לחיות עם פרשת השבוע – בן הגבירה עם בן השפחה

הרב יהושע ויצמן
ט״ו באדר א׳ ה׳תשע״ט
 
20/02/2019

פרשת שבוע

נתבונן בכמה פסוקים מן הפרשה, שראוי לנו להתבונן בהם ולחיות איתם (שמות ל”א, א’-ו’):

וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה. וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה. לַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת לַעֲשׂוֹת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת. וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ לַעֲשׂוֹת בְּכָל מְלָאכָה. וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי אִתּוֹ אֵת אָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן וּבְלֵב כָּל חֲכַם לֵב נָתַתִּי חָכְמָה וְעָשׂוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ.

הקב”ה בוחר, בבחירה אלוקית, שני אומנים שיהיו ממונים על בניית המשכן – בצלאל ואהליאב. היו אומנים רבים, כפי שנאמר: “ובלב כל חכם לב נתתי חכמה”, אך יש שנים שנזכרים בשמותם. לשם מה להזכיר דווקא אותם?

יש בדברים אלו אמירה חשובה של התורה. נדייק בפסוקים, מהו הכח שכל אחד מהם מגיע ממנו.
בצלאל בא משבט יהודה, השבט המוביל את מחנה ישראל במדבר. חז”ל מכנים את שבט יהודה: “הגדול שבשבטים”. 
אהליאב בא משבט דן, שהוא “מאסף לכל המחנות”. חז”ל מכנים את שבט דן: “הירוד שבשבטים”.
מן השבט הגדול והמוביל ועד השבט האחרון – שותפים במלאכת המשכן. 
ההבדל בין בצלאל ובין אהליאב בולט גם בשמם. בשמו של בצלאל נמצא שם ה’, ושמו מרמז כי הוא נמצא “בצל אל”. ביחס לבצלאל אומרת התורה: “ראה קראתי בשם”. הקב”ה קורא בשמו, ושמו כולל את שם ה’. “בן אורי” – רומז לאור.
בשמו של אהליאב בן אחיסמך לא נמצא שם ה’, אלא “אב”, ו”אח”. אהליאב שייך ל”שטח”, למשפחה, למציאות התחתונה.
על בצלאל נאמר: “ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת… לחשוב מחשבות”. דברים אלו לא נאמרו על אהליאב.

בזוה”ק דורשים חז”ל (ח”ב פקודי, רכ”ג ע”א):

“ובצלאל בן אורי בן חור”. הכתוב הזה מלמדנו שרוח הקודש הכריז עליו לעיניהם של ישראל, ואמר: “ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה עשה את כל אשר צוה ה’ את משה. ואתו אהליאב בן אחיסמך”. מהו “ואתו”? אלא למדנו שאהליאב לא עשה מלאכה לבדו, אלא עם בצלאל, ועמו עשה כל מה שעשה. זהו שכתוב: “ואתו”, ואתו ולא לבדו. מכאן למדנו שהשמאל הוא בכלל הימין תמיד, ועל זה נאמר: “ואני הנה נתתי אתו את אהליאב”, זה ימין וזה שמאל.

בצלאל הוא בחינת ימין, ואהליאב הוא בחי’ שמאל, והשמאל נכלל בימין וטפל אליו. אהליאב לא עשה לבדו, אלא יחד עם בצלאל, משום שהוא צריך להיכלל עמו. בצלאל הוא המרכזי ואהליאב מתלוה אליו.

מהו הלימוד הגדול שאנו למדים מדברים אלו?

אי אפשר לבנות את המשכן – וגם לא את המקדש – ללא שכל ישראל שותפים יחד, משבט יהודה ועד שבט דן.
הקב”ה קורא לבניית המשכן לבן הגבירה יחד עם בן השפחה, ליהודה – בנה של לאה, יחד עם דן – שהוא מבני השפחות. שניהם צריכים להיות יחד – השולט יחד עם המאסף, הימין יחד עם השמאל. אם אין הם שותפים יחד – אין אפשרות לבנות את המקדש.
אם לשבט יהודה לא אכפת ממצבו של שבט דן – לא יבנה המקדש. ואם שבט דן לא יקשיב לשבט יהודה – לא יבנה המקדש. זוהי ההופעה השלמה של עם ישראל, שרק כשהיא קיימת – ניתן להגיע לבניית בית המקדש.

על כן חשוב שכל ישראל יתייחסו זה לזה כראוי, ויבנו יחד את המקדש. גם את ההכנה לבנין המקדש יש לעשות יחד. ההכנה החשובה ביותר לבנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו היא ההבנה הזו – בצלאל, שה’ קרא בשמו, בונה את המקדש כשאיתו נמצא אהליאב למטה דן.
אם חלילה לשבט יהודה לא יהיה אכפת משבט דן, והוא יאמר לעצמו: “אנו צריכים לדאוג לעצמנו לפני שאנחנו דואגים לאחרים” – לא יצליחו לבנות את בית המקדש.
מבחינת היכולת, בצלאל היה יכול לבנות בעצמו את המשכן. לשם מה הוא נדרש לתת הוראות לאהליאב? משום שבלי שותפות של אהליאב אין אפשרות לבנות את המשכן. 

כך אומר על כך בספר “עץ הדעת טוב” (פרשת פקודי):

ואמנם כוונתו ית’ לבחור את בצלאל ואהליאב הי’ להורות את בני ישראל כי כולן שווין לפניו לטובה, כקטן כגדול, ולא יתגאה זה על זה, בן הגבירה על בן האמה. כי המשכן קדושתו בחר לעשייתו בשני האומנין הגדולים שבכל החכמים העושים מלאכת הקודש, האחד בצלאל משבט יהודה ראש כל הרגלים, והשני אהליאב למטה דן האחרון שבכל הרגלים מאסף לכל המחנות, ואהבתו את כל ישראל היא תמימה בלי שום שינוי אלא בהשוואה אחת.

אל לו לבן הגבירה להתגאות על בן האמה. כולם שווים לפניו לטובה. גם כאלה שנראים לנו טובים יותר וגם כאלה שנראים לנו טובים פחות – שווים לפניו לטובה. 
נראה, שכאן הוא לומד את המילה “ואתו”, לא כפי שנאמר בזוה”ק, שזהו ביטוי לכך שאהליאב היה טפל לבצלאל. כאן נראה שמבין ש”ואתו” – בצורה שווה. כל אחד מהאומנים מבטא נקודה אחרת, אך הם צריכים להיות יחד.
בצלאל בא משבט יהודה שבשמו כלול שם ה’ – שם הוי”ה, ממידת הרחמים. הוא קשור לשם ה’, וה’ ממלא אותו רוח אלקים. הוא בא מהצד של הימין, “ימינך ה’ נאדרי בכח”, ומהצד של התורה: “מימינו אש דת למו”. יהודה בא מן הקודש והוא קושר כל דבר אל הקודש.
אהליאב שייך לשמאל. הוא משבט דן – שייך לדין. אם השמאל מנותק מהימין, אם הדין מנותק מהרחמים, זה דבר קשה, יכול לצאת מזה קלקול ושקיעה במציאות החומרית.
על כן אהליאב צריך לבוא “אתו” – עם בצלאל. הדין מתבסם על ידי הרחמים. כששניהם יחד, כשמבסמים את מידת הדין על ידי מידת הרחמים – מגיע המשכן. אהליאב הוא “בן אחיסמך”. הוא צריך להיסמך על אחיו, וכך הוא שותף לבניית המשכן. 

החשיבות של חיבור שבט דן, מבני השפחות, מעשרת השבטים האבודים, לשבט יהודה, עולה מדבריו של הרב הורביץ, ראש ישיבת המקובלים שער השמים (ראה בשיחה לפרשת תרומה):

והנה שני סיבות מעכבות את גאולתנו ופדות נפשנו… לימוד ומעשה, באומר ובפועל. באומר – היינו לימוד חכמת הקבלה, פנימיות ונשמת תורתנו הקדושה שגילה אליהו הנביא לרשב”י זיע”א, כי רק בזכות לימוד הקדוש הזה יפקון מן גלותא… ובפועל – היינו לקיים מדרשי חז”ל שעתידין גלות יהודא ובנימין לשלוח שלוחים לעשרת השבטים ולהביאם.

העובדה שעשרת השבטים חסרים לנו, היא אחד מהדברים המעכבים את הגאולה. יש בכך שתי בחינות.
א. בפועל, רבים מעשרת השבטים הם אבודים מאיתנו. אנו מחכים למצוא אותם, אך אין זה בידינו. אנו מצפים לסייעתא דשמיא בידי העוסקים בכך, שנזכה למצוא את כל השבטים ולהביאם אלינו.
ב. יש כאן עיכוב מצד תפיסת העולם. האם אנו מבינים שאנו זקוקים לעשרת השבטים? האם אנו מבינים שגם מי שנראה רחוק מאיתנו ברוחניות ובדרך החיים – אהוב על ידי ה’ “בהשוואה אחת”? האם אנו מבינים שבלעדיהם לא יבנה בית המקדש?
אנו עלולים לחשוב שבניית בית המקדש תלויה רק בנו ובמצבנו. אנו צריכים רק לחכות לכך שכולם יהיו כמונו – ואז הכל יהיה בסדר. אך התורה מלמדת אותנו שבניית בית המקדש תלויה בכל השבטים, “לבלתי ידח ממנו נדח”. מוטלת עלינו אחריות גדולה, לבנות תפיסת עולם שיש בה מקום לכל ישראל.

גם במתן תורה אנו מוצאים כך. כדי שתינתן התורה היה צריך להתקיים (שמות י”ט, ב’):

וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר.

וכפי שמפרש רש”י:

ויחן שם ישראל – כאיש אחד בלב אחד.

אי אפשר לקבל תורה אם עם ישראל לא מתאחד “נגד ההר”. כך גם אי אפשר לבנות את המשכן אם עם ישראל לא מתאחד, בצלאל עם אהליאב. כל אחד בא עם מעלתו וכשרונו, אך כולם יחד מתאחדים בבניית המשכן.

האמירה הזו של התורה חשובה לנו. עלינו להפנים אותה בקרבנו ולהקרינה לזולתנו. יש חשיבות רבה ביחס ראוי ל”אהליאב”, למי שנמצא בשולי החברה. 
רק חיבור של בצלאל, שבא בשם ה’, משבט יהודה, עם אהליאב, משבט דן, מבני השפחות – יכול להביא את בנין המשכן והמקדש במהרה בימינו. 

ניתן לקבל את השיחה במייל בכל שבוע, בלי נדר, על ידי משלוח בקשה ל: metavhaaretz@gmail.com

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.