לחיות עם פרשת השבוע – על מה מתווכחים?

חיפוש שיעורים

  • נושא

  • שם הרב

  • ניקוי חיפוש
לחיות עם פרשת השבוע – שמות – על מה מתווכחים?

אנו מתחילים השבוע לקרוא את ספר שמות. הנקודה המיוחדת בספר שמות היא היצירה של עם ישראל. בספר בראשית אנו עוסקים ביחידים, החל מאדם ונח, ואחר כך האבות – אברהם, יצחק ויעקב, ולבסוף השבטים. ספר בראשית מסתיים בשבעים הנפש של משפחת יעקב, וכך גם פותח ספר שמות (שמות א’, א’-ה’):

וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ. רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן לֵוִי וִיהוּדָה. יִשָּׂשכָר זְבוּלֻן וּבִנְיָמִן. דָּן וְנַפְתָּלִי גָּד וְאָשֵׁר. וַיְהִי כָּל נֶפֶשׁ יֹצְאֵי יֶרֶךְ יַעֲקֹב שִׁבְעִים נָפֶשׁ וְיוֹסֵף הָיָה בְמִצְרָיִם.

משפחת יעקב היא עדיין משפחה של יחידים. מיהו הראשון שקרא לבני ישראל “עם”? פרעה. כך נאמר בפרשתנו (שמות א’, ט’):

וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ.

מפתיע לגלות שפרעה הוא זה שזיהה שאנו כבר “עם”. הרצי”ה זצ”ל עמד על כך (לנתיבות ישראל ח”ב, עמ’ מ”ט):

ההכרזה הראשונה עלינו, שנכנסנו בתור בני ישראל, והנה אנחנו עם, הוכרזה מפי פרעה מלך מצרים: “הנה עם בני ישראל”… ואמנם כן גם סדר הנהגתו של קורא הדורות רבון כל המעשים, בגילויי גדל עלילותיו על דרכי בני האדם, מראשית ועד אחרית, מראשית יציאת מצרים ועד אחרית ימינו אלה, אשר ההכרזה הממשית על כוננותה של מדינת ישראל יצאה מאת אותו בגוי פיל וועדתו, והנה התגלה והתברר, כי אמנם קמה ונהייתה מדינת ישראל… “יאמרו בגויים הגדיל ד’ לעשות עם אלה – הגדיל ד’ לעשות עמנו”.

כמו במצרים כך בדור שלנו, מי שהכיר ראשון בצורך בהקמתה של מדינת ישראל היתה ועדת פיל. הגויים מזהים לפנינו את מעלתנו.

במאמר מוסגר:
ועדת פיל היתה ועדה שהקימה ממשלת בריטניה, כדי לחקור את הסכסוך בין היהודים לערבים בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי. הועדה היתה אוהדת לישוב היהודי, ומסקנתה היתה שיש להקים מדינה יהודית בארץ ישראל (לצידה של מדינה ערבית).
בדו”ח הועדה צוין שארץ ישראל צפופה מאוד, “ואי אפשר להכניס אליה אפילו חתול”, ולכן המליצה הועדה להגביל את העליה לארץ ישראל.
כשקראתי את הדברים, חשבתי לעצמי שהיו צריכים לקרוא לועדה הזו לא “ועדת פיל”, אלא על שם בעל חיים אחר – “ועדת… צבי”. מדוע?
חז”ל אומרים (גיטין נ”ז ע”א):

“ארץ צבי” כתיב בה, מה צבי זה אין עורו מחזיק את בשרו, אף ארץ ישראל בזמן שיושבין עליה רווחא, ובזמן שאין יושבין עליה גמדא.

ארץ ישראל נמתחת כמו עורו של צבי. כשאין עליה יהודים היא מתכווצת, וכשחוזרים היהודים היא מתרווחת.
מסקנות הועדה הן הוכחה לנכונותו של מאמר חז”ל זה. אז ישבו בארץ פחות מ-600,000 יהודים. כיום יש יותר מ-8,000,000, ועדיין יש מקום לעוד יהודים רבים.

בהמשך הפרשה מתוארים שני מעשים של משה רבינו (שמות ב’, י”א-י”ד):

וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו. וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל. וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ. וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר.

אומר על כך ה”שפת אמת” (שמות, תר”נ):

בפסוק “ויצא ביום השני כו'”. כי הגאולה הי’ בב’ בחי’: להכות המצריים ולגאול את ישראל. וביום הראשון תיכף “ויך את המצרי”. ובוודאי איש מצרי הי’ זה שכל כח המצריים הי’ תלוין בו. אבל ביום השני לזכות את ישראל לא הי’ בנקל.

הכאת המצרי היתה בקלות. אך כשבא משה להניא את היהודי מהכאת אחיו – זה לא היה בקלות.
יש בגאולה שני עניינים – האחד הוא ההתמודדות מול האויבים, והשני – הצורך לרומם את עם ישראל שיהיה ראוי לגאולה.
מול האומות אנו פועלים בקלות. בכל המלחמות שהיו בדורנו ניצחנו, אפילו במלחמת יום הכיפורים, שבה הופתענו והגענו למצב קשה מאוד. אין פלא שאויבינו התחילו מיד אחריה ברצון להשיג הסכם שלום. הם הבינו שלא ינצחו אותנו במלחמות.
אך התהליך הרוחני של הגאולה, הוא מורכב יותר וארוך הרבה יותר.
כדי ליישב את הארץ אפשר לקחת משאית, להעמיס עליה את הציוד, לעלות על הגבעה ולהקים יישוב. זה יותר קל מהשינוי בלבבות. לגרום לאהבת הארץ, אהבת ישראל – זהו תהליך ארוך שלוקח זמן.
משה רבינו עומד מול הרשע – איך הוא מרומם אותו? ארבעים שנה במדבר לא היו די בכך. אנשים אלו המשיכו במעשיהם הרעים, והתיקון שלהם איננו כה פשוט. עבודת המידות, תיקון האישיות – אלו תהליכים ארוכים ומורכבים, הרבה יותר מאשר ההתמודדות מול אויבינו.

מדברי הרב קוק עולה מבט נוסף על הענין (מאמרי הראי”ה עמ’ 162):

…ואם בתוך האורות הנעימים אשר לצמיחת קוי הישועה, גם בהם עצמם רבו מרירות המחשכים, אם רבו סבלותינו מבית ומחוץ, אם מאלה אשר ההשגחה העליונה הטילה עליהם את הסבל של עזרת ישראל לצעוד לקראת גאולתו תחייתו ובנין ארצו מבחוץ, הם כל כך מעבירים עלינו את הדרך, מכבידים עלינו את האופנים אשר על ידם נוכל להתקרב למטרתנו הקדושה, אשר צור ישראל התוה לפנינו, לשיבת שבותינו. ואם גם בפנים המחנה בגבול ישראל, שמה ושערוריה מסביב, פיזור כחות ופילוג מחשבות, משטמת אחים ריב לשונות וקריאה למהלומות, תחת אשר עלינו להיות מעוטרים ברגשי אהבה ואחוה שלום וריעות, אל נא יפול לבנו.

אנחנו רואים אורות של גאולה. עם ישראל שב לארצו, ארץ ישראל נותנת פירותיה בעין יפה. אבל בתוך האורות הנעימים הללו יש גם חושך – מחלוקות, שנאה ומריבות בתוך הבית פנימה. על כך אומר הרב קוק: “אל נא יפול לבנו”.
במבט אקטואלי: הרב קוק כותב כאילו הוא היה בישיבה האחרונה של מרכז הבית היהודי: “פיזור כוחות… משטמת אחים… קריאה למהלומות”. אלו דברים קשים שעלולים להחליש את האמונה בגאולה. על כן אומר הרב קוק – אל נא יפול לבנו.

אמנם צריכים אנו להתבונן על הסבה מאיזה צד באו עלינו הכשלונות הללו… והסבה היא כל כך גלויה. הכשלון החיצוני הרי הוא בא מפני שאנחנו הנמכנו את הדרגה הגאולתית, כי במקום שהננו חייבים להכריז נגד כל העולם התרבותי כולו כי אנו נוחלי המורשה היותר קדושה… ואנחנו, החלקים מקרבנו ולצערינו דוקא מאלה שהם קרובים כל כך למפעל הבנין והתחיה הלאומית המתחדשת עלינו, מוכרחים אנו להודות שנכשלנו בזה, ואותותינו אותות הנצח נזנחו, ונשכחו מן הלב ומן החיים, ועל זה נפשינו מלאה מרורות… כל זמן שהקנין היותר יקר, היהדות במילואה, בידיעה, ברגש, ובמעשה, תופסת בנו את המקום העקרי, הרי אנו יכולים לסבול גם כן חיכוכים של מפלגות ודעות שונות בארחות הבנין והתחיה הלאומית, וחילוקי הדעות עוד יוכלו להביא בקרבנו עושר רוח וריבוי לנשמתה של האומה העומדת בנו בצביונה ותמונתה.

אם אנו מבינים שהגענו לארץ בשביל התוכן הפנימי, בשביל הופעת עם ישראל בארצו וקריאה בשם ה’ – וכל שאר הדברים הם כלים לתפקיד המרכזי הזה – אז יש בנו כח לסבול חיכוכים. אדרבה – המחלוקת סביב הדרך להגשים את התפקיד הזה מעשירות את רוחנו ואת אמונתנו.

אבל בזמן השכחה היסודית, בזמן הזנחת כל יסוד החיים כל דבר ה’, אשר באור תורה ונר מצוה, העושה אותנו לעם, הרי המפלגתיות עושה בנו שמות עד כדי שנאת אחים תהומית המהוה לעינינו את הצרה, שהננו שרויים בה בתוך מעגלי גאולתינו.

כששוכחים את המרכז, והמחלוקות הן על אינטרסים ודברים קטנים – אז המפלגתיות עושה בנו שמות.

אנו צריכים לזכור את המרכז, ואז הדיונים הם על הדברים הנכונים. אנו בתקופה של גאולה, והתפקיד של עם ישראל הוא הופעת דבר ה’ בעולם, על ידי הופעת תורה גדולה. השאלה שעליה יש לדון היא איך עושים את התפקיד הזה בצורה הטובה ביותר. כשהויכוחים הם על השאלה הזו – הם מעשירים ומרוממים את הרוח.
גם המפלגות, הכנסת והממשלה הם חלק מהתפקיד של עם ישראל, וגם הויכוחים סביבן יכולים להיות בצורה מרוממת ולא קטנה.

חשוב שאנחנו נכריז את האמת הגדולה – באנו לארץ כדי להופיע את דבר ה’. למען התפקיד הזה יש גם בטחון, כלכלה והתיישבות ועוד ועוד תחומים. בצורה כזו כל המחלוקות הן חלק מהשלום.

נסיים בדבריו של הרב קוק:

שלום נדבר אל כל פזורינו ומפלגותינו ואור הגאולה הבא יחד עם זכרון הפסח והמצה, סימני החירות, ימתיק לנו את רשמי המרירות של הגלות ומכאוביה הרוחניים והחמריים שהמרור מסמנם, ונזכה לגאולה שלמה אשר תפרוש עלינו סוכת שלום ואור אמת במהרה בימינו.

אמן.

ניתן לקבל את השיחה במייל בכל שבוע, בלי נדר, על ידי משלוח בקשה ל: metavhaaretz@gmail.com.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *