לחיות עם פרשת השבוע – "באנו למילואים"
אנחנו נמצאים השבוע במצב של כוננות. אויבינו יורים טילים אל מדינת ישראל, ואנו מגיבים. נוצרה שרשרת תגובות שאיננו יודעים כיצד תסתיים.
איך אנו יכולים "לחיות עם פרשת השבוע"?
בתחילת הפרשה אנו קוראים על היום השמיני של "ימי המילואים". שבעת הימים הראשונים מוזכרים בסוף הפרשה הקודמת.
המילה "מילואים" מוכרת לנו בהקשר צבאי ומלחמתי, אך בפרשות האחרונות היא מופיעה בהקשר של ימי הקמת המשכן (ויקרא ח', כ"ב):
וַיַּקְרֵב אֶת הָאַיִל הַשֵּׁנִי אֵיל הַמִּלֻּאִים…
וכן (ויקרא ח', כ"ח):
מִלֻּאִים הֵם לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה הוּא לַה'.
ועוד (ויקרא ח', ל"ג):
וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ שִׁבְעַת יָמִים עַד יוֹם מְלֹאת יְמֵי מִלֻּאֵיכֶם כִּי שִׁבְעַת יָמִים יְמַלֵּא אֶת יֶדְכֶם.
בשבעת הימים הללו היו אהרן ובניו ב"שירות מילואים". שבעת ימי המילואים הם ימים שבהם היו אהרן ובניו בשירות עם ישראל.
שני פירושים למילה "מילואים" בתורה. האחד מלשון שלמות, דבר מלא. אלה הימים שבהם עבודת המשכן מושלמת והכהנים משלימים אותה.
הפירוש השני הוא מלשון מלוי מקום. בספר "צרור המור" (לפרשת צו) כותב:
וכבר פירשתי שנקראו מילואים על שם שהם באים למלאת יד אהרן ויד בניו. ואהרן ובניו באו למלאת יד אדם הראשון ובניו, שהיו סיבה בחטאם להשחית העולם שנברא בשבעה ימים. ולכן צוה להם "כי שבעת ימים ימלא את ידכם", שהם לחזק שבעה ימי בראשית.
גם על פי פירוש זה, המילואים עניינם שלמות – אהרן ובנין משלימים את מה שלא עשו אדם הראשון ובניו.
מנין מגיעה השלמות הזו? משמעות הדברים עולה מדברי הרמב"ן (ויקרא י', ו'):
והנה בני אהרן הכהנים המשוחים, אף על פי שהם כהנים הדיוטים עשה דינם בימי המלואים כדין משוח מלחמה לדורות, שהוא אינו פורע ואינם פורם ולא מיטמא לקרובים ככהן גדול, אבל אינו מקריב אונן, וגם הם לא הקריבו באותו היום, כמו שדרשו (זבחים ק"א): "הן היום הקריבו את חטאתם", וכי הם הקריבו שהם הדיוטות, אני הקרבתי שאני כהן גדול. והנה בכל המקרה הזה לא נתבטל דבר במלואים, שכבר קרבו הקרבנות, ולערב אכלום כולם הראוי לאכילה. ואפשר שיהיה זה כל ימיהם באלעזר ואיתמר שיהיה דינם כמשוח מלחמה, בעבור שנמשחו בשמן המשחה, ויהיה זה טעם כי שמן משחת ה' עליכם.
משיחתם של בני אהרן בשמן המשחה הופכת אותם להיות כמו הכהן משוח המלחמה. כהן משוח מלחמה, כיון שנמשח בשמן המשחה – הרי הוא ככלי שרת, כלי קודש. הוא כלי שרת של האומה. השירות שלהם לא נגמר בשבעת ימי המילואים, אלא נמשך כל ימיהם.
השמן על ראש הכהן הופך אותו מאדם פרטי לאדם כללי, ויש לכך ביטוי בהלכות המיוחדות לכהן משוח מלחמה. כשמת לו מת – אין הוא רשאי להתאבל עליו כאדם פרטי. אסור לו לפרוע ולפרום את בגדיו על המת ככל האדם. כיון שהוא שייך לכלל ישראל – הוא לא מתאבל אבל פרטי.
הרב קוק זצ"ל עסק בענין "השחרור מיראת המוות". כך הוא כותב בפסקה שכותרתה: "השחרור מיראת המות" (אורות הקודש ח"ב עמ' שפ"א):
יראת המות היא מחלת האדם הכללית, הבאה בעקב החטא… התרופות האמתיות שבהן העולם הולך ומשתחרר משעבוד המות הן גנוזות באוצר חיים, בנשמתא דאורייתא… מועיל הוא גם כן פתוחו של הרוח הלאומי, במה שהאדם מרגיש את אושר הקיבוץ הכללי בהרגשה חיה פנימית, ושמח בשמחת האומה, בתור אבר מאבריה, שבזה פחד המות מצד מראה הכליון החמרי שלו מתקלש, שהרי נשארה היא האומה בדורותיה, שבה כל מעיניו…
לאדם הפרטי, המוות הוא חדלון. הבשר ודם שלו לא ממשיכים להתקיים אחרי מותו. אך אם האדם הוא איבר מאיברי האומה – הרי שהאומה ממשיכה להתקיים. האדם מוצא את נצחיותו בנצחיותה של האומה.
על כן כהן משוח מלחמה איננו פורע ופורם על המת. הוא נמצא מעל למוות, משום שהוא שייך לכלל. החיבור של הכהן לכלל הופך אותו לנצחי, ועל כן הוא איננו קשור אל המוות של האדם הפרטי.
כשיש מלחמה בינינו ובין האומות הסובבות אותנו – עולה כח הכלל. מלחמה היא מושג כללי, והיא מחזקת ומבליטה את עוצמתו של הכלל. אנו צריכים תמיד – ובמיוחד השבוע – להיות חלק מן הכלל ולהזדהות עם הכלל. להיות כלי שרת עבור הכלל, כפי שהיה הכהן משוח המלחמה וכפי שהיו הכהנים בימי המילואים.
אנו זקוקים היום לכהן המשיח, שינאם את נאומו לאומה, כפי שהיה נואם בטרם יצאו החיילים לקרב. נאומו של הכהן הגדיר את מטרת המלחמה. כך כותב על כך הרמב"ם בספר המצוות (עשה קצ"א):
והמצוה הקצ"א היא שצונו שנמנה כהן שיוכיח לעם תוכחת המלחמה… ואחר כן יכנסו למלחמה. וזה הכהן ייקרא 'משוח מלחמה'. ויאמר בתוכחתו הלשון הנזכר בתורה, ויוסיף על זה מאמרים יעוררו העם למלחמה ויביאם להסתכן בנפשם לעזור דת האל ולשמרה ולהנקם מן הסכלים בה המפסידים יושר המדינות…
עמדנו בעבר על שיטתו של הרמב"ם ביחס למלחמה, שעניינה הוא לבער את הרע מן העולם1. בהתאם לשיטתו, אומר הרמב"ם שהכהן מעודד את העם להילחם נגד "הסכלים, מפסידי יושר המדינות". זוהי הגדרה של טרור, שפוגע במדינות מתוקנות ולא מניח להן לחיות ביושר ובשלוה, כפי שאנו מצפים. אנו רוצים לחיות בשלום, ולפתח את האזור כולו. כל העמים שסביבנו יתפתחו ויתקדמו בעזרתנו – אם רק יאפשרו לנו זאת2.
אנו יוצאים למלחמה כדי להינקם מן הרשעים, ולבער את הרע מן העולם. אנשים המסוגלים לשלוח טיל למרכזי ערים, ולפגוע באנשים, נשים וטף ללא הבחנה, הם רשעים. אנו צריכים לשוב ולהזכיר לעצמנו את התפקיד שלנו – לבער את הרע מן העולם.
כפי שביארנו, הרמב"ן חולק על הרמב"ם בענין המלחמה. לדעת הרמב"ן, מלחמה היא על ארץ ישראל. נראה, שאויבינו "סוברים" כרמב"ן, והם נלחמים נגדנו כדי לקחת מידינו את חבלי ארץ ישראל. כאשר אנו לא נחושים בישיבתנו בארץ, מבינים אויבינו שהטרור משתלם, והם ממשיכים בדרכם. הדרך להתמודד עם טרור, כפי שעולה ממחקרים שנעשו ברחבי העולם, היא בעזרת כח עמידה. הטרור מנסה לפגוע בכח העמידה של הציבור, ולכן צריך לחזק זאת אל מול הטרור. כיצד מחזקים את כח העמידה? על ידי אמונה. כך עולה ממחקרים רבים שנעשו בעולם.
האמונה נותנת לאדם כח לקום בבוקר, לפעול ולעשות. ודאי שהאמונה השלמה היא אמונה בה' בורא העולם. האמונה בבורא היא אמונה בכך שיש מגמה לבריאה, ויש ערך לעשיית הטוב ולמלחמה נגד הרע.
גם מי שלא הגיע לאמונה השלמה – יש ערך לאמונתו. יש כאלה שמאמינים ב"נצח ישראל". ישנם רבים שמאמינים בעתיד טוב יותר. גם אמונה כזו נותנת כח עמידה. אנו צריכים לחזק את האמונה על כל מדרגותיה אצלנו ובקרב הציבור.
לדברים אלו יש להוסיף נקודה נוספת, שבלעדיה המלחמה על הארץ איננה שלמה.
אמרו בירושלמי (ברכות פ"א ה"ו):
ר' סימון בשם ר' יהושע בן לוי אמר: לא הזכיר תורה בארץ – מחזירין אותו. מה טעם, "ויתן להם ארצות גוים", מפני מה, "בעבור ישמרו חוקיו ותורותיו ינצורו".
ב"ברכת הארץ" שבברכת המזון, אנו מזכירים את התורה – "ועל תורתך שלמדתנו". מי שלא הזכיר זאת – לא יצא ידי חובה ועליו לחזור ולברך שוב. הירושלמי לומד זאת מן הפסוקים בתהלים (תהלים ק"ה, מ"ד-מ"ה):
וַיִּתֵּן לָהֶם אַרְצוֹת גּוֹיִם וַעֲמַל לְאֻמִּים יִירָשׁוּ.
בַּעֲבוּר יִשְׁמְרוּ חֻקָּיו וְתוֹרֹתָיו יִנְצֹרוּ הַלְלוּיָהּ.
מדוע ה' נותן לנו ארצות גויים? מדוע ה' לא מביא אותנו אל ארץ ריקה, שבה נוכל לשבת בשלוה, ללא מלחמות?
"בעבור ישמרו חוקיו". אנו צריכים להילחם נגד יושבי הארץ כדי שנבין שהארץ מגיעה לנו רק בגלל מעלתנו הרוחנית. אילולא התורה שאנו מחזיקים בה – איננו זכאים לרשת את הארץ. התורה היא המפתח לירושת הארץ.
ענין נוסף הקשור לענין עולה מדברי הזוה"ק (ח"ב וארא, ל"ב ע"א, בתרגום):
רבי יוסי ורבי חייא היו הולכים בדרך. אמר רבי יוסי לרבי חייא: מדוע אתה שותק, הרי הדרך אינו נתקן אלא בדברי תורה. נאנח רבי חייא ובכה. פתח ואמר: "ותהי שרי עקרה אין לה ולד". אוי על זה, אוי על אותו זמן שהולידה הגר את ישמעאל. אמר לו רבי יוסי: מדוע, והרי שרה הולידה אחריה, והיה לה בן גזע קדוש. אמר לו: אתה רואה, ואני רואה, וכך שמעתי דבר מפיו של רבי שמעון ובכיתי. וי על אותו זמן, כי משום ששרה התעכבה, כתוב: "ותאמר שרה אל אברהם וגו' בוא נא אל שפחתי וגו'". ועל כן השעה עמדה להגר, לרשת את שרה גבירתה, והיה לה בן מאברהם. ואברהם אמר: "לו ישמעאל יחיה לפניך". ואף על פי שהקב"ה היה מבשר לו על יצחק, התדבק אברהם בישמעאל, עד שהקב"ה השיב לו: "ולישמעאל שמעתיך וגו'". לאחר כן נימול, וקם בברית הקדושה עד שלא יצא יצחק לעולם… ועתידים בני ישמעאל לשלוט על ארץ הקדושה זמן הרבה בשעה שהיא ריקה מכל, כמו שהמילה שלהם היא ריקה בלי שלימות. והם יעכבו את ישראל לשוב למקומם, עד שישלם הזכות של בני ישמעאל. ועתידים בני ישמעאל לעורר מלחמות גדולות בעולם, ויתאספו בני אדום עליהם, ויערכו עמם מלחמה… ובזמן ההוא כתוב: "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' לעבדו שכם אחד", וכתוב: "והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד".
זכות התורה וזכות הברית – הן עומדות לנו לרשת את ארץ ישראל. בשתי הנקודות הללו אנו נבחנים מול אויבינו. מול אויבינו מבני ישמעאל חשובה במיוחד זכות הברית. גם ישמעאל נימול, ומשום כך הוא זוכה לחלק בארץ. כשיש ערעור על הארץ, יש להתחזק במיוחד בנושא ברית המילה, שבזכותה אנו זוכים לרשת את ארצנו. ברית הארץ ניתנה לאברהם יחד עם ברית המילה, ועל כן חיזוק הברית ומסירות הנפש עליה – זה מה שעומד לנו לרשת את הארץ.
כשיש מלחמה על הארץ אנו צריכים להתחזק במטרתה המיוחדת של המלחמה.
על פי הרמב"ן, אנו צריכים לשוב וללמוד כיצד אנו מתחברים לארץ וזוכים בה.
על פי הרמב"ם, אנו צריכים להתחבר לטוב ולהילחם ברע, וזו הזכות שעומדת לנו לנצח במלחמה.
אנו צריכים לחזק את הקשר שלנו לתורה ולברית, שבזכותן אנו יורשים את הארץ. אנו צריכים להילחם ברע על ידי שאנו נהיה טובים יותר.
נזכה לבער את הרע מן העולם, ולשבת בארץ הקודש, במדינת ישראל, בשקט ובשלוה, לאורך ימים ושנים טובות.
1 עי' ב"משוש הארץ" מהדו"ב, עמ' רו, על מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן ביחס למצות ישיבת ארץ ישראל.
2 כך היה חזונו של הרצל, שמדינת ישראל תתקבל בשמחה על ידי יושבי הארץ, הם יתקדמו ויתפתחו בזכותה, ושלום ושלוה ישררו במדינתנו…