לחיות עם פרשת השבוע – לגלות את הקץ המגולה
במדרש שואלים חז"ל שאלה על פתיחת הפרשה: למה פרשה זו סתומה? כך מובא במדרש (בראשית רבה פרשה צ"ו, א'):
"ויחי יעקב בארץ מצרים", למה פרשה זו סתומה מכל הפרשיות של תורה, אלא כיון שנפטר אבינו יעקב התחילה שעבוד מצרים על ישראל. דבר אחר, למה הוא סתומה, מפני שבקש יעקב אבינו לגלות את הקץ ונסתם ממנו. דבר אחר, למה היא סתומה, מפני שסתם ממנו כל צרות שבעולם.
בכל פרשיות השבוע, יש בספר התורה רווח של פרשיה בין סוף הפרשה הקודמת לתחילת הפרשה הבאה. רק פרשת ויחי מתחילה ברצף, מיד לאחר פרשת ויגש.
ניתן ללמוד מדברים אלה, שהחלוקה לפרשיות השבוע היא קדומה. למרות שבארץ ישראל היה מנהג אחר של קריאת התורה, החלוקה לפרשיות כפי שהיא לפנינו מקורה קדום מאוד. בחלוקה זו יש רווח בין פרשה לפרשה.
בספרא מסבירים חכמים את ענין הרווח בין הפרשיות שבתורה. בתחילת הדרשה למדים חכמים שהקב"ה קרא למשה לפני כל דיבור ודיבור. על כך אומרים (ספרא ויקרא, דבורא דנדבה, א'):
יכול אף להפסקות, תלמוד לומר: "וידבר", לדבור היתה קריאה ולא היתה קריאה להפסקות. וכי מה היו הפסקות משמשות, ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין. והרי דברים קל וחומר, ומה אם מי שהוא שומע מפי הקב"ה ומדבר ברוח הקודש צריך להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין, על אחת כמה וכמה הדיוט מן הדיוט.
לאחר שהקב"ה אמר למשה כל אחת מן הפרשיות – הוא הפסיק וחיכה זמן מה לפני אמירת הפרשיה הבאה. בזמן זה משה עיכל והתבונן במה ששמע, ורק לאחר מכן נאמרה לו הפרשיה הבאה.
פרשת השבוע היחידה שאין רווח לפניה כדי להתבונן – זו פרשת ויחי. על כך תמהים חכמים – מדוע? מהי המשמעות של סתימה זו?
אחת התשובות היא: ביקש יעקב לגלות את הקץ ונסתם ממנו.
קודם שנעסוק בדברים אלו, נעמוד על ההתייחסות של הזוה"ק לשאלה זו (ח"א ויחי, רט"ז ע"ב, בתרגום):
"ויחי יעקב בארץ מצרים", למה פרשה זו סתומה? רבי יעקב אמר: בשעה שמת יעקב נסתמו עיניהם של ישראל. רבי יהודה אמר: שכעת ירדו לגלות והשתעבדו בהם. רבי שמעון אמר: מה כתוב למעלה: "וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גושן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאוד", וכתוב "ויחי יעקב", ולא ראוי להפריד בין זה לזה. מה הם עמדו בתפנוקי מלכים וקבלו עינוגים ומחמדים לעצמם, אף יעקב גם עמד בתפנוקי מלכים, בעינוג ומחמדים לעצמו, ואין הפרשה בין זה לזה. וכאן נקרא "ויחי", שהרי כל ימיו לא נקרא "ויחי", משום שכל ימיו בצער היו ובצער נמצאו, עליו כתוב: "לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי ויבוא רוגז". אחר שירד למצרים נקרא "ויחי" – ראה את בנו מלך, ראה את כל בניו צדיקים וכולם בתענוגים ותפנוקי העולם, והוא יושב ביניהם כיין טוב השוקט על שמריו, אז נקרא "ויחי יעקב". ולא הבדיל בין "ויפרו וירבו מאוד" ל"ויחי יעקב", וכך ראוי.
ישראל בארץ גושן היו במצב טוב מאוד, בתפנוקים ובעינוגים, פרו ורבו, והכל היה "בכיף". כך גם יעקב היה במצרים, ולכן לא הפסיקה התורה בין שתי הפרשיות. רק כשהגיע יעקב למצרים אפשר לומר עליו "ויחי" – בצורה נעימה, עם תפנוקים ועינוגים. עד שירד למצרים היו כל ימיו בצער, החל מבטן אמו במאבקו עם עשו, לאחר מכן נאבק בלבן, כשחזר לארץ היה מעשה דינה, ולאחריו מכירת יוסף. עכשיו הגיע יעקב למצרים, והוא יושב בנחת, בשלוה ובתענוג – ואז נקרא "ויחי יעקב".
בכל שנה כשאני לומד את דברי הזוה"ק הללו, אני מרגיש שריטה בלב. הרי אנו יושבים בארץ ישראל ומאמינים במעלתה וקדושתה, והנה הזוה"ק אומר שדווקא במצרים זכה יעקב לתפנוקים, ורק שם נקרא עליו "ויחי".
אנו רואים שכך אכן היה, בני ישראל התרבו מאוד במצרים בגלל השלוה והנחת שהיתה להם, וכך גם ליעקב אבינו.
הם היו בשמחה, אך אותנו זה מצער – למה שמחה זו היתה דווקא במצרים ולא בארץ ישראל? כיצד יש להבין את ההנהגה האלוקית בכך?
נראה, שיש בדברים אלו לימוד חשוב עבורנו.
כשעם ישראל נמצא בארץ ישראל, הוא שולט בארץ, ויש לו אחריות על כל הנעשה בארץ. זה דורש צבא ומערכות שלטוניות נוספות. האחריות והשלטון דורשים מהאדם תכונות שליליות. אנו רואים גם היום, שאנשים רבים לא רוצים "להתעסק בפוליטיקה", וניתן להבין אותם.
הרב קוק מסביר את משמעות הענין (אורות המלחמה, ג'):
עזבנו את הפוליטיקה העולמית מאונס שיש בו רצון פנימי, עד אשר תבא עת מאושרה, שיהיה אפשר לנהל ממלכה בלא רשעה וברבריות. זהו הזמן שאנו מקוים…
אמנם עזבנו את ארץ ישראל, ואיתה את מעורבותנו בפוליטיקה העולמית, מתוך אונס, כיון שיצאנו לגלות. אך יש בזה רצון פנימי. זה עשה לנו טוב, כי הפוליטיקה העולמית לא מתאימה לנו.
הרי זה דומה ליעקב אבינו. גם יעקב ירד למצרים באונס, והקב"ה היה צריך "לשכנע" אותו לרדת ולומר לו שהוא יהיה איתו במצרים. אך בכל זאת היה בזה רצון פנימי. היה ליעקב טוב במצרים, יותר ממה שהיה לו בארץ ישראל.
אנו מחכים לזמן שבו יהיה ניתן לנהל ממלכה, בלי להשתמש בתכונות שליליות של רשעה וברבריות.
השלטון והפוליטיקה דורשים מהאדם תכונות לא פשוטות. אנו צריכים להעריך את מי שמוכן להיכנס לבוץ הזה ולפעול בו.
כל זמן שעם ישראל היה בארץ ישראל, האחריות שלהם על בנין האומה יצרה מציאות קשה, של מאבקים על השלטון. גם כשעם ישראל נכנס לארץ בימי יהושע – נתחלקה הארץ לשבטים, וכל שבט הולך למקומו ורוצה לדאוג לעצמו. כך נולדים מאבקים בין השבטים על שליטה ועל כח.
במצרים אין על מה להיאבק – ולכן אין מאבקים. השלטון נמצא בידי פרעה. הוא דואג לבטחון ולכלכלה, ובני ישראל יושבים בשלוה ועוסקים בתורה ובמקנה, איש איש לפי מעלתו. אז מגיעה התקופה של "ויחי יעקב" בנחת ובשלוה.
יש בתהליך זה ענין עמוק ביצירת עם ישראל. כך מסביר הרב קוק את הפסוקים (דברי הימים א' ט"ז, י"ח-י"ט):
לֵאמֹר לְךָ אֶתֵּן אֶרֶץ כְּנָעַן חֶבֶל נַחֲלַתְכֶם. בִּהְיוֹתְכֶם מְתֵי מִסְפָּר כִּמְעַט וְגָרִים בָּהּ.
מסביר הרב קוק (עולת ראי"ה ח"א עמ' ר"ג):
קשר הקדש של ישראל עם ארצו הקדושה אינו דומה לקשר טבעי, שכל עם ולשון מתקשר על ידו אל ארצו. הקשר הטבעי הוא מתפתח רק במשך זמן רב, על ידי המון מאורעות, על ידי עם רב ועצום שמתכנס יחד לדור באיזו ארץ בתור ישיבת קבע, ואז מתחילה איזו חבה הסתורית, הבאה מתוך התרגלות לפעם בלבבות הדורות הבאים, וקשר רוחני מתהוה בין העם והארץ. מה שאין כן הקשר האלהי ממקור הקדש, שנתקשרה כנסת ישראל בקדושת ארץ חמדה, שהתחיל החותם הקדוש הזה להיות מבליט בהיותכם מתי מספר, ובזמן קצר ותכוף, יחד עם הופיעם בארץ, ועוד קודם לכניסתם, על ידי ההערה האלהית העליונה, ובהיותם יושבים בתוכה לא ישיבה קבועה כי אם בתור גרים, ששום דבר שיסודו בטבע לא עזר לקשר הזה, שהופיע בתור יצירה אלהית, בדבר ד' וברית קדשו, בחק שבועת עולם, אשר הוא אמר ויהי. בהיותכם מתי מספר, כמעט, וגרים בה.
הקשר בין עם ישראל לארצו, איננו כמו הקשר שבין כל העמים לארצם.
אצלנו הקשר הוא אלוקי, ולכן הוא מתקיים גם כאשר עם ישראל גולה מארצו, חלילה. אצל כל האומות, כאשר העם גולה מארצו – מתבטל העם. הטריטוריה היא חלק מהותי מהגדרת העם. אצלנו אין זה כך. עוד בהיותנו במצרים, לפני שהגענו לארץ ישראל נקראנו "עם": "עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות א', ט').
המציאות של עם ישראל במצרים היא בחינה של "אירוסין". על פי התורה, אדם מארס אשה, בקידושין כדת משה וישראל. לאחר מכן, היה נהוג בעבר, שבמשך שנה שלמה בני הזוג מתגוררים בבית ההורים ומתכוננים לחתונה. האשה נחשבת "אשת איש", אבל אין בין בני הזוג כל קשר מעשי. אסור להם להתייחד, והם נשארים כל אחד בביתו הקודם. לאחר שנה – מתקיימת החתונה, והם מתחילים את חייהם המשותפים בביתם, והקשר מגיע לרמה המעשית והגופנית.
המשמעות של דרך זו היא, שהקשר בין האיש והאשה איננו קשר חיצוני, שנבנה מתוך החיים המשותפים שלהם. אדרבה, הקשר החיצוני הוא תולדה של קשר רוחני שיש ביניהם. לכן ההתחלה היא בקשר רוחני, אלוקי, ורק אחרי שנה של קשר רוחני – מתחיל הקשר המעשי והגופני.
"וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם" (הושע ב', כ"א) – הקשר הרוחני מלוה את האדם במהלך כל חייו. גם בזמן הנישואין, יודע האדם שהוא התחיל את הקשר בקשר של אירוסין, וקשר זה ממשיך ללוות אותו.
כך היה עם ישראל במצרים בבחינה של אירוסין. הקשר הרוחני לארץ ישראל נבנה, הם חיים כעם – אך לא בארצם. לאחר מכן, כשיכנסו לביתם, לבית הלאומי בארץ ישראל, יתחיל הקשר המעשי – אחריות ושלטון, פרנסה ובטחון.
אנחנו יושבים בארץ, אבל אנו יודעים שהקשר לארץ ישראל נבנה במצרים, והוא קשר רוחני, שמלוה אותנו עד היום.
יעקב במצרים בנה את הקשר הרוחני העליון, ולכן הוא היה במצב כל כך טוב, של "ויחי יעקב".
התקופה של בני ישראל במצרים, מבטאת את החיים בלי האחריות, אך מתוך קשר רוחני. עם ישראל היה באחדות גדולה, משום שלא היו דברים להילחם עליהם. מתוך האהבה והקשר שנבנו במצרים – יכנס עם ישראל לארץ ויגיע אל החיים המעשיים. חלילה לנו לרצות להישאר מאורסים כל החיים. אחר תקופת האירוסין מגיעה תקופת הנישואין והחיים המשותפים. בארץ ישראל עם ישראל מבטא את האחדות והקשר שהוא בנה במצרים – בכל מישורי החיים המעשיים.
כפי שראינו, במדרש יש תשובה נוספת לשאלה "מדוע פרשה זו סתומה":
מפני שבקש יעקב אבינו לגלות את הקץ ונסתם ממנו.
על מנת לעמוד על משמעות הדברים, נעיין במדרש נוסף (בראשית רבה פרשה צ"ז, ג'):
"המלאך הגואל אותי מכל רע וגו'"… רבי אלעזר אמר: הקיש גאולה לפרנסה, ופרנסה לגאולה, מה גאולה כפלים אף פרנסה כפלים…
המפרשים התקשו בביאור המילים "גאולה בכפלים". נראה, שבדברי הרב קוק זצ"ל יש ביאור עמוק לענין.
מצד אחד, אנו יודעים שהקץ נסתם מאיתנו. פסוקים רבים בדניאל אומרים ענין זה (דניאל ח', כ"ו):
וְאַתָּה סְתֹם הֶחָזוֹן כִּי לְיָמִים רַבִּים.
וכן (דניאל י"ב, ד'):
וְאַתָּה דָנִיֵּאל סְתֹם הַדְּבָרִים וַחֲתֹם הַסֵּפֶר עַד עֵת קֵץ.
מצד שני, הגמרא אומרת שיש "קץ מגולה" (סנהדרין צ"ח ע"א):
ואמר רבי אבא: אין לך קץ מגולה מזה שנאמר: "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל וגו'".
האם הקץ סתום וחתום, או מגולה?
מבאר הרב קוק, שהגאולה היא "גאולה בכפלים" – יש בגאולה חלק סתום, ויש חלק מגולה. יש חלק שנוגע לעבודה שלנו, והוא מגולה – עבודת האדמה בארץ ישראל שתוציא פירותיה בעין יפה, הצלחה כלכלית של עם ישראל בארץ ישראל, הצלחה מול האויבים, "הֵמָּה כָּרְעוּ וְנָפָלוּ וַאֲנַחְנוּ קַּמְנוּ וַנִּתְעוֹדָד" (תהלים כ', ט').
אנו חיים בתקופה של "קץ המגולה" עוד מימיו של הרב קוק, והיום, לאחר הקמת המדינה, הדברים מגולים אף יותר.
מצד שני, יש גם חלקים סתומים בתהליך הגאולה. מאבקים פנימיים, מלחמת תרבות קשה כנגד מוסד המשפחה ועוד. ובכלל – איננו יודעים מתי יגיע הקץ, הגאולה השלמה.
כמה פעמים באו אלי אנשים, ואמרו לי שהם שמעו מפי רב זה או אחר, שהגאולה תבוא ביום מסויים. הייתי נוהג לומר להם, שאינני יודע מתי יבוא המשיח, אבל אני יודע בוודאות שהוא לא יבוא ביום שהם אמרו, שהרי משיח בא בהיסח הדעת (סנהדרין צ"ז ע"א). הקץ הוא סתום.
רבי צדוק הכהן מלובלין מסביר, שהרווח בין הפרשיות ניתן כדי להתבונן. אך ענין הקץ הוא מציאות אלוקית עליונה וגבוהה מאיתנו, שאין לנו מה להתבונן בה. אדם יכול להתבונן במה שהוא מבין. מה שנמצא מעל לבינתו של האדם – סתום ממנו ואי אפשר להתבונן בו (עי' פרי צדיק ויחי, א').
כך אומר הרב קוק (אורות התחיה, נ"ה):
…באחרית הימים יגלה אור ד' ויתקרב הסגנון של ההלכות המאוששות עם האגדות דחקל תפוחין קדישין במועד קץ המגולה, שהוא שיבת ישראל לארץ ישראל ולהחיותה בבנין מעשי, "ואתם הרי ישראל פריכם תתנו וענפכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבא", שתכונתו היא קיבוץ החתום וסתום דליבא לפומא לא גליא, תוכן קץ החתום, עם הגלוי של עבודה גשמית מורגשת מכל המון עובד. בגאולה כפולה זו יוחל כח זרוע ד' לגאול את הגופים מכל שעבודם הקשה "מעצבך ומרגזך ומן העבודה הקשה אשר עובד בך", ואת הנשמות ממכאוביהן ומחשכיהן, מכל המדות הרעות, מכל השנאות והצמצומים, "ועשיתי אותם לגוי אחד בארץ בהרי ישראל". "אכן אתה אל מסתתר אלהי ישראל מושיע".
הקץ סתום מאיתנו, אבל יש גם קץ מגולה, שאנו חיים בו וצריכים לעסוק בו. ארץ ישראל מאחדת – את ההלכה עם האגדה, ואת הקץ הסתום עם הקץ המגולה.
אנו צריכים לעסוק בקץ המגולה, ולהשאיר את הקץ הסתום לקב"ה, שיביא אותו כשיעלה הרצון מלפניו.
עיסוק בקץ המגולה – להתבונן בעין טובה על הצלחת עם ישראל בארצו, על ארץ ישראל הנותנת פירותיה בעין יפה.
עיסוק בקץ המגולה – איחוד ההלכה והאגדה, לימוד תורה בעוצמה גדולה, חיזוק ערכי המשפחה בהקמת משפחות גדולות, שיקרינו עוצמה של אמונה. אנו רואים שעם ישראל חי את הקץ המגולה, והילודה הולכת ומתגברת, ויש לנו עוד הרבה מה לעסוק בחיזוק וקידום הקץ המגולה.
את הקץ הסתום, נשאיר לקב"ה, לעת שיעלה הרצון מלפניו, במהרה בימינו.
ניתן לקבל את השיחה במייל בכל שבוע, בלי נדר, על ידי משלוח בקשה ל: metavhaaretz@gmail.com.
תודה