לחיות עם פרשת השבוע – איך מנצחים את הקורונה?

הרב יהושע ויצמן
כ״ד בשבט ה׳תש״פ
 
19/02/2020

פרשת שבוע
לחיות עם פרשת השבוע – משפטים – איך מנצחים את הקורונה?

אתמול הפיצו בחוסר אחריות שמועה, שגילו את וירוס הקורונה בגליל המערבי. אמנם אחרי שעה התברר שזה לא נכון, אבל במהלך השעה הזאת הספקתי לחשוב איפה זה נמצא בפרשה. “ומשנה לא זזה ממקומה”, ויש מקום לעיין בנושא זה.

הפסוק שחשבתי עליו מתוך הפרשה (שמות כ”ג, כ”ה):

וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה’ אֱלֹהֵיכֶם וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ.

התורה אומרת לנו מה לעשות כדי להסיר את המחלה. חשוב לעסוק בכך, גם אם זה לא נוגע לסביבתנו הקרובה. יש רבים בעולם שנמצאים בצער, ואנו צריכים לשאוף לשלומם ולבריאותם.

לפני שנעסוק בפסוק זה, נעמוד על העולה מתחילה הפרשה.
רש”י עומד על הקשר לסיום פרשת יתרו1:

ולמה נסמכה פרשת דינין לפרשת מזבח, לומר לך שתשים סנהדרין אצל המקדש – המזבח.

מפרשי רש”י שואלים מה הענין בכך שהסנהדרין יהיו ליד המזבח.
נראה לבאר את הדברים לאור דברי הרב קוק זצ”ל:

ונתת אותו בין אוהל מועד ובין המזבח. הטהרה מוכרחת להיות באה מתוך ההשפעה של השכל ושל הרצון. יסוד אור השכל במקורו הוא הדבור האלהי, אשר אוהל מועד הוא נוסד עליו. “אוהל מועד אשר אועד לך שמה”. והמזבח הוא מקור העלאת הרצון, יסוד ההקרבה, “לרצון לפני ד'”. ונתת אותו בין אהל מועד ובין המזבח.

הכיור, שנועד לטהרת הכהנים, עומד “בין אהל מועד ובין המזבח”. אהל מועד, מקור הדיבור האלוקי, עניינו “אור השכל”, והמזבח, עניינו הרצון. הטהרה השלמה מורכבת מן החיבור בין השכל והרצון, המח והלב.
נראה, שזו גם הסיבה שהסנהדרין צריכים להיות ליד המזבח. עבודת השכל של הסנהדרין שואבת כוחות מן המזבח שעניינו עבודת הרצון. עבודת המזבח שואבת אף היא כוחות מן הסנהדרין – מעבודת השכל.
בירושלמי מובא (ברכות פ”א ה”א):

תני הקורא קודם לכן לא יצא ידי חובתו. אם כן למה קורין אותה בבית הכנסת, אמר רבי יוסי: אין קורין אותה בבית הכנסת בשביל לצאת ידי חובתו, אלא כדי לעמוד בתפילה מתוך דבר של תורה.

היו נוהגים להתפלל ערבית מוקדם, מבעוד יום, ולקרוא קריאת שמע אחר כך, כשיגיע זמן הקריאה. מדוע, אפוא, קוראים קריאת שמע גם בתפילה המוקדמת? כדי לעמוד בתפילה מתוך דברי תורה.
התפילה, עבודת הלב, צריכה להיות קשורה לדברי התורה, לשכל. אין זה נכון שאדם חושב משהו אחד ועושה משהו אחר. שני הכוחות צריכים לעבוד במשולב.
פרשת משפטים, שעניינה דינים, קשורה אל המזבח, אל עבודת הלב – אל התפילה. הדינים אינם טכניים. מצוות שבין אדם לחבירו צריכות לנבוע מהלב, מן הקישור לקב”ה.

את נושא התפילה אנו פוגשים גם בסיום הפרשה, בפסוק שפתחנו בו:

וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה’ אֱלֹהֵיכֶם וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ.

הרמב”ם מביא פסוק זה כמקור למצות התפילה (הלכות תפילה פ”א ה”א):

מצות עשה להתפלל בכל יום, שנאמר: “ועבדתם את ה’ אלהיכם”, מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפלה, שנאמר “ולעבדו בכל לבבכם”, אמרו חכמים: אי זו היא עבודה שבלב זו תפלה.

לפעמים אני שואל אנשים – באיזו פרשה בתורה כתובה מצות התפילה? אף אחד לא חושב על פרשת משפטים… אך המשפטים אינם מנותקים מן התפילה ומעבודת הלב.

התורה מבטיחה לנו, שהתפילה קשורה להסרת המחלה מקרבנו – מעם ישראל וגם מן העולם כולו. אנו קשורים לעולם ומתפללים לשלום העמים כולם. בסוכות היו מקריבים בבית המקדש שבעים פרים כנגד שבעים האומות. יש לנו אחריות ורצון לפעול למען שלום העולם כולו, שיהיה מקום טוב, נקי וטהור.
כשהעולם נמצא במצוקה, חשוב להתחזק בנושא התפילה, כדי לזכות ל”והסירותי מחלה מקרבך”.
נעמוד על נקודה אחת בנושא התפילה. להלן סיפור שהובא בעלון פרשת השבוע “איש לרעהו”, בפרשת חיי שרה תש”פ, שמספר הרב אפרים מאיר טודר:

ברצוני לשתף אתכם בסיפור מדהים שאירע בשכונתינו סנהדריה פאג”י – רמת אשכול. דייר מהבנין והכניסה שלי חלה במחלה עם גידול ממאיר בראש לא עלינו. עבר טיפולים התייסר ביסורים וכו’.
ויהי היום, כשהוא עדיין באמצע טיפוליו, אירעה לו תאונת דרכים במהלך נסיעה במונית. הוא שבר עצמות, חיכה שבועות לניתוח, ועוד ניתוח (לא היה ניתן לשים גבס). כאשר סיימו לטפל בתוצאות התאונה, חזרו הרופאים לבדוק את קצב התקדמות המחלה הקודמת, הממאירה.
והנה, לתדהמתם, גילו שהגידול נעלם. כן שמעתם נכון. נעלם! נעלם! הרופאים נשארו פעורי פה, אין להם קצה חוט להסביר. אך לידידנו שכנינו היקר, ר’ יאיר בן שרה היה הסבר. חד וחלק. ידידיו אספו בשבילו 150 קבלות מאנשים שקיבלו על עצמם לא לדבר בשעת התפילה. (לאחר זמן שמעתי מהמארגנים שיש להם כבר 450 קבלות. כן ירבו).
כעבור זמן התקיימה בשכונת פאג”י סנהדריה, עצרת התעוררות עקב טרגדיות משונות. באותו מעמד הזכיר רב השכונה, הג”ר חיים יוסף בלויא שליט”א, את הסיפור, ועורר את הציבור לקבל על עצמם בל”נ שלא לדבר בבית הכנסת בשעת התפילה למשך 30 יום (וכל המוסיף מוסיפים לו). במקביל ארגנו אברכים מהשכונה טופסי החתמה.
***
לא לחינם כתב בשולחן ערוך שגוערים במדבר בחזרת הש”ץ. הרי לבייש יהודי הוא דבר חמור ונורא. לעולם ישליך אדם את עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים. והנה כאן, בשולחן ערוך, מפת החיים של כולנו, הוא כותב שחור על לבן בענין המדבר בחזרת הש”ץ, “נקרא חוטא, וגדול עוונו מנשוא, וגוערים בו” (או”ח סי’ קכ”ד).
כמובן מאליו, שגם כאן יש לקיים את ההלכה של “וגוערין בו”, במשולב עם הלכות תוכחה ובין אדם לחבירו – ולא כהתפרצות רגשית סתם – ועדיין לשון השו”ע נפלא למתבונן!
ובמשנה ברורה (ס”ק כ”ז) הביא מהאליה רבה בשם הכל בו, “אוי להאנשים שמשיחים בעת התפילה, כי ראינו כמה בתי כנסת נחרבו בשביל עון זה” (ואח”כ עושים מגבית להגדלת הבית כנסת. בשביל מה? בשביל להגדיל ולהעצים את החורבן? מי פתי ירצה לתרום אפי’ שקל להרחבת בית מדרש שמדברים בו בשעת התפילה?)
לא תמיד זה קל, אך מוטל עלינו לעשות מאמץ בכיוון שלא לדבר כלל בשעת התפילה בבית הכנסת ובבית המדרש. אם נתבונן לעומק, הקבלה לא קשה כל כך ליישום, שהרי אם אדם מרגיש צורך חזק לדבר, יש לו אופציה לצאת מחוץ לבית הכנסת, לדבר מה שצריך, ולחזור פנימה ולהמשיך לייצר שתיקה.

קשה לקיים את דברי השולחן ערוך “וגוערין בו”. אני מרגיש לפעמים קושי להעיר לאנשים שמדברים בתפילה, כי אני חש שזו הלבנת פנים גדולה מידי, למרות דברי השולחן ערוך. אך ודאי שצריך להיזהר בכך מאוד.
ובהמשך הביאו:

ומי שבאמת קשה לו לעת עתה מלשמור פתחי פיו בבית הכנסת בעת התפילה, מוטב שישאר בביתו, יתפלל שם, ולא יחטא ויחטיא את הרבים (כהוראת בעל הבאר משה, והג”ר ניסים קרליץ זצ”ל).

אמנם יש מקום לדון באמירה זאת, אבל היא נאמרה על ידי גדולי ישראל.
ועוד:

רבי יהונתן אייבשיץ כותב שהדיבור בבית הכנסת מפריח ענן המונע את התפילות – גם של אלו שלא דיברו – מלעלות למעלה. היש לך מזיק יותר גדול מזה? אנשים מגיעים בזמן, משקיעים הרבה מאמץ בכוונה בתפילה, והנה בא לו מזיק, ומשחית ומחבל את התפילות של כולם!
חובה לדעת שזלזול במקום קדוש עלול לגרום חס ושלום לגזרות רעות על הציבור! (ולא נאריך פה אודות גזרות ת”ח ות”ט אודותיהן גילו לבעל התוי”ט זי”ע מן השמים שהן נגרמו מחמת זלזול בקדושת בתי הכנסת ודיבור בשעת התפילה).

פרעות תח-תט היו פרעות נוראות שעברו על עם ישראל. ומן השמים גילו לבעל ה”תוספות יום טוב”, שהן נגרמו בגלל הזלזול בקדושת בית הכנסת, שנובע מדיבור בתפילה. הוא אף חיבר תפילת “מי שברך” מיוחדת למי שנזהר שלא לדבר בשעת התפילה. בצורה דומה אמר האדמו”ר מגור על השואה.
אלו דברים שקשה לקוראם ולאומרם, אך הם נאמרו על ידי גדולי ישראל.
הדברים כתובים בפסוק – זהירות בתפילה מובילה להסרת המחלה מעם ישראל.

לאחר כמה שבועות, פורסם באותו עלון (פרשת בשלח) מכתב של יהודי בענין זה:

לכבוד ידידי שליט”א
לאחרונה אנו עדים לחרון אף ה’, אשר רבים חלו ונפלו חללים, צרות שונות ומשונות בריבוי כזה שאינו זכור עשרות בשנים, אין יום שאין קללתו מרובה וכו’. ואף אני בעוונותי פגע בי יד ה’, והריני בתפילה ובתחנונים לפני בעל הרחמים שיחוס עלי וישלח לי מרפא ומזור לגופי ונשמתי.
בעודי במיטת חוליי הריני פונה. אליכם בבקשה ובתחנונים – חוסו עלי ועל שאר חולי עמך ישראל, וקבלו על עצמכם דבר קטן כדי להסיר חרון אפו, “שלא לדבר בשעת התפילה וקריאת התורה”, ולקבל זאת לפחות לארבעים יום עבור רפואתי השלמה, חזקיהו יוסף בן שרה פייגא.
ברצוני לשתף אתכם במה שראיתי בחלום הלילה לפני כחודשיים (באמצע חודש חשוון). הריני שומע בחלום הלילה קול, ללא דמות או מישהו שאני מכיר או זוכר, האומר לי כך: “יוסי, תחזק את הנושא שלא לדבר בתפילה וקריאת התורה. לכל אחד יש תפקיד בעולם, ועליך לחזק את נושא זה”. קמתי בבוקר ולא התייחסתי לחלום, ואמרתי “חלומות שווא ידברו”.
שבוע לאחר מכן הופתעתי עד מאד לקרוא בעלון ‘איש לרעהו’ סיפור על אדם שגם חלם חלום דומה להפליא, בו מבקשים ממנו לדאוג שיפסיקו לדבר בשעת התפילה וקריאת התורה, ולאחר תקופה חלה אותו אדם במחלה הנוראה. אותו אדם חשב שיש קשר בין הדברים, והחתים 700 אנשים שלא ידברו בשעת התפילה וקריאת התורה, ולאחר תקופה הוא החלים לגמרי מהמחלה. חשבתי אף אני אולי גם כאן מתרחש סיפור דומה, אבל כדרכו של עולם לא התייחסתי לחלומות. אמרתי “חלומות שווא ידברו”.
לאחר כחודש וחצי (בתחילת חנוכה), חלמתי שוב את אותו החלום, אלא שאז אני רואה את אבי מורי הצדיק רבי בן ציון פלמן זצ”ל עומד בהקיץ לנגד עיני, ואומר לי: “יוסי, דבר זה נוגע אליך. יוסי, תדאג שיפסיקו לדבר בבית הכנסת בעת התפילה”.
הפעם קמתי מבוהל, אך נרגעתי לאחר מכן ואמרתי לעצמי שזה כלום. הרי החלום חזר ונשנה, כנראה חשבתי על כך ביום, והרי “אין מראין לאדם בחלום אלא מהרהורי ליבו”.
מאז התחלתי להרגיש לא טוב, וכשבועיים לאחר מכן גילו אצלי את המחלה הנוראה.
אני סמוך ובטוח שנענשתי על זה שלא התייחסתי למה שעוררו אותי פעמיים משמיא, ועוד פעם אחת כשאבי מורי טרח וביקש בתחנונים לחזק דבר זה, ולא נעניתי.
ואצטט כאן דברים שאמר מרן הגר”ש ואזנר זצ”ל (הובא בספר ב’רומו של עולם’ עמו’ שמ”ו) וז”ל: “התפשטות המחלה הנוראה המפילה חללים רבים, הנגרמת משום שאנשים מזלזלים בקדושת בית הכנסת ומדברים דברים בטלים בשעת התפילה, וזוהי הסיבה שהתפילות אינן מתקבלות לפני כיסא הכבוד – מאחר שמדברים באמצע התפילה”. והוסיף, שאם המתפללים יפסיקו לדבר בשעת התפילה, המחלה תיעצר.
ועל כן באתי כעת לכל מי שקורא דברים אלו, אולי בזכות ההתעוררות שתבוא מקריאת דברים אלו, ירחם המרחם וישלח לי רפואה מן השמים בתוך שאר חולי ישראל.
המצפה לישועת ה’, חזקיהו יוסף בן שרה פייגא.

גדולי ישראל אמרו דבר זה – זהירות מדיבורים בתפילה מסירה את המחלה.
נקבל על עצמנו בע”ה ובלנ”ד להתחזק בדבר זה. כך מקיימים “לחיות עם פרשת השבוע” כפשוטו – להרבות חיים ורפואה על ידי התחזקות שלא לדבר בתפילה. אין לדבר בכל מקום בתפילה, לא רק במקומות שבהם נאסר הדבר מצד ההפסק שיש בזה. ראוי גם להעיר ולעורר מי שנכשל בכך, כדי שתהיה בכך הגנה גדולה עלינו ועל כל ישראל ועל כל העולם כולו. הקב”ה שולח לנו את הוירוס ואת שאר הדברים הקשים כדי לעורר אותנו לדבקות בו יתברך. נדבק בה’ בתפילה נקיה, ונזכה בע”ה ל”והסירותי מחלה בקרבך”.

ניתן לקבל את השיחה במייל בכל שבוע, בלי נדר, על ידי משלוח בקשה ל: metavhaaretz@gmail.com.


1 עי’ אגרות ראי”ה ח”א, אגרת צ”ו: אנחנו יכולים להמשיך טל אורות של אויר ארץ חמדה באופן כל כך נוזל ושופע, באופן כל כך מעדן ומקדש כל רוח ונפש וכל קרב וכליות, עד שילך עמנו אור הבבלי להתאחד עם התלמוד הירושלמי ויחדיו יאירו באור שבעתים”.
2 שערי תשובה ב’, י’: “ואמרו (אבות דרבי נתן פרק כב): כל שמעשיו מרובים מחכמתו חכמתו מתקיימת. שנאמר (שמות כד, ז): נעשה ונשמע – ביאור הדבר, כי האיש אשר קבל על נפשו בלב נאמן לשמור ולעשות על פי התורה אשר יורוהו ועל פי המשפט אשר יאמרו לו היושבים על המשפט, יש בידו מן היום הזה שכר על כל המצות, על אשר שמעה אזנו מדברי התורה ותבן להם, ועל הדברים אשר לא גלו אזנו עליהם, עדנה וצדק לבש, וקנה זכות על הנגלות אליו ועל כל נעלם מעיניו, ואחרי זאת יום יום ידרוש וישקוד על דלתות מוכיחיו, וישכיל מכל מלמדיו, ונמצא האיש הזה מעשיו מרובים מחכמתו, כי לא ידע את הדבר, והנה שכרו אתו, וכענין מה שאמרו ישראל בסיני “נעשה ונשמע”, שהקדימו קבלת המעשה על נפשם לפני השמיעה. ובענין אחר לא יתכן שיהיו מעשי האדם מרובים ממה שהוא יודע”.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.