לחיות עם פרשת השבוע – שמירת הלשון – כח הכלל

הרב יהושע ויצמן
ט״ז בסיון ה׳תשע״ט
 
19/06/2019

פרשת שבוע
לחיות עם פרשת השבוע – שלח – שמירת הלשון – כח הכלל

פרשת שלח היא פרשייתה של ארץ ישראל. חטא המרגלים, שהוציאו דיבה על הארץ, עומד במרכזה.
מדברי ה”שפת אמת” על הפרשה, עולה הארה חשובה.
כך כותב (שלח, תרמ”ה):

בענין נסיון המרגלים… היו מוכנים לקבלת התורה ברצון שלם, שהקדימו נעשה לנשמע, ולבחי’ ארץ ישראל הי’ קשה להם לבוא…

מדבריו של ה”שפת אמת” עולה שאלה – דור המדבר אמרו על התורה “נעשה ונשמע”. קבלת התורה היא קבלת עול כבד, של תרי”ג המצוות, ובכל זאת בני דור המדבר קיבלו זאת בשמחה ובלי פקפוק. מדוע לא אמרו “נעשה ונשמע” גם על ארץ ישראל? מדוע לא קיבלו את דבר ה’ שאמר לעלות – ועלו?!

מדבריו במקום נוסף, ניתן ללמוד תשובה לשאלתו זו. כך כתוב בהמשך (שלח, תרמ”ט):

ובמדרש: “לך אכול בשמחה לחמך”, חלה, “יינך”, נסכים, “כבר רצה מעשיך”, כניסת בני ישראל לארץ ישראל. והוא כמו שאמרנו, כי בני ישראל כמו שהמשיכו התורה מן השמים לארץ בדור המדבר, כן בארץ ישראל הי’ העלאת ארץ לשמים, והוא ב’ הבחינות, “עפר מן האדמה” ו”נשמת חיים”.

מיד לאחר פרשת המרגלים וענשם, מופיעה פרשת הנסכים והמנחות שמקריבים עם הקרבנות, ופרשת הפרשת חלה. חז”ל דורשים על כך את הפסוק (קהלת ט’, ז’):

לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וּשֲׁתֵה בְלֶב טוֹב יֵינֶךָ כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ.

מבאר ה”שפת אמת”, שבמדבר, תפקידם של בני ישראל היה להמשיך את השמים אל הארץ, ואילו בארץ ישראל, מעלים את הארץ – התבואה, השמן והיין – אל השמים, על ידי הנסכים והפרשת החלה.
מדבריו עולה הבחנה מופלאה – במדבר, הכל בא מן השמים. בתחילת דרכם קיבלו בני ישראל “תורה מן השמים”, ולאחר מכן ירד להם “לחם מן השמים”, ואף הבשר הגיע להם מן השמים. דברים אלו מבטאים את התפקיד של בני ישראל במדבר – להוריד את השמים אל הארץ.
בארץ ישראל יש תפקיד אחר – להעלות את הארץ אל השמים. לכן נצטוו ב”מצוות התלויות בארץ” – מצוות שמתקיימות בקרקע ובגידוליה. כך מעלים את הארץ לגבוה – אל המזבח.
המצוות הללו מופיעות מיד לאחר חטא המרגלים משום שזהו התיקון לחטאם. המרגלים פחדו להיכנס לארץ ולהעלות את הארץ אל השמים, והעדיפו להישאר במדבר.

יש לשאול – מהו הכח שאנו צריכים כדי להעלות את הארץ אל השמים? מהי הנקודה שמתחדשת בכניסת ישראל לארץ ישראל, שבעבורה יש לנו כח להעלות את הארץ אל השמים?

הנקודה היא כח הכלל. הרב קוק זצ”ל לימד בדורנו, שבו שב עם ישראל ונכנס לארץ ישראל לאחר הגלות הארוכה, שבארץ ישראל מופיע כח הכלל של עם ישראל.
בגלות אנו מופיעים כפרטים, ובארץ ישראל אנו עם אחד. כך מובא בזוה”ק

(ח”ג, אמור, צ”ג ע”ב):

דכתיב (שמואל ב’ ז’): “גוי אחד בארץ”, ודאי בארץ הם גוי אחד, עמה אקרון אחד ולא אינון בלחודייהו.

רק כשאנו עִם ארץ ישראל אנו נקראים עם אחד, ולא כשאנו נפרדים מהארץ.
הכח של כלל ישראל הוא הכח להפוך את הארץ לשמים, את הכוחות הארציים לרוחניות.

כך כותב בהקדמת ספר “כלי חמדה”1:

דהנה שורש פלוגתת הצדוקים והפרושים הוא, דהצדוקים אינם מודים בתורה שבעל פה, והיינו שניתן התורה לבני אדם שהם יכולים לעשות בהתורה כחפצם. וזה מפאת שהם אומרים שבני אדם אין להם השגה בתורת השי”ת, ובאמת הלא כח הנשמה שבאדם הוא מה’ יתברך, אך באמת הם מכחישים גם בתחיית המתים מהאי טעמא, שהם אינם מאמינים שהחומר שבאדם יוכל לזכך ולהיות כהנפש, וממילא חומרו של אדם מעכב שלא יוכל להתבונן בתורה הקדושה ולפרש בה, ולזאת הם אינם מאמינים שהתורה ניתנה לחכמי הדור. אמנם אנחנו בני ישראל המקבלים האמיתיים מימות משה רבינו ע”ה, אנחנו מאמינים באמונה שלמה כי זאת התורה נתן הקב”ה לבני ישראל, ועל ידי המצוות של התורה הקדושה נוכל לזכך את החומר שיהיה נתקדש. ויש בחכמי הדור כח אלוקי לפרש את התורה הקדושה וזה עיקר נתינת התורה הקדושה לישראל, שכל חיותן ושורשן הוא מתורה הקדושה…
ולכן סבירא להו להצדוקים, שמנחת העומר שאינו בגדר קרבן גבוה אינו דוחה שבת בשום פנים כיון דבאה רק להתיר אכילת הדיוט, דהקרבת גבוה מן החדש תליא עיקר בשתי הלחם, ולכן אמרה התורה על זה שצריך להיות תמיד ממחרת השבת, דלשיטתם זה הוי בגדר חילול שבת. אמנם חז”ל המקבלים האמיתיים ממשה רבינו ע”ה פירוש התורה, ידעו שפירושו ממחרת הפסח, ומנחת העומר כיון שבאה להתיר לצורך אכילתן של ישראל שנתקדשו בקדושת התורה גם כן דוחה שבת, כי זה גם כן בגדר גבוה ודוחה שבת אף על גב דלא אתיא משום קרבן. ולזאת להשריש בלב כל ישראל אמונת חכמים בתורה שבעל פה, עשו כל הפומבי הזה בקצירת עומר, שידעו כל ישראל כי יום טוב שבית דין הוא דמקדשי ליה ומותר בו מלאכת אוכל נפש, אף על פי כן יש בו קדושת שבת ונקרא שבת דתורה הקדושה.

מנחת העומר באה להתיר את אכילת התבואה החדשה, והיא דוחה שבת. מדוע? הרי זה בסך הכל בא לאפשר לבני ישראל להתפרנס ולאכול מהתבואה החדשה?
אלא שפרנסת קדושת כלל ישראל זה נחשב “גבוה”, זה נחשב כמו קרבן שדוחה את השבת. החומריות של כלל ישראל היא רוחניות.
כח הכלל הוא הנותן אפשרות להפוך את הארץ לשמים, את החומריות לרוחניות.

המרגלים לא רצו להיכנס לארץ ישראל. מדוע?
בזוה”ק מסבירים (ח”ג שלח, קנ”ח ע”א, בתרגום):

“וישלח אותם משה וגו’ כלם אנשים”, כולם צדיקים היו, וראשי ישראל היו, אבל הם נטלו לעצמם עצה רעה. למה נטלו עצה זו. אלא שאמרו, אם יכנסו ישראל לארץ יעברו אותנו מלהיות ראשים, ומשה ימנה ראשים אחרים, כי אנו זכינו להיות ראשים רק במדבר, אבל בארץ לא נזכה להיות ראשים. ועל שנטלו עצה רעה לעצמם, מתו, הם, וכל אלו שקבלו דבריהם.

יש להבין, מדוע חשבו המרגלים שהם לא יהיו ראשים בארץ ישראל? אם הם ראשים במדבר, מדוע יעבירו אותם מתפקידם בארץ ישראל?
במדבר ההנהגה היא הנהגת הפרטים, ובארץ ישראל נדרשת יכולת הנהגת הכלל. הנהגת הכלל דורשת כשרונות אחרים לחלוטין מהנהגת הפרטים, ולכן הבינו המרגלים, שהם לא מתאימים להנהגה בארץ ישראל.
בגלות עם ישראל מופיע כפרטים. כל קהילה חיה את חייה לעצמה. יש בקהילה “חברת ביקור חולים”, ו”חברת הכנסת אורחים”, ו”חברת גמילות חסדים” – וכל אלו בהנהגת רב הקהילה.
בארץ ישראל, “חברת ביקור חולים” הופכת להיות משרד הבריאות, ו”חברת גמילות חסדים” היא משרד האוצר. כדי להיות שר האוצר, לא מספיק להיות איש חסד מאיר פנים. יש צורך בכשרונות שונים לחלוטין מהכשרונות שנדרשו לכך בגלות.
המרגלים הבינו, שבארץ ישראל ההנהגה לא באה לפתור את בעיות הפרט, אלא הנהגה של הכלל, ולכן הם לא מתאימים להנהגת הכלל בארץ ישראל.

יש להוסיף עוד.
הנקודה העיקרית של חטא המרגלים, שהיא הנקודה הפוגעת בכח הכלל – זהו חטא לשון הרע.
רש”י בתחילת הפרשה מביא את דברי חז”ל (רש”י לבמדבר י”ג, ב’):

שלח לך אנשים – למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים, לפי שלקתה על עסקי דבה שדברה באחיה, ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר.

מרים דיברה לשון הרע, והמרגלים לא למדו מענשה של מרים ודיברו גם הם לשון הרע.
אמנם היתה זו דיבה על הארץ, אבל בעומק, זוהי דיבה שמפרידה את הארץ מכח הכלל.
מחטא המרגלים משתלשל הדבר לכל לשון הרע שאדם מדבר – שיש בו פגיעה במושג הכלל, ולכן הוא כה חמור.
הדיבור הוא הקושר את האנשים זה לזה, ולכן לשון הרע מפריד בין האנשים. “כלל ישראל” הוא לא רק מושג רוחני עליון. המושג העליון צריך להתבטא גם בחיים, בקשר בין אדם לחברו. הקשר נבנה על ידי דיבור, ודיבור שלילי פוגע בו. שמירת הלשון היא שמירה על כח הכלל.

הרב צבי יהודה קוק זצ”ל, במאמרו על ה”חפץ חיים” (לנתיבות ישראל ח”ב עמ’ ג’), מרחיב לבאר את הדברים.

“אשר יקרא לו האדם – הוא שמו”, זה שמו הנודע בישראל ונקבע לדור ולדורות: “החפץ חיים”. זה שם ספרו, מפעל חייו, הראשון, ששמו האישי, הפרטי, מסתתר ונעלם בו – ובו מופיע שורש מהו אישיותו ופעליו. הספר והמפעל: הלכות איסור לשון הרע ורכילות ומעלת שמירת הלשון להלכה ולמעשה…

בהמשך מבאר הרצי”ה כי הקב”ה שלח את ה”חפץ חיים” לעורר את ענין שמירת הלשון “קודם הגאולה” – זוהי ההכנה לגאולה.
כך כותב ה”חפץ חיים” בהקדמת ספרו:

וְכַאֲשֶׁר נַחְפְּשָׂה דְּרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה, אֵיזֶה עֲוֹנוֹת הֵם מֵהָעִקָרִים הַגּוֹרְמִים לַאֲרִיכֻת גָּלוּתֵנוּ, נִמְצָאֵם הַרְבֵּה. אַךְ חֵטְא הַלָּשׁוֹן הוּא עַל כֻּלּוֹ…

חטא הלשון הוא המעכב את הגאולה, ועל כן מוכרחים לתקן חטא זה כדי שתוכל הגאולה לבוא. ה”חפץ חיים” הרגיש שהוא עוסק בקירוב הגאולה. הוא פתח כולל ללימוד סדר “קדשים” והלכות הקרבנות, כדי להתכונן לגאולה ולבנין בית המקדש. ומתוך כך בא לתקן את חטא הלשון, המעכב את הגאולה.

בהמשך מצטט הרצי”ה זצ”ל מהקדמת ספר “חפץ חיים”:

וְנִרְאֶה פָּשׁוּט שֶׁהַטַעַם שֶׁהֶחְמִירָה הַתּוֹרָה כָּל כָּךְ בְּזֶה הֶעָוֹן, מִשּׁוּם שֶׁמְעוֹרֵר בָּזֶה הַרְבֵּה אֶת הַמְקַטְרֵג הַגָּדוֹל עַל כְּלַל יִשְׂרָאֵל… וּמִזֶּה נוּכַל לֵידַע אֶת גֹּדֶל הַחֻרְבָּן, שֶׁמַחְרִיבִים בַּעֲלֵי הַלָּשׁוֹן אֶת כְּלַל יִשְׂרָאֵל.

חטא הלשון הוא פגיעה בכלל ישראל, ופגיעה בתהליך הגאולה.

כאשר חוטאים בחטאי הלשון, לא יכולים לקבל את ארץ ישראל, שהרי גם המרגלים נדחו מארץ ישראל בגלל שחטאו בלשון הרע.

“לחיות עם פרשת השבוע” – לחזק את שמירת הלשון.
אנו נמצאים בתקופת בחירות, ובה חשוב במיוחד להישמר מלשון הרע. לפעמים מרגישים שבבחירות מותר לדבר, על אנשים ועל קבוצות. כביכול “זה לצורך ולתועלת”. אך אין זה כך, ויש להיזהר ולהישמר מלשון הרע, המעכב את הגאולה ופוגע במושג של “כלל ישראל”.

עוד קודם שאנו עוסקים בדברים גדולים של השפעה על הציבור ב”פנים אל פנים” ובדברים נוספים, הבסיס הוא תיקון חטא המרגלים, ובמרכזו – שמירת הלשון. להיזהר לא לפגוע בכלל ישראל בכך שפוגמים בלשון הרע.

הפה קושר בין האנשים, ועל כן יש להישמר שלא להפריד בין האנשים בדיבורים של לשון הרע. משמירת הלשון יש להמשיך לאהבת החברים, ומשם לפעולות של חסד ואהבה – כל אלו מוציאים אל הפועל את המושג של “כלל ישראל”.
כאשר כלל ישראל יופיע בצורה שלמה – תבוא הגאולה. על כן בתקופתנו יש ערך מיוחד בחיזוק ההבנה של “כלל ישראל”.

פרשת “שלח” בונה בנו את הקשר לארץ ואת אהבת הארץ. מתוך שאנו מבינים את התפקיד של ארץ ישראל בגאולת עם ישראל – אנו צריכים להבין את החשיבות של שמירת הלשון. חלק משמירת הלשון זה גם על הארץ – לא להוציא את דיבת הארץ רעה, חלילה. לא לומר “כמה גרוע בארץ ישראל, כמה קשה לחיות כאן”.
אנו צריכים להרבות בשבח הארץ – ויש לנו היום הרבה סיבות לשבח את הארץ. מתוך שבח הארץ נבוא להרבות באהבה – אהבת הארץ ואהבת ישראל, וכך נקרב את הגאולה השלמה, במהרה בימינו.


1 ועי’ בשו”ת “משפט כהן” סי’ קכ”ד, את מכתב הברכה שכתב לו הרב קוק על קבלת הספר, העוסק בדברים אלו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.