בסופו של דבר – המציאות החומרית בנויה מאינטרסים, ולכן היא מובילה במהותה לפירוד. האחדות היא רק כלפי חוץ, ואיננה אמיתית, ולכן בסופו של דבר מתגלה הפירוד.
בקדושה התהליך הוא הפוך. האחדות היא המטרה, אך לא מתחילים ביצירת אחדות. ראשית כל צד וכל מרכיב מברר את עצמו – מי אני, מה כוחותי, מה תרומתי לעולם. הגדרה עצמית בנויה גם מההבדלים בין כל צד לאחרים, ולכן שלב הבירור יוצר פירוד ומחלוקת. המחלוקת עלולה להיות קשה ביותר, כפי שאנו רואים אצל יוסף ואחיו. אך מטרתו של הבירור היא אחדות. בפרשתנו המטרה היא להביא את עם ישראל למצרים כמשפחה אחת. כדי שיגיעו מאוחדים, בצורה שלא מטשטשת את הפרטים, יש צורך לברר את מהותו של כל אחד, מהם כוחותיו וחלקו באחדות, ולכן יש בתחילה פירוד ומחלוקת.
עשו מיד בתחילת דרכו הוא אומה גדולה ומאוחדת, ואילו אצל יעקב זה תהליך שאורך זמן רב, עד שיצאו ממצרים כעם אחד.
חז”ל עומדים על כך, שזהו גם ההבדל בין האדם ובין הבהמה (בבא קמא ס”ה ע”ב):
שור בן יומו קרוי שור, דכתיב: “שור או כשב או עז כי יולד”.
שור בלידתו הוא כבר שלם, ויכול להתחיל לתפקד. אצל האדם, לעומת זאת, התינוק מחכה זמן רב עד שהוא לומד ללכת, לדבר ולפעול בעולם. אצל האדם יש להמתין זמן רב עד שרואים פירות, ואילו השור יוצא בתוך זמן קצר לחרוש בשדה.
פבלוב, הפסיכולוג המפורסם, ערך פעם ניסוי. כשנולד לו בן, הוא טרח ומצא קוף שנולד באותו יום, וגידל אותם ביחד, כדי לעקוב אחר ההבדלים בהתפתחותם.
מובן, שמתחילת הניסוי הקוף התקדם במהירות. הוא התחיל ללכת ולקפוץ, והיה צורך לשמור על התינוק מפניו. כשהקוף עומד להקים משפחה, התינוק בקושי לומד ללכת. אולם, כך כתב פבלוב במחקרו, כשמגיע שלב הדיבור, הילד מתחיל לעקוף את הקוף… בתחילה בצד ההכרתי, ובהמשך גם בצד המוטורי. את סופו של הניסוי אנו יודעים מראש – מי שם את מי בכלוב…
“קוף בן יומו קרוי קוף”, משום שהכל נמצא בו כבר בהתחלה. קוף בן יומו וקוף בן שנתיים הוא אותו קוף. אך אצל האדם יש שינויים מדהימים ככל שהוא גדל. הוא צריך לרכוש הרבה חכמה ולימוד מהעולם שבחוץ כדי להשלים את עצמו. לכן זה דורש הרבה זמן.
“עשו בן יומו קרוי עשו”. מהרגע הראשון הוא כבר אומה שלמה, בלי סיפורים, מחלוקות ומריבות. אצל יעקב זהו תהליך ארוך ומייגע, שבו ממשפחה מפוזרת ומפורדת הופכים למשפחה מאוחדת ולאומה אחת. אך הסיבה היא שליעקב יש כוחות עצומים שצריכים לצאת אל הפועל ולהתאחד. כדי לאחד את כל הכוחות יש צורך לברר כל כח, ואז ניתן לאחד ביניהם.
דבר זה נכון גם בכל אדם. כל אדם צריך לברר את כוחותיו – מה תפקידו של כל כח, כיצד כל מידה נבנית בצורה נכונה, מה מקומה של כל תכונה באישיות השלמה. מכל הכוחות והתכונות יש לבנות אישיות שלמה, בלי לטשטש ולוּ תכונה אחת.
נעמוד על שני מדרשים שמעמיקים בענין זה.
במדרש על הפרשה אמרו (בראשית רבה פרשה פ”ה, א’):
“ויהי בעת ההיא”, רבי שמואל בר נחמן פתח (ירמיה כ”ט): “כי אנכי ידעתי את המחשבות”, שבטים היו עסוקין במכירתו של יוסף, ויוסף היה עסוק בשקו ובתעניתו, ראובן היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויעקב היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויהודה היה עסוק ליקח לו אשה, והקב”ה היה עוסק בורא אורו של מלך המשיח.
מדרש מרגש. כל אחד מהדמויות בפרשה עסוק בעצמו, נמצא במקום אחר מזולתו, ומברר לעצמו את מציאותו. יהודה יורד תמנתה, יוסף במצרים, יעקב באבלו וראובן בתשובתו. אך יש משהו שמאחד בין כל האנשים הללו – הקב”ה בורא אורו של משיח מכל התעניות ומכל המעשים הנפרדים.
כעת אנו רואים את הפירוד והפיזור, אך כבר כאן מתחיל להיבנות החיבור שיופיע בסוף, לאחר דורות רבים, ולאחר גלגולים ובירורים רבים וקשים. כל הגלגולים הם חלק מהאור הגדול של המשיח שהולך ונבנה בכל רגע ובכל מעשה.
גם היום, כל המחלוקות והבירורים שנעשים, הם חלק מבריאת אורו של משיח, שהולך ונבנה ומתגלה לעינינו.
ומדרש נוסף (ויקרא רבה פרשה ד’, ו’):
אמר ר’ אלעשא: גוי אחד שאל את ר’ יהושע בן קרחה: כתיב בתורתכם (שמות כ”ג): “אחרי רבים להטות”, אנו מרובים מכם, מפני מה אין אתם משוין עמנו בעבודה זרה…
שאלתו של הגוי היא שאלה טובה, לכאורה. מספרים, שכשהיה רבי יהונתן אייבשיץ ילד, התפרסם שמעו כעילוי גדול, והקיסר חפץ לראותו. הוא ביקש מהוריו שישלחו את בנם לארמונו, אך לא יאמרו לו כיצד להגיע לארמון. הוא רוצה שהילד יגיע בכוחות עצמו.
ואכן, הילד יהונתן הגיע ועמד לפני הקיסר. שאלו הקיסר: איך ידעת את הדרך לארמון? ענה לו הילד: בכל פרשת דרכים שאלתי כמה אנשים לאן עלי ללכת. אם שנים אמרו לי לפנות ימינה ואחד אמר לי לפנות שמאלה, פניתי ימינה, על פי הרוב.
אמר לו הקיסר: “ישמעו אזניך מה שפיך מדבר”, מדוע אין אתם, היהודים, הולכים אחר הרוב ומצטרפים אלינו, הנוצרים?
ענה לו הילד: הולכים אחר הרוב רק כאשר יש ספק, אך אין לנו כל ספק באמונתנו, ולכן איננו הולכים אחר הרוב…
רבי יהושע בן קרחה ענה תשובה אחרת:
…אמר לו: יש לך בנים, אמר לו: הזכרתני צרתי. אמר לו: למה. אמר לו: הרבה בנים יש לי, בשעה שהן יושבין על שולחני, זה מברך לאלהי פלוני וזה מברך לאלהי פלוני, ואינם עומדים משם עד שמפצעין את מוחין אלו את אלו. אמר לו: ומשוה אתה עמהן. אמר לו: לא. אמר לו: עד שאתה משוה אותנו, לך השוה את בניך. נדחף והלך לו. כיון שיצא, אמרו לו תלמידיו: רבי, לזה דחית בקנה רצוץ, לנו מה אתה משיב. אמר להם: בעשו כתיב ביה שש נפשות, וכתיב בו נפשות הרבה, דכתיב (בראשית ל”ו): “ויקח עשו את נשיו ואת בניו ואת בנותיו ואת כל נפשות ביתו“, וביעקב שבעים נפש, וכתיב ביה נפש אחת, דכתיב (שמות א’): “ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב וגו'”. אלא עשו שהוא עובד לאלהות הרבה, כתיב ביה נפשות הרבה, אבל יעקב שהוא עובד לאלוה אחד, כתיב בו נפש אחת: “ויהי כל נפש וגו'”.
תשובתו של רבי יהושע בן קרחה לתלמידיו דורשת הבנה. נראה כאילו גם אותם דחה בקנה רצוץ. וכי משום שעובדים לאלהים הרבה אין אנו הולכים אחר הרוב? ואם היו כל העולם עובדים לעבודה זרה אחת, היינו הולכים אחריהם, חלילה?
במדרש זה טמונה הבנה עמוקה בדין רוב.
הליכה אחר הרוב היא רק בתוך קבוצה אחת.
כאשר שני אנשים באים לבית דין של שלושה, ושנים מזכים את פלוני והשלישי את אלמוני – אנו הולכים אחר הרוב. לכאורה היינו צריכים לשאול את כל חכמי הדור. ומן הסתם, הכרעת הרוב תתהפך כמה פעמים.
אלא שהליכה אחר הרוב היא רק כאשר יש קבוצה, שצריכה להוציא דעה אחת, כמו בבית הדין. שני האנשים רוצים לדעת מהי הכרעתו של בית הדין שלפניהם, ובמקרה זה הולכים אחר הרוב. אך בלא זה – אין ללכת אחר הרוב. לכל רב ולכל אדם יש דעה, והיא קיימת בלי קשר לדעות אחרות. וכי בגלל שלאחרים יש דעה שונה – צריך האדם לשנות את דעתו?!
היתה תקופה, שטענו ש”רוב הרבנים לא תומכים בציונות”. בלי קשר לנכונות הטענה, אין צורך לבדוק מהי דעת הרוב במקרה זה. הרי רוב העולם אינם רבנים, וכי צריך לשאול את כל העולם?! לכל אדם יש דעה, ואין לו צורך לשמוע דעה של מישהו אחר.
רק כאשר יש צורך לקבוע דין אחד שיוצא מתוך שלושה דיינים – הולכים אחר הרוב כדי למצוא מהי הדעה האחת שיוצאת מהקבוצה הזו.
ישראל הוא עם אחד, ולכן שייכת בו, במקרים מסויימים, הליכה אחר הרוב. אך אומות העולם אינם קבוצה אחת. כל אדם עומד בפני עצמו, ולכן לא שייך ללכת אחר הרוב.
“שרי בפירודא” – מתחילים בפירוד, בבירור כל דעה ודעה. אך ישראל עובדים לאלוה אחד. יש משהו שמאחד בין כולם ומגדיר אותנו כיחידה אחת. לכן אנו “נפש” אחת, גם כאשר אנו רבים.
באומות העולם – כל אדם עומד לעצמו. הם “נפשות” רבות גם כאשר מספרית הם מעט.
עשו התחיל כאומה מאוחדת, אבל בעומק הם נפשות רבות, ולכן הם עתידים להתפורר ולהתפזר. יעקב מתחיל כמשפחה מפורדת, אבל בעומק זוהי “נפש” אחת, ולכן עתידים להתאחד ולהתחבר.
גם כיום, יש בתוכנו הרבה בירורים ומחלוקות, תנועות שונות הנאבקות זו בזו. אנו צריכים לדעת שאחר הפירוד שבו כל אחד מברר את מהותו ואת דעתו, יש צורך להתאחד, להכיל את כל הדעות וליצור נפש אחת שבונה את העולם, “ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ”.
ניתן לקבל את השיחה במייל בכל שבוע, בלי נדר, על ידי משלוח בקשה ל: metavhaaretz@gmail.com.
1 עי’ אורות הקודש ח”ב עמ’ ת”מ.