לחיות עם פרשת השבוע – פגישה עם עצמי
את דמותו של אברהם אבינו התחלנו לפגוש בסוף הפרשה הקודמת. כעת אנו נפגשים באברהם דרך האמירה המיוחדת של הקב"ה אליו (בראשית י"ב, א'):
וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ.
דרשו חכמים:
לך לך – לעצמך.
ננסה לעמוד על משמעות הדברים, בעזרת דבריו של רבי נחמן מברסלב (השמטה בתחילת ליקוטי מוהר"ן תנינא):
"אחד היה אברהם". שאברהם עבד השם רק על ידי שהיה אחד, שחשב בדעתו שהוא רק יחידי בעולם, ולא הסתכל כלל על בני העולם, שסרים מאחרי השם ומונעים אותו, ולא על אביו ושאר המונעים, רק כאילו הוא אחד בעולם, וזהו: "אחד היה אברהם". וכן כל הרוצה לכנוס בעבודת השם, אי אפשר לו לכנוס כי אם על ידי בחינה זו שיחשוב שאין בעולם כי אם הוא לבדו יחידי בעולם, ולא יסתכל על שום אדם המונעו, כגון אביו ואמו או חותנו ואשתו ובניו וכיוצא, או המניעות שיש משאר בני העולם, המלעיגים ומסיתים ומונעים מעבודתו יתברך. וצריך שלא יחוש ויסתכל עליהם כלל, רק יהיה בבחינת "אחד היה אברהם" – כאילו הוא יחיד בעולם כנ"ל.
יחזקאל מכנה את אברהם "אחד" (יחזקאל ל"ג, כ"ד):
אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם.
גם ישעיהו התנבא בביטוי דומה (ישעיהו נ"א, ב'):
הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם וְאֶל שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם כִּי אֶחָד קְרָאתִיו וַאֲבָרְכֵהוּ וְאַרְבֵּהוּ.
מדוע נקרא אברהם "אחד"? משום שכך היתה דרכו בעבודת ה'. הוא הרגיש שהוא היחיד בעולם, ולא נתן להשפעות זרות להשפיע עליו.
אדם שמצליח לחיות כך – אין לך חירות גדולה מזו. לחיות בתחושה שאתה יחידי בעולם – אתה ורבונו של עולם. אינך צריך לתת דין חשבון, למצוא חן או לקבל אישור ממישהו על מעשיך ודיבוריך. זוהי הדרך הנכונה לחיות.
חלק גדול מאוד מהמעשים שלנו הוא תגובה לדרך שבה התנהגו כלפינו, לציפיות של אנשים קרובים או של החברה וכדומה. אנו מושפעים מהשפעות חיצוניות, ולא חיים את עצמנו בצורה אמיתית. רבים חיים את כל חייהם כתגובה להוריהם – הם מנסים לרצות את ההורים, לקבל מהם תשומת לב או תחושת שייכות. זה משפיע על בחירת המקצוע ומקום העבודה, על הקמת המשפחה ועל שלל נושאים בחיים. יש כאלה שחיים על פי ציפיות החברה מהם, והם עסוקים בהשוואה תמידית לאחרים.
רבי נחמן קורא לכל אחד להרגיש כאילו הוא יחיד, ולא להיות מושפע מהשפעות חיצוניות. לחיות משוחרר מכל השפעה חיצונית, ולחיות מתוך האמת הפנימית של האדם.
בזוה"ק נאמר (ח"א לך לך, ע"ז ע"ב, בתרגום):
"ויאמר ה' אל אברם לך לך וגו'", אמר ר' אלעזר: "לך לך", לעצמך, לתקן את עצמך, לתקן את המדרגה שלך.
כיון שאברהם הולך ליצור את האומה הישראלית, הוא חייב להיות הוא עצמו. לא יתכן להקים את האומה הישראלית בגלל השפעות חיצוניות. אברהם צריך למצוא את עצמו ואת מדרגתו, וכך תקום האומה הישראלית כראוי.
משל למה הדבר דומה? תפוח נופל מן העץ, נכנס לאדמה, ויוצא ממנו עץ חדש. מהו התהליך שמתרחש? התפוח נרקב, והזרע משיל מעצמו את כל מה שהוא קיבל מהסביבה – מהאדמה, מהמים ומהאויר. כל מה שאיננו הוא עצמו – נרקב ונעלם. רק כשנשאר הגרעין העצמי ביותר – מתחיל העץ לצמוח, ואז הוא יכול שוב לקבל מן הסביבה, מהאדמה והמים ולגדול לתפארה.
כך גם אברהם אבינו. הוא עוזב הכל ומבטל את כל ההשפעות החיצוניות.
בהמשך הזוה"ק מובא:
"לך לך", כי אין לך להמצא כאן, בין הרשעים הללו. וסוד הדבר, "לך לך", כי הקב"ה נתן לאברהם רוח החכמה והיה יודע ומצרף את הרוחות של ישובי העולם. והיה מסתכל בהם ושקלם במאזנים, וידע הכחות הממונים על רוחות הישוב. כשהגיע אל נקודה האמצעית של הישוב, שקל במאזנים ולא עלה בידו, הסתכל לדעת את הכוח הממונה עליה, ולא היה יכול להידבק ברצונו. שקל כמה פעמים וראה שמשם נשתל כל העולם. השגיח וצירף ושקל לדעת, וראה שזהו כח עליון, שעליו אין לו שיעור, עמוק וסתום, ואין הוא כמו רוחות מדרגות הישוב… כיון שראה הקב"ה את ההתעוררות שלו ואת התשוקה שלו, מיד נגלה עליו ואמר לו "לך לך", לדעת את עצמך, ולתקן את עצמך.
אברהם בחכמתו הבין את היסוד הרוחני של הארצות שהוא עבר בהן. בכל מקום שזיהה בו אברהם תכונה מיוחדת – הבין שאין זה מקומו. התכונה הזו עשויה להשפיע עליו, וזה כח רוחני חיצוני – שפוגע ב"אחד היה אברהם".
כשהגיע אל הנקודה האמצעית, אל ארץ ישראל, לא הצליח לראות את כוחה ותכונתה, שהוא "עמוק וסתום". כאן הבין אברהם שזהו מקומו. כאן לא תהיה עליו השפעה של כח כזה או אחר. אז זכה אברהם לדיבור "לך לך" – כאן אתה יכול ללכת אל עצמך, אל עצמיותך ולתקן את עצמך.
הסגולה של ארץ ישראל היא העצמיות שלה. בארץ ישראל יש אפשרות לאדם להיות הוא עצמו, בלי השפעות חיצוניות, ובלי לחיות בתגובה לאנשים אחרים.
כאשר אדם עומד מול עצמו ונותן דין וחשבון לעצמו ולא לאחרים – הוא מגיע אל העומק העצמי שלו, וכל מה שהוא עושה ומקבל מן החוץ – משתלב והופך לחלק מעצמיותו.
כתב ב"שפת אמת" (לך לך, תרל"ד):
ברש"י לך להנאתך ולטובתך כו', אף כי צוהו השי"ת ללכת ולהניח הכל, לא יעלה על דעת אדם לומר כי צוהו השי"ת להיות נפרש מעולם הזה, רק אדרבא להמשיך קדושתו ית' בכל מעשיו. וזהו "לך לך", כענין שכתוב: "והחיות רצוא ושוב". פירוש, שכל דבר השגה צריך האדם להכניס בעומק לבו, ושיתפשט נקודה זאת בכל מעשיו, ועל ידי זה הוא מתקיים, והבן זה מאוד [ונראה לי שמזה יצא לאברהם אבינו ע"ה ליקח ביתו ואנשיו אתו, כמו שכתוב: "ויקח כו'", כנ"ל].
אחרי שהניח אברהם כל מה שהיה לו, והגיע לעצמיותו, הוא יכול לקחת איתו דברים נוספים. מתוך העצמיות מתפשטת קדושתו על רכושו, על עבדיו ועל כל מעשיו. אך לקיחת הדברים מן העולם יכולה להיעשות רק אחר שעזב את כל ההשפעות החיצוניות, וגילה את עצמיותו הנקיה.
בפסיכולוגיה יש מושג של "טעות בסיסית". זוהי תפיסה יסודית שהאדם תופס את העולם. ההסתכלות הזו על העולם באה לו מילדותו, מדברים שחווה, ששמע ושראה. התפיסה הזו, שבטעות יסודה, יושבת במקום עמוק בנפש ומשפיעה על התגובות של האדם, על מצב הרוח שלו ועל הדרך שבה הוא מתייחס לאנשים ולתופעות. חלק מקיום "לך לך" – לעצמך, הוא לנסות לזהות את הטעות הזו – האם יש בהסתכלות שלי על העולם דברים שהם לא אני עצמי, אלא הם תגובה למשהו מבחוץ לי?
אם מצליח האדם לחוש את עצמו יחידי בעולם, כמו אברהם, הוא יכול לזהות את הפנימיות העצמית שלו, ולנקות את ההשפעות החיצוניות שדבקו בו. אחר שהגיע האדם להיות יחידי – הוא יכול לקחת דברים מן החוץ, בלי שהם יקלקלו את עצמיותו. כל מה שיעשה – יהיה חלק מעצמיותו.
ניתן לקבל את השיחה במייל בכל שבוע, בלי נדר, על ידי משלוח בקשה ל: metavhaaretz@gmail.com.