לחיות עם פרשת השבוע – למה פנחס לא נבחר להנהיג?

בתחילת הפרשה עוסקת התורה בברית שנתן ה' לפינחס בעקבות מעשיו. וכך דורשים חז"ל (מדבר רבה פרשה כ"א, א'):

"פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן", אמר הקב"ה: בדין הוא שיטול שכרו, "לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום". גדול השלום שנתן לפנחס, שאין העולם מתנהג אלא בשלום, והתורה כולה שלום, שנאמר (משלי ג'): "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום", ואם בא אדם מן הדרך – שואלין לו שלום, וכן שחרית – שואלין לו שלום, ובאמש כך שואלין בשלום, "שמע ישראל" – חותמין 'פורס סוכת שלום על עמו', התפלה – חותמין בשלום, בברכת כהנים – חותמין בשלום. אמר ר' שמעון בן חלפתא: אין כלי מחזיק ברכה אלא שלום, שנאמר (תהלים כ"ט): "ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום".

ומיד אחר כך (שם, ב'):

"וידבר משה אל ה' יפקוד ה' וגו'", הלכה, אם ראה הרבה אוכלוסין של בני אדם, אומר: ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם חכם הרזים, כשם שאין פרצופותיהן דומין זה לזה כך אין דעתן שוין זה לזה, אלא כל אחד ואחד יש לו דעה בפני עצמו, וכן הוא אומר (איוב כ"ח): "לעשות לרוח משקל", לרוחות של כל בריה ובריה, תדע לך שהוא כן, שכן משה מבקש מן הקב"ה בשעת מיתה, אמר לפניו: רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך דעתן של כל אחד ואחד, ואין דעתן של בניך דומין זה לזה, וכשאני מסתלק מהן, בבקשה ממך, מנה עליהם מנהיג שיהא סובלם לאחד ואחד לפי דעתו, שנאמר: "יפקד ה'", 'הרוח' אינו אומר, אלא "הרוחות".

המפרשים מעירים (עי' מהרז"ו), שלכאורה מקומה של דרשה זו איננו כאן, אלא בהמשך, יחד עם דרשות נוספות על בקשתו של משה מה' שימנה מנהיג. יש מפרשים שאף משנים את הגירסא, ו"מעבירים" את הדרשה להמשך. אך אין נראה לשנות את הגירסא בגלל קושי, במיוחד כשכל כתבי היד תומכים בגירסא כפי שהיא לפנינו¹.
בצורה פשוטה נראה, שהדרשה כאן באה לענות על שאלה מתבקשת. פינחס עשה מעשה אצילי והרג את זמרי בן סלוא, ובעקבות כך נתן לו ה' את "אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם" (במדבר כ"ה, י"ב). מתבקש, אפוא, שפינחס יהיה המנהיג אחרי משה. מדוע פינחס לא מתמנה למנהיג?
אנו יודעים שכל מי שהיה רמטכ"ל ונלחם מלחמות ישראל – מקים מפלגה וטוען שהוא ראוי להיות המנהיג. מדוע פינחס, רמטכ"ל המלחמה נגד מדין, לא זוכה להנהיג את ישראל?

על מנת לענות על השאלה, נעיין בדברי הזוה"ק, וננסה ללמוד מעט מן המעט ממה שעולה מדבריו (ח"ג, אחרי מות, נ"ז ע"א, בתרגום):

רבי אבא אמר: מה שכתוב: "וימת נדב ואביהוא לפני ה' בהקריבם אש זרה לפני ה' במדבר סיני ובנים לא היו להם ויכהן אלעזר ואיתמר". מה זה אל זה, שכתוב "ובנים לא היו להם", "ויכהן אלעזר ואיתמר". וכי הם ירשו הכהונה מנדב ואביהוא, משום שלא היו להם בנים. אלא סוד הדבר הוא, כי זה שאמרתי, אשר "וימותו" הוא, שלא היו להם בנים ונחשבו מתים, כך הוא ודאי. אבל לא כשאר בני העולם, אף על פי שלא נשאו אשה, כי אלו לא מתו אלא מיתת גופם, אבל מיתת נפשם לא מתו.
מאין לנו זה, שכתוב, "ואלעזר בן אהרן לקח לו מבנות פוטיאל לו לאשה ותלד לו את פנחס אלה ראשי אבות וגו'". אומר "אלה", והרי פנחס לבדו היה. וכתוב, "ראשי אבות הלוים", על פנחס לבדו. משום שנדב ואביהוא נתגלגלו בפנחס, על כן אומר הכתוב עליו "אלה ראשי אבות", לשון רבים. לפי זה, מיתת גופם מתו, ומיתת נפשם לא מתו. כי נתגלגלו בפנחס. אמר רבי אלעזר: ודאי הוא כך, וזה משמע משכתוב עליו "אלה", שהוא לשון רבים, ומשמע משכתוב עליו "ראשי", לשון רבים…
רבי אלעזר שאל את אביו, אמר לו: והרי נדב ואביהוא שנים הם ושנים היו, למה אינם נמצאים שנים? אמר לו: שני חצאי גוף היו, שהרי לא נשאו אשה, ומי שלא נשא אשה הוא חצי גוף, ומשום זה נכללו שניהם באחד, שכתוב, "ותלד לו את פנחס אלה ראשי וגו'"…
ובמה שנדב ואביהוא נתעקמו בתחילה, נתתקנו כאן, כי בנכריה נתעקמו נדב ואביהוא בתחילה, שכתוב, "בהקריבם אש זרה", וכאן בנכריה, שהרגה פנחס, נתתקנו. כמו שכתוב: "ובעל בת אל נכר". ומה להלן אש זרה, אף כאן אשה זרה.

פינחס מתקן את חטא נדב ואביהוא. נשמתם התגלגלה והופיעה בעולם על ידי פינחס². הם הקריבו אש זרה, ופינחס תיקן זאת כאשר נלחם נגד אשה זרה.

אחר בקשת המחילה, ננסה לעמוד על הדברים העולים בהבנה ראשונית של הזוה"ק.
חטאם של נדב ואביהוא, כפי שעולה מדברי חז"ל וכפי שביאר זאת הרב קוק זצ"ל³, הוא פריצת המסגרות. כניסתם למזבח פרועי ראש ושתויי יין, עבודתם בלא בגדי כהונה, הוראת הלכה בפני רבם, העובדה שלא נשאו אשה – כל אלו הם דרכים לעלות למעלה עליונה, בלא להיות כפופים למסגרת החיים המגבילה.
התורה אוסרת לעבוד שתויי יין ופרועי ראש. אמנם זה יכול להעלות את האדם למעלה עליונה, למעלה מן המסגרת, אך אין זו הדרך. הם רצו קרבת אלוקים גדולה, שהמציאות המוגבלת לא מאפשרת אותה. לא הבינו נדב ואביהוא שהלבושים והמסגרות הם הדרך לגלות את האור הגדול. מיעוט האור הוא תיקון. רק כשהאור ממועט, ניתן לקבל אותו, לחיות לאורו ולרומם את המציאות על ידו. המציאות כוללת את השגרה, את חוקי הטבע וחוקי התורה. דרכם צריך האדם להתעלות ולהגיע לקרבת אלוקים, תוך שהוא מרומם את המציאות יחד איתו.
מתוך גדולתם ורצונם בקרבת אלוקים עצומה – פרצו את המסגרת והקריבו אש זרה, אש שאיננה באה מתוך המסגרת והחוקים.

גם מעשהו של פינחס היה יציאה מהמסגרת. חז"ל מתארים שפינחס שאל את משה מהו דינו של הבועל ארמית, והוא לא ידע לענות לו. פינחס פסק לעצמו על פי מה שלמד ממשה ש"הבועל ארמית קנאים פוגעים בו" – ולכן הרג את זמרי. הרי זו בחינה של "המורה הלכה בפני רבו".
על פי חוקי התורה הרגילים, כדי לדון אדם למיתה יש להתרות בו, להביאו לבית הדין, ועל פי העדים ידונו את דינו. כאן יצא פינחס מן המסגרת הרגילה של החוקים, והרג את זמרי בלא עדים והתראה, ובלא בית דין. פינחס השתמש בפריצת המסגרת במקום המתאים, ובכך תיקן את חטאם של נדב ואביהוא.
מעלתו של פינחס, שיודע הוא לצאת מן המסגרת ומן הצורה השגרתית של החיים – לא מתאימה למנהיג של עם ישראל, לששים רבוא אנשים, שפרצופיהם שונים ודעותיהם שונות. המנהיג צריך רגישות לכל אחד ואחד, לחייו האפורים והרגילים, לקשייו ולמצוקותיו. דרך ההנהגה הזו לא מתאימה לפינחס, פורץ המסגרות.
פינחס היה הגוף המתאים לנשמתם של נדב ואביהוא, וזכה בזכות מעשיו לברית שלום. אך הוא לא מתאים להנהיג את החיים הרגילים, את מציאות החיים השגרתית. פינחס מתעלה מעל למציאות הרגילה, ולכן הוא לא מקבל את ההנהגה.

חז"ל עומדים על כך בצורה חריפה (תנא דבי אליהו פי"ב⁴):

למה היו ישראל דומין בימי שפוט השופטים, למלך בשר ודם שקנה בתים ועבדים, מהן בני שש, מהן בני חמש, מהן בני ארבע, מהן בני שלש, מהן בני שתים בני אחת, וגידלן על שולחנו, ואכלו ממה שהוא אכל ושתו ממה ששתה, וגידלן ובנה להן בתים, ונטע להן גפנים ואילנות ונטעים. אמר להן: היזהרו בנטיעות הללו, היזהרו באילנות הללו, היזהרו בגפנים הללו, כיון שאכלו ושתו, עמדו ועקרו את הגפנים וקיצצו את האילנות והכריתו את הבתים ואת הנטיעות. כיון שבא ומצאן, הרחיקה דעתו מהן, אמר: הרי הן כתינוקות של בית רבן, מה אעשה לאילו, הביאהו והיכהו ושנו לו ושלשו לו. לכך נדמו ישראל לפני אביהם שבשמים בימי שפוט השופטים, סרחו במעשיהן ומסרן למלכות, חזרו ועשו תשובה גאלן מיד, ללמדך שלא חסר מישראל שום פרוטה שלא כדין, והכל אינו אלא בדין.
ושמא תאמר אותן ארבעים ושנים אלף שנהרגו בימי יפתח הגלעדי מפני מה נהרגו, יפתח הגלעדי נדר נדר שלא כהוגן, ופינחס בן אלעזר עומד, היה לו לפינחס שילך אצל יפתח להתיר את נדרו, היה לו ליפתח לילך אצל פינחס ויתיר לו את נדרו, ולא הלך, זה אומר: אני כהן גדול בן כהן גדול, בן בנו של אהרן הכהן אלך אצל עם הארץ, וזה אומר: אני ראש לכל ישראל אלך אצל זה, זה נוהג גדולה לעצמו וזה נוהג גדולה לעצמו, אוי לה לגדולה שמקברת את בעליה, אוי לה לגדולה שאינה גורמת טובה בעולם, יפתח הגלעדי נדר דבר שלא כהוגן להעלות את בתו על גבי מזבח, נתקבצו עליו אנשי אפרים לעשות עימו מריבה גדולה, היה לו לפינחס שיאמר להן, להתיר לו נדרו לא באתם אליו, לעשות מריבה באתם אליו, לא מיחה בבני אפרים, ולא התיר לו את נדרו ליפתח, מי שיושב על כסא שופט צדק יהי שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים אמר: מאחר ששם זה נפשו בכפו ובא והציל את ישראל מיד מואב ומיד בני עמון, באו לעשות עימו מריבה גדולה, לפיכך נתקבצו למלחמה ויצא והרג בהן ארבעים ושנים אלף… ומי הרג את כל אלה, אמור, לא הרג אותן אלא פינחס בן אלעזר, שהיה ספק בידו למחות ואינו מוחה, להפר לו נדרו ליפתח ולא התיר לו…
ושמא תאמר אותן שבעים אלף שנהרגו בגבעת בני בנימין מפני מה נהרגו, היה להן לסנהדרין גדולה שהניח משה ויהושע ופינחס בן אלעזר עימהם, שיקשרו חבלים של ברזל במתניהם, ויגביהו בגדיהם למעלה מארכובותיהם, ויחזרו בכל עיירות ישראל, יום אחד בבית אל, יום אחד לחברון, יום אחד לירושלים, וילמדו את ישראל דרך ארץ, בשנה בשתים בשלש, עד שיתישבו ישראל בארצם, יתגדל ויתקדש שמו של הקב"ה בעולם כולו שברא מסוף העולם ועד סופו, הן לא עשו כן, אלא כשנכנסו לארצם כל אחד ואחד נכנס לכרמו וליינם, אמר, שלום עליך נפשי, כדי שלא להרבות את הטורח… וכשעשו בגבעת בני בנימין דברים מכוערין ודברים שאינן ראויין, באותה שעה ביקש הקב"ה להחריב את כל העולם כולו… לפיכך נתקבצו ויצאו למלחמה ונהרג מהן שבעים אלף, ומי הרג את כל אילו, אמרו, לא הרג אותן אלא סנהדרי גדולה שהניח משה ויהושע ופינחס בן אלעזר הכהן.

דברי המדרש חריפים ביותר. האחריות הבלעדית על מותם של ארבעים ושנים אלף איש במלחמת האחים שבימי יפתח – מוטלת על כתפיו של פינחס. גם מותם של שבעים ושנים אלף איש במלחמת האחים של פילגש בגבעה – מוטלת על הסנהדרין שפינחס היה שותף להקמתה. חז"ל באומץ גדול מטילים על פינחס את האחריות. הנהגתו של פינחס לא הובילה את עם ישראל למקומות הראויים. הרגישות ליפתח, לישראל, ההבנה שיש צורך לבוא לכל אחד ואחד לביתו ולרומם אותו – לא היתה קיימת.

לאור זאת מובן המדרש שבו פתחנו. מיד לאחר שפינחס מקבל את ברית השלום, מוסיף המדרש לומר מי ראוי להיות המנהיג של עם ישראל, כדי להסביר מדוע פינחס לא נבחר להיות המנהיג. כיון שפינחס לא הלך ליפתח להתיר את נדרו, ולא הלך להשפיע על עם ישראל ולרומם אותם – הוא לא מהווה מודל של מנהיגות.

יש בדברים אלו לימוד גדול על המנהיגות הראויה. חשוב לציין, שמנהיג הוא לא רק במישור הלאומי. כל אדם הוא מנהיג בביתו ובסביבתו. מנהיגות היא היכולת להלוך כנגד רוחו של כל אחד, מנהיגות היא רגישות ואכפתיות לְמה שקורה בעם ישראל ובסביבה שלך. זהו המבחן החשוב ביותר של המנהיג.

פינחס שייך לדור המדבר, ומשה מבקש מנהיג שיכניס את ישראל לארץ ישראל. הנהגת ארץ ישראל דורשת מנהיג מסוג אחר. המנהיגות בארץ ישראל באה מתוך הציבור ופועלת יחד עם הציבור. משה רבינו, שהנהיג את עם ישראל במדבר, בא מלמעלה. מהר סיני ירד אל העם. זוהי המנהיגות של דור המדבר. בארץ ישראל נדרשת מנהיגות ששייכת אל הציבור.
זו המנהיגות שאנחנו צריכים לבקש. כל אחד מאיתנו נדרש להיות בעצמו מנהיג, כפי שהוא רוצה שיהיה המנהיג של האומה. בע"ה נזכה למנהיגים ראויים, לאורך ימים ושנים טובות.

ניתן לקבל את השיחה במייל בכל שבוע, בלי נדר, על ידי משלוח בקשה ל: metavhaaretz@gmail.com.

---

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *