לחיות עם פרשת השבוע – שמיטה – מהר סיני
הפרשה פותחת בביטוי מיוחד (ויקרא כ"ה, א'-ב'):
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'.
רש"י, בעקבות חז"ל, שואל:
בהר סיני – מה ענין שמיטה אצל הר סיני, והלא כל המצות נאמרו מסיני, אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני.
ועדיין יש לשאול – מה ענין שמיטה בדווקא אצל הר סיני? מדוע דווקא ביחס למצוה זו נאמר שהיא ניתנה בהר סיני?
נעמוד על נקודה העולה מענין זה, וקשורה גם לימים שאנו נמצאים בהם – בין יום העצמאות ליום ירושלים.
השמיטה שייכת למושג החירות.
השמיטה היא חלק מהיובל – שבע שנות שמיטה משלימות ליובל. גם מבחינה הלכתית, אמרו חכמים (ירושלמי שביעית פ"י ה"ב, ועי' בבלי מועד קטן ב' ע"ב):
תני, "וזה דבר השמיטה שמוט", רבי אומר: שני שמיטין הללו – שמיטה ויובל, בשעה שהיובל נוהג – שמיטה נוהג דבר תורה, פסקו יובלות – שמיטה נוהגת מדבריהן.
רק כאשר יובל נוהג, נוהגת גם השמיטה1. השמיטה והיובל קשורים זה לזה.
שנת היובל היא שנה של חירות (ויקרא כ"ה, י'):
וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ.
היובל הוא "עלמא דחירו" – עולם החירות. העבדים משתחררים, השדות חוזרות לבעליהן – זוהי מציאות חדשה של חירות מלאה. כל אחד ואחד חוזר לעצמיותו.
המושג "גאולה" מופיע בתורה ביחס לעבדים וקרקעות. עבד שמשתחרר – נגאל (ויקרא כ"ה, מ"ח):
אַחֲרֵי נִמְכַּר גְּאֻלָּה תִּהְיֶה לּוֹ אֶחָד מֵאֶחָיו יִגְאָלֶנּוּ.
כך גם קרקע שחוזרת לבעליה – נגאלת (ויקרא כ"ה, כ"ה):
כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ וּבָא גֹאֲלוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו וְגָאַל אֵת מִמְכַּר אָחִיו.
כל דבר שחוזר למקורו ולעצמיותו – הרי הוא נגאל. היובל הוא השיא של הגאולה – כל אדם חוזר למקומו, וכל קרקע חוזרת לבעליה.
השמיטה היא שלב בדרך אל הגאולה, אל החירות. לכן נאמרה שמיטה בהר סיני, משום שבהר סיני ירדה לעולם החירות, כפי שדרשו חכמים (אבות פ"ו מ"ב):
…ואומר: "והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלוחות", אל תקרא "חרות" אלא 'חירות', שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה.
מהר סיני מתגלה העצמיות שלנו בצורה העמוקה ביותר שלה. זהו המקום שבו קיבלנו את הדרך להכיר את עצמנו בצורה עמוקה, לדעת אלו מעשים ואלו אורחות חיים, אלו מחשבות ודעות ואלו אתגרים, יכולים להוציא אותנו אל הפועל בצורה המלאה והעמוקה ביותר. בהר סיני קיבלנו את הדרך לחירות האמיתית.
החירות היא הערך המרכזי של הר סיני. ענין שמיטה אצל הר סיני בא משום שגם השמיטה היא עולם של חירות.
הכיצד?
בשנת השמיטה אדם לא עובד בשדהו משך שנה שלמה (ויקרא כ"ה, ו'-ז'):
וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ. וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל.
האדמה כביכול איננה של האדם, והתבואה ניתנה למאכל לכל אדם ואף לחיות השדה.
משמעות הדברים תתברר לאור סתירה בדברי הגמרא.
כך אמרו בגמרא (יבמות ס"ג ע"א):
ואמר רבי אלעזר: כל אדם שאין לו קרקע אינו אדם, שנאמר: "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם".
בהמשך אותו עמוד בגמרא נאמר כך (יבמות ס"ג ע"א):
ואמר ר' אלעזר: אין לך אומנות פחותה מן הקרקע, שנאמר: "וירדו".
עבודת האדמה היא העבודה הפחותה והגרועה ביותר.
והרי רבי אלעזר אמר שמי שאין לו קרקע אינו אדם. רק מי שיש לו קרקע ראוי להיקרא אדם – וזו האומנות הפחותה ביותר2?!
נראה, שיש בדברים אלו עומק גדול.
הקרקע יכולה להיות דבר גדול, המכשיר שעושה את האדם לאדם. ומצד שני, יכולה הקרקע להיות הדבר הפחות ביותר, המכשיר שמוציא את האדם מן העולם. השאלה היא מי שולט על מי. אם האדם שולט על הקרקע – זה דבר עליון, והוא נקרא "אדם". אך אם הקרקע שולטת על האדם והוא משועבד לה – אין לך אומנות פחותה מזו.
אנו מכירים כמה מכשירים כאלה בדורנו. סמארטפון, למשל, יכול להביא את האדם למקומות גבוהים כשהוא משתמש בו כראוי, ויכול להוציא את האדם מן העולם – אם המכשיר שולט באדם.
כשתלמיד בישיבה נכנס לבית המדרש – הוא משאיר את המכשיר בכניסה לבית המדרש, ובזה הוא אומר לעצמו – אני שולט במכשיר, אני אקבע מתי לקרוא הודעות ולבדוק שיחות.
בפתח שנת השמיטה, משאיר האדם את הקרקע בכניסה… שנה שלמה הוא לא עובד את אדמתו. אנו יכולים לנסות לשער כיצד חוזר האדם אל הקרקע בתחילת השנה השמינית, לאחר שנה שלמה של "שבת לה'". שנת השמיטה מרוממת את האדם. בזכות שנה זו האדם איננו עבד של הקרקע, אלא הקרקע משועבדת לו.
זהו המושג של גאולה. "וּבְכֹל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ" (ויקרא כ"ה, כ"ד). שנת היובל מגלה שהאדם שולט על הקרקע, ולכן זו שנה של גאולה. הגאולה היא גילוי עצמיותו של האדם, כשאין דבר זר ששולט עליו – וזוהי שנת היובל.
בשנת היובל משתחררים העבדים. העבד נשלט על ידי האדון שלו, ובשנת היובל הוא משתחרר. זוהי שנה שבה אין שלטון של דבר זר על האדם.
כדי להתרגל לגאולה של שנת היובל, אנו צריכים שבע שמיטות, שבהן אנו לא עובדים את האדמה. אנו מתרגלים לכך שאנו שולטים בקרקע ולא הקרקע שולטת בנו. כך אפשר להגיע לשנת היובל, שבה חוזר האדם לעצמיותו, בלי שהוא עבד, ובלי שיש לו עבדים או קרקע שאיננה שלו.
"ענין שמיטה – אצל הר סיני". בהר סיני קיבלנו את הכח לשלוט בחיים שלנו, ולא להיות משועבדים לחיים, לצרכים, לתאוות. הכח של החירות האמיתית ניתן לנו בהר סיני.
בהתגלות הראשונה של ה' למשה נאמר (שמות ג', י"ב):
בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה.
השיא של היציאה ממצרים – היציאה מעבדות לחירות – הוא כשמגיעים אל "ההר הזה" – אל הר סיני. שם קיבלנו את הכח לשלוט בחיינו, לקיים את המצוות ואת אורחות החיים שמתאימים לעצמיות העמוקה שלנו.
הפרשה חוזרת פעמים רבות על המושג גאולה. בצורה הקיצונית ביותר מדובר על גאולה של אדם שנמכר להיות עבד לגוי (ויקרא כ"ה, מ"ז).
המציאות הקשה הזאת דומה למציאות של עם ישראל בגלות. בגלות עם ישראל נאלץ להיפרד מהתורה – התורה ניתנה כדי להתקיים במלואה בארץ ישראל, ובגלות התורה לא מתקיימת. בגלות איבדנו את רכושנו ואת עצמיותנו, ואנו משתעבדים לאומות אחרות, לחוקים אחרים ולתרבות אחרת. אנו נשלטים על ידי זרים. עם ישראל בגלות הוא כמו אדם שנמכר להיות עבד לגוי.
על כך אומרת התורה (ויקרא כ"ה, מ"ח):
אַחֲרֵי נִמְכַּר גְּאֻלָּה תִּהְיֶה לּוֹ אֶחָד מֵאֶחָיו יִגְאָלֶנּוּ.
הגואל הוא "אחד מאחיו". לא צריך להיות מישהו מיוחד. סתם "מישהו" – יכול לבוא ולגאול. אנו יכולים לדמות זאת להרצל, שבא ועורר את שאיפת הגאולה של עם ישראל, למרות היותו רחוק מיהדות ומתורה.
זכינו בדור הזה ל"אתחלתא דגאולה" – זכינו להקמת מדינה עצמאית של עם ישראל בארץ ישראל. אנו כבר לא עבדים לאומות העולם.
עכשיו הגיע הזמן לשוב ולקבל את החירות של הר סיני, את החירות המלאה ואת השיבה לעצמיותנו האמיתית. אנו צריכים לשוב אל התורה ואל המצוות, לשוב ולשנן ש"עבד ה' הוא לבדו חופשי", כדברי ריה"ל.
אנו צריכים להתקדם מיום העצמאות, שהוא היום של הגאולה הגשמית, אל יום ירושלים וחג השבועות, השייכים לגאולה הרוחנית של עם ישראל.
אנו מתפללים לה' שנזכה ל"גאולה שלמה". איננו רוצים להישאר ב"אתחלתא דגאולה", אלא להגיע לגאולה השלמה. לשם כך אנו צריכים לשוב ולשנן שהשמיטה – באה מהר סיני. החירות האמיתית באה מתוך החיבור העמוק לתורה.
כך נזכה בע"ה לחירות אמיתית ולגאולה שלמה, במהרה בימינו.
ניתן לקבל את השיחה במייל בכל שבוע, בלי נדר, על ידי משלוח בקשה ל: metavhaaretz@gmail.com.
1 ועי' בדברי הרב קוק זצ"ל, בספרו "שבת הארץ" במבוא, פרק א' והלאה, שמאריך להוכיח שנפסקו דברים אלו להלכה, ולכן שמיטה בזמן הזה מדרבנן.
2 עי' בתוס' רא"ש שם שהקשה כך, ותירץ על פי דרכו.