לחיות עם פרשת השבוע – כולנו לומדים משפטים

הרב יהושע ויצמן
כ״ד בשבט ה׳תשע״ט
 
30/01/2019

פרשת שבוע
לחיות עם פרשת השבוע – משפטים – כולנו לומדים משפטים

וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם (שמות כ”א, א’).

רש”י מביא את דרשת חז”ל:

“ואלה” מוסיף על הראשונים, מה הראשונים מסיני, אף אלו מסיני.

פרשת מפשטים היא המשך של פרשת יתרו שעסקה במעמד הר סיני. גם המשפטים והדינים הרבים שמופיעים בפרשת משפטים – ניתנו לנו מסיני.
במכילתא יש דרשה נוספת (מסכתא דנזיקין, א’):

רבי עקיבא אומר: “ואלה המשפטים”, למה נאמר, לפי שהוא אומר: “דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם”, אין לי אלא פעם אחת, מנין שנה ושלש ורבע עד שילמדו, תלמוד לומר: “ולמדה את בני ישראל”, יכול למדין ולא שונין, תלמוד לומר: “שימה בפיהם”, יכול שונין ולא יודעין, תלמוד לומר: “ואלה המשפטים וגו'”, ערכם לפניהם כשלחן ערוך, כענין שנאמר: “אתה הראית לדעת”.

בדברי רבי עקיבא יש חידוש גדול מאוד, שצריך לשים לב אליו.

בתורתנו הקדושה יש ענין מיוחד, שאיננו מוצאים אותו בלימודי המשפטים או בחוקי מדינות. בעם ישראל כל אחד מצווה ללמוד משפטים. מצוות תלמוד תורה כוללת את לימוד כל הדינים שבין אדם לחבירו ושאר המצוות. מדוע? לשם מה על כל אדם ללמוד את דיני עבד עברי, או שור שנגנב והגנב טבח או מכר אותו? הרי אם יקרה מקרה ולא ידעו מה לעשות – הדבר יגיע למשטרה ולבית המשפט, והשופט יכריע. מדוע כל אדם צריך לדעת את החוקים?
על כך אמרו חכמים: “מה הראשונים מסיני אף אלה מסיני”.
חוקי המדינות באו כדי למנוע מצב של “איש את רעהו חיים בלעו”. לשם כך נוצרו החוקים והמשפטים, שדואגים לכך שכל אדם יוכל לחיות את חייו בטוב ובנעימים. מי שממונה על קביעת החוקים ואכיפתם דואג לכך. התורה מצוה את בני נח על הדינים – ליצור מערכת של חוקים ובתי משפט ולפסוק על פיהם, כדי לסדר את החיים בצורה ישרה ונוחה.
אך התורה – באה מסיני. לא ניתנו החוקים רק כדי לשרוד את החיים בצורה נעימה. התורה היא דבר ה’ שמופיע אלינו דרך המציאות.
מתעוררת מריבה בין שני יהודים. הכביסה הרטובה של האחד מטפטפת על הכביסה היבשה של שכנו. לאחר דין ודברים הם ניגשים לרב שיפסוק ביניהם, והרב יושב וכותב תשובה. תשובה זו היא תורה. מי שירצה ללמוד אותה, יצטרך לברך את ברכת התורה: “לעסוק בדברי תורה”, “אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו”, ואז יתחיל לקרוא את התשובה על המריבה בין שני היהודים.
אילו היו דיני התורה רק כדי להסדיר את החיים בין בני האדם – לא היינו מברכים על לימודם. אנו מברכים משום שיש בזה הופעה של דבר ה’. כיון שזוהי הופעה של דבר ה’ – על כל יהודי ויהודי מוטלת החובה ללמוד את הדינים הללו. כשאנו מבינים את החוקים ואת הנשמה שלהם – אנו מתדבקים בה’.
מציאות החיים היא מורכבת. פעמים שמופיעים במציאות דברים טובים, ולפעמים דברים רעים. מכולם מופיע דבר ה’. גם כשאדם גונב חלילה – יש דיני תשלומי כפל של גנב, וכשאדם חופר בור ולא מכסה – יש דיני שור שנפל לבור.

בכל העולם, רק השופטים ועורכי הדין נדרשים ללמוד את חוקי המדינה. השופטים הם החכמים והם היודעים והם הדנים על פי החוקים. מציאות זו יוצרת עיוותים רבים. כך אנו פוגשים במערכת המשפט של מדינת ישראל, שבה יש עיוות גדול במיוחד. כבר אמרו חכמים על ישראל: “כשעולים – עולים עד לרקיע, וכשיורדים – יורדים עד לעפר”… כשהדברים נעשים שלא על פי תורה – הם מגיעים לעיוותים גדולים. במדינת ישראל מערכת המשפט היא מערכת סגורה, שממנה את עצמה. שלא כמו בתורה שהחוקים צריכים להיות “לפניהם – כשלחן ערוך”, כאן יש מערכת סגורה, שרק הזוכים להיכנס בשעריה יודעים ומבינים את החוקים. וכי אדם פשוט יכול להבין את החוקים? האם לימודי האזרחות שלמד בכיתה יא מספיקים לו כדי לדעת מי ראוי להיות שופט? כך טוענים, ועל כן רוצים שהשופטים ימנו זה את זה. כך נוצרת מערכת סגורה, המגיעה לעיוותים, שחיתות וסיאוב.

התורה אומרת: “דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם”. החוקים שייכים לכולם. גם מינוי הדיינים נעשה על ידי הציבור כולו. כך מגדיר הרמב”ם את מצוות מינוי דיינים (ספר המצוות, עשה קע”ו):

והמצוה הקע”ו היא שצונו למנות שופטים ושוטרים…

כולנו מצווים למנות את הדיינים, משום שכל אחד ואחד צריך ללמוד את הדינים, והוא מבין בהם ויודע מי ראוי לדון.

כל אדם מישראל הוא גם דיין. כך עולה מן הפסוק (ויקרא י”ט, ט”ו): “בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ”. שלושה עניינים כלולים בפסוק זה, כפי שכותב הרמב”ם (ספר המצוות, עשה קע”ז).
א. הדיינים הצטוו לשפוט בצדק, ולהתייחס לבעלי הדין בצורה שוה, בלא להעדיף את האחד על פני חברו.
ב. כל אדם מישראל, הרואה שני אנשים שהתעוררה ביניהם מריבה, והוא יודע את הדין – מצווה להשבית את המריבה בכך שיפסוק את הדין ביניהם.
ג. על כל אדם לדון את חבירו לכף זכות.
הפסוק שמלמד את המצוה שמוטלת על הדיינים, מלמד גם את המצוה שמוטלת על כל אדם. כל אדם מישראל הוא דיין.
כשאדם דן את חברו לכף חובה, הרי זה כאילו הוא ישב בדין וחרץ את דינו לחובה. כשאדם רואה את חברו עושה מעשה ומתייחס לכך כמעשה שלילי – הוא חורץ עליו דין של חובה. הוא יוצר התייחסות שלילית כלפיו. ולעומת זאת, כאשר דנים לכף זכות – נוצרת אוירה נעימה של חסד ורחמים.

“‘ושמעתי כי חנון אני’, שברחמים בראתי את עולמי” (מכילתא, מסכתא דכספא, י”ט).

ענין נוסף עולה מן החובה המוטלת על כל אחד מישראל ללמוד את דיני התורה.
על פי העולם המתירני, במיוחד בתפיסה הפוסט מודרנית, האדם בא לעולם כדי לקבל זכויות. התפקיד של המדינה ומערכת המשפט הוא לדאוג שכל אדם יקבל את זכויותיו מבלי לפגוע בזכויותיהם של האחרים. אין חובה על האדם ללמוד את החוקים, שכן החוקים כוללים את זכויותיו, ואם לא ידע אותם – אין בכך נזק.
התורה רואה את הדברים בצורה הפוכה. האדם בא לעולם למלא שליחות. לא במקרה “נזרק” האדם לעולם, והוא מנסה לחטוף מהעולם כמה שיותר. להיפך, יש לאדם שליחות, יעוד ותפקיד והוא צריך למלא אותם. התורה והמצוות הן הדרך למלא את התפקיד, לכן על האדם לדעת את התורה ואת דיניה. אין אנו שואלים מהן הזכויות של האדם, אלא מהן חובותיו ומהי שליחותו, ועליו ללמוד אותה ולדעת אותה.

על כן נאמר: “ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם” – לפני כל אחד ואחד. התורה ניתנה לכל אחד ולא רק לשופטים. כמה רחוקים דברים אלו מן התפיסה המקובלת בעולם, ובמיוחד במערכת המשפט של מדינת ישראל. יש לנו צורך גדול לכוון בברכת “השיבה שופטינו”, שישוב המשפט של התורה, המבוסס על החוקים שניתנו מסיני, ואז תתקיים בנו המשך הברכה: “והסר ממנו יגון ואנחה”.

כשאנו לומדים את המשפטים, אנו צריכים להבין את עומקם, ואת ההדרכה האלוקית שיש בהם. נראה שתי דוגמאות לענין זה.

בפרשתנו מופיעה מצות הלוואה (שמות כ”ב, כ”ד):

אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ.

בזוה”ק מביאים את מצוות בצורה מיוחדת, בין המצוות הנלמדות מן הפסוקים של בריאת העולם (הקדמת הזוה”ק, י”ג ע”ב, בתרגום):

המצוה התשיעית, לחון את העניים ולתת להם טרף. שכתוב (בראשית א’): “נעשה באדם בצלמנו כדמותנו”. “נעשה אדם” הוא בשיתוף, כולל זכר ונקבה. “בצלמנו”, עשירים. “כדמותנו”, העניים. כי מצד הזכר הם העשירים, ומצד הנקבה הם העניים. וכמו שהם בחיבור אחד, וחסים זה על זה, ונותנים זה לזה וגומלים לו חסד, כך האדם למטה צריך להיות העשיר והעני בחבור אחד, ויתנו צדקה זה לזה ויגמלו חסד וילוו זה לזה.

“בצלמנו” – זו בחי’ המשפיע. “בדמותנו” – בחי’ המקבל. כשם שהאיש והאשה נבראו יחד, והם מציאות אחת, כך גם העשירים והעניים נבראו כמציאות אחת. אדם לא אומר לאשתו – הא לך 100 ש”ח לצדקה, ותכיני לנו בהם ארוחת צהריים… שניהם שותפים ופועלים יחד. כך העשירים והעניים. כשאדם נותן לעני הוא לא נותן משלו לאדם אחר, אלא הוא מתחלק עם מי ששותף לו ברכושו. “יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני – עושה העני עם בעל הבית”.
בבריאת העולם נבראו יחד העשירים והעניים, וזהו המקור למצות הלוואה, למחוייבות שיש לאדם לתת מכספו לחברו.
משום כך אסרה התורה את הריבית. הלוואה איננה חסד בו אדם יוצא מגבולותיו, אלא חלק מהסדר של העולם, מהשותפות בין בני האדם.
חוקי התורה מלמדים אותנו את השורש של המציאות ושל הדרך הנכונה לפעול, ולכן על כל אחד ואחד לדעת אותם ולהעמיק בהם.

ב. גם בדינים שאינם מצויים אנו מוצאים הדרכות עמוקות וחשובות של התורה.
אמרה התורה (שמות כ”א, ל”ז):

כִּי יִגְנֹב אִישׁ שׁוֹר אוֹ שֶׂה וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ חֲמִשָּׁה בָקָר יְשַׁלֵּם תַּחַת הַשּׁוֹר וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה.

רש”י מביא את דברי המכילתא (מכילתא מסכתא דנזיקין, י”ב):

אמר רבי מאיר: בא וראה כמה חביבה מלאכה לפני מי שאמר והיה העולם, שור שיש לו מלאכה משלם חמשה, שה שאין לו מלאכה משלם ארבעה.

רבי מאיר לא אומר “הקדוש ברוך הוא”, אלא: “מי שאמר והיה העולם”. הקב”ה ברא את העולם והוא חפץ ביישובו. חלק גדול מהמשפטים באו כדי להוציא את העולם מן התוהו אל תיקונו ויישובו. התרגום מתרגם: “ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם” כך:

ואלין דיניא דתסדר קדמיהון.

המשפטים באים לעשות בעולם סדר, שהוא ההיפך מן התוהו.
אחת הדרכים שבהן העולם יוצא מן התוהו היא על ידי המלאכה. העולם הופך להיות מסודר, האדמה נותנת את פירותיה והאדם מתפרנס ממנה. האדם חורש בשדהו על ידי השור. כאשר אדם גונב שור וטובח או מוכר אותו – הוא ביטל את השור ממלאכתו ועל כן עליו לשלם יותר. כשגנב שה – לא ביטל ממלאכה, ועל כן משלם “רק” ארבעה, אך כשגנב שור – פגע ביישובו של העולם ועל כן משלם חמישה. אין זו סתם גניבה, אלא גניבה של שור, שנועד למלאכה, ועל כן היא חמורה יותר.
הקב”ה אמר והיה העולם, והעולם חביב בעיניו. כאשר מעמיקים בדיני התורה מבינים את החיים בצורה עמוקה יותר. הקב”ה חפץ בחיים, אוהב את המלאכה ואת תיקונו של העולם וכך הוא מדריך אותנו בדיני התורה.

במכילתא מובאת דרשה נוספת:

רבי יוחנן בן זכאי אומר: הקב”ה חס על כבודן של בריות, שור לפי שהוא הולך ברגליו משלם חמשה, שה לפי שהוא טוענו על כתפו משלם ארבעה.

זוהי דרשה מדהימה ומרגשת.
אדם גנב שה. הוא “מסכן”, משום שהוא צריך לשאת את השה על כתפיו, והוא מתבזה בכך. הגונב שור, מוליך אותו ברגליו, ואיננו מתבזה. לכן הגונב שור משלם מחיר מלא על גניבתו – חמשה בקר. אך הגונב שה נאלץ להתבזות, ולכן הוא מקבל הנחה. הרי חלק מהעונש הוא כבר קיבל כאשר נשא את השה על כתפיו…
יש בדברים אלו התייחסות מדהימה לגנב. יש בפרשיה זו גם אמירה מדהימה לגנב עצמו. כאשר בית הדין אומר לו לשלם רק ארבע צאן תחת השה, משום שהתורה חסה על כבודו – מה חושב לעצמו הגנב? הקב”ה חושב על כבודי, יותר ממני. עד עכשיו ראה הגנב את עצמו כיצור “דפוק”, שלא אכפת לו מכבודו, ועל אחת כמה וכמה שלאחרים לא אכפת מכבודו. והנה, התורה חסה על כבודו. אמירה זו משנה את ההסתכלות של הגנב על עצמו מן הקצה אל הקצה.
גם הגנבים הם בני אדם, וצריך לדייק בעונש שלהם, שלא יהיה חמור יתר על המידה. יש בכך לימוד גדול מאוד עבורנו – הקב”ה אוהב אותנו וחס על כבודנו. הקב”ה רוצה שנהיה אנשים שהולכים בראש מורם, ערכיים, עוסקים ביישובו של עולם, מכובדים.

פרשיות אלו הן דוגמא לחשיבות הרבה שיש בלימוד המשפטים, כדי ללמוד את דרכיו של הקב”ה והדרך בה הוא מתייחס לעולם.
כל הסוגיות העוסקות בדינים מלאות בערכים, בדבר ה’. כך אנו צריכים לגשת ללימוד חוקי התורה. לימוד החוקים ילמד אותנו את דרכי הנהגתו של הקב”ה את העולם, וכך נזכה להידבק בה’ וללכת בדרכיו, לאורך ימים ושנים טובות.

ניתן לקבל את השיחה במייל בכל שבוע, בלי נדר, על ידי משלוח בקשה ל: metavhaaretz@gmail.com.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.