מקורות בזהר שדיברו על מידות מסוימות

כגוונא דא אמרו מארי מתניתין "וימררו את חייהם בעבודה קשה" – בקושיא, "בחומר" – בקל וחומר, "ובלבנים" – בלבון הלכתא, "ובכל עבודה בשדה" – דא ברייתא, "את כל עבודתם וגו'" – דא משנה,

וראה הרחבה לדברי הזהר בהרחבה נוספת לביאור האר"י – הנהגת קל וחומר – טוב ורע

זוהר קס"א (ב'):

תורה שבכתב ותורה דבעל פה, דא כלל ודא פרט, כלל אצטריך לפרט, ופרט אצטריך לכלל, ואתייחדו דא בדא למהוי כלא חד.

ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים וידעתם כי אני יי' אלקיכם וגו'. פקודא דא קדמאה דכל פקודין. ראשיתא קדמאה דכל פקודין למנדע ליה לקב"ה בכללא מאי בכללא למנדע דאית שליטא עלאה דאיהו רבון עלמא וברא עלמין כלהו שמיא וארעא וכל חיליהון. ודא איהו בכללא. וסופא דכלא בפרט למנדע ליה בפרט וכלל ופרט איהו רישא וסופא רזא דכר ונוקבא כחדא ואשתכח בר נש בהאי עלמא דאתעסק בכלל ופרט בר נש בהאי עלמא איהו כלל ופרט. תקונא דהאי עלמא איהו כלל ופרט. בג"כ ראשיתא דכלא למנדע דאית שליט ודיין על עלמא ואיהו רבון כל עלמין. וברא ליה לבר נש מעפרא ונפח באפוי נשמתא דחיי ודא איהו באורח כלל. כד נפקו ישראל ממצרים לא הוו ידעי ליה לקב"ה כיון דאתא משה לגבייהו פקודא קדמאה דא אוליף לון דכתיב וידעתם כי אני יי' אלקיכם המוציא אתכם וגו'. ואלמלא פקודא דא לא הוו ישראל מהימנין בכל אינון נסין וגבורן דעבד לון במצרים. כיון דידעי פקודא דא באורח כלל אתעבידו להון נסין וגבורן. ולסוף מ' שנין דקא אשתדנו בכל אינון פקודין דאורייתא דאוליף לון משה בין אינון דמתנהגי בארעא בין אינון דמתנהגי לבר מארעא כדין אוליף לון באורח פרט הה"ד וידעת היום והשבות אל לבבך היום דייקא מה דלא הוה רשו מקדמת דנא. כי יי' הוא האלקים דא באורח פרט במלה דא כמה רזין וסתרין אית בה. ודא וההוא דקדמיתא כלא מלה חדא. דא בכלל ודא בפרט ואי תימא הא כתיב יראת יי' ראשית דעת. תירוצא דא באורח פרט למנדע מאן איהו יראת יי' ואע"ג דאית ליה לבר נש לדחלא מניה עד לא ינדע אבל הכא כתיב ראשית דעת למנדע ליה דהא איהו ראשיתא למנדע ליה באורח פרט. בגין כך פקודא קדמאה למנדע ליה לקב"ה בכלל ופרט ברישא ובסופא ורזא דא אני ראשון ואני אחרון. אני ראשון בכלל ואני אחרון בפרט וכלא בכללא חדא ורזא חדא כיון דינדע דא בכלל ישלים כל שייפוי. ומאן אינון רמ"ח פקודין דאינון רמ"ח שייפין דבר נש. כיון דאשתלים בהו על האי בכלל. כדין ינדע באורח פרט דדא איהו אסוותא לכלהו וינדע כל יומי שתא דמתחברן למיהב אסוותא לכל שייפין. ואי תימא כל יומי שתא היך יהבין אסוותא לכל שייפין ודאי הכי הוא עילא ותתא שתא ויומי דיליה יהבין אסוותא לכל שייפין עילא ותתא (בזמנא) דשייפין אריקו ברכאן ליומי שתא כדין אסוותא וחיין תליין עלן מלעילא ואתמליין מכלא. מאן גרים לון. יומי שתא. אוף הכי נמי לתתא כד בר נש ישלים גופיה באינון פקודין דאורייתא לית לך כל יומא דלא אתייא לאתברכא מניה וכד אינון אתברכאן מניה כדין חיין ואסוותא תליין עליה מלעילא. מאן גרים ליה אינון יומי שתא. יומי שתא כמא דאתברכאן מלעילא מרזא דאדם. הכי נמי אתברכאן מתתא מרזא דאדם. זכאין אינון ישראל בהאי עלמא באלין פקודין דאורייתא דאקרון אדם דכתיב אדם אתם. אתם קרויים אדם ועכו"ם לא אקרון אדם. ובגין דישראל אקרי אדם אית לון לאשתדלא באינון פקודין דאורייתא למהוי כלא חד ברזא דאדם. כד יהב קב"ה אורייתא לישראל על טורא דסיני מלה קדמאה איהו אנכי אנכי סלקא לרזין (עלאין) סגיאין. והכא איהו רזא דפקודא קדמאה למנדע ליה בכללא בגין דכתיב אנכי הא קא רמיז דאית אלהא שליטא עלאה (דאיהו) על עלמא כד"א כי יי' אלקיך אש אוכלה הוא פקודא קדמאה בכלל. בפרט בגין דכתיב ה' אלקיך דא פרט ודא כלל ופרט. פקודא קדמאה דאצטריך למנדע ברישא ובסופא כמה דאוקימנא. ע"כ:

בגין דקול מדבר ליה לדבור ולית קול בלא דבור… לית קול בלא דבור ולא דבור בלא קול ודא כלל דצריך לפרט ופרט דצריך לכלל

ועיין במה שהובא במקורות כלליים בזהר שעוסקים בנושאים הנזכרים במידות – זהר לפרשת וארא קול ודיבור וכן בהרחבת הענין בהבנת המידות והתהליכים בפרק – כלל ופרט בחלק העוסק ב"כלל הצריך לפרט ופרט שהוא צריך לכלל"

עי' תיקו"ז בתיקונים הנוספים תיקונא שתיתאה (דף קמ"ה.):

תלת גוונין כלל ופרט וכלל, ואינון אהי"ה אשר אהי"ה, דאינון כלל בכל אורייתא, אהי"ה כלל, אשר פרט, אהי"ה כלל.

תלת גוונין בעין ז"א שהם כלל ופרט וכלל הם בחי' חג"ת. נראה שחסד הוא בחי' כלל "דאזיל עם כולי יומא" שהוא ראשון לו"ק, וגבורה היא פרט, שזו תכונת הדין לפרט, ותפארת היא כלל ישראל ו"ק.
ואינון אה' אשר אהי' שהם בחינת כח"ב כתר – כלל, ופשוט הוא שכולל כל מה שתחתיו וחכמה היא פרט שהיא ראשית ההתפרטות הספירות, ובינה היא כלל שכוללת שבע ספירות שתחתיה בחי' האם הרובצת על האפרוחים וכוללתם תחתיה.
כך מתבאר על פי הגר"א ועפ"י המתוק מדבש.

ר' אלעזר ור' יוסי ור' יצחק היו הולכים בדרך, פגעו באלו הרי חושך. בעוד שהיו הולכים נשא עיניו ר' אלעזר וראה אלו הרים הרמים, והיו חשכים ונוראים באימה. אמר ר' אלעזר אל החברים, אלו היה אבי כאן, לא הייתי מתיירא, אבל כיון שאנו שלשה, ודברי תורה בינינו, לא יהיה נמצא כאן דין.
פתח ר' אלעזר ואמר, כתוב "ותנח התיבה בחדש השביעי וגו' על הרי אררט וגו'". כמה חביבים הם דברי תורה, שבכל מלה ומלה יש סודות עליונים, והתורה כולה נקראת עליונה. ולמדנו בברייתא של י"ג מדות שבתורה, כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא. כי התורה שהיא כלל עליון, אף על פי שיוצא ממנה ספור אחד פשוט, ודאי אינו בא להראות על ספור ההוא, אלא להראות דברים עליונים וסודות עליונים, ולא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא, כי הספור ההוא של התורה או מעשה ההיא, אף על פי שיצא מכלל התורה, לא להראות על עצמו בלבד יצא, אלא להראות על כלל העליון של התורה כולה יצא.
כמו זה שכתוב, "ותנח התיבה בחדש השביעי בשבעה עשר יום לחדש על הרי אררט". ודאי מקרא זה יצא מכלל התורה, ובא לספור פשוט, מה אכפת לנו אם נחה בהר זה או בזה, שהרי הוכרחה לנוח באיזה מקום שהוא. אלא ללמד על הכלל כולו יצא…
בוא וראה, "ותנח התיבה". מקרא זה הוא כך, כל שכן אחרים. בשעה שהדין תולה על העולם, והדינים שורים, והקב"ה יושב על כסא הדין, לדון העולם בכסא ההוא, כמה רשומות נרשמו בו, כמה פסקי דינים גנוזים בתוכו, בתוך התיק של המלך, כל ספרים הפתוחים נגנזו שמה, ומשום זה לא נשכח דבר מן המלך. וכסא ההוא אינו מתוקן ואינו שורה אלא בחדש השביעי, שהוא יום הדין, יום שכל בני העולם נפקדים בו, כולם עוברים לפני כסא ההוא. ועל זה, "ותנח התיבה בחדש השביעי". בחדש השביעי ודאי, שהוא דין העולם.
"על הרי אררט" ("אררט" הוא לשון ארור, רומז על) אלו בעלי הדין, בעלי יבבה ויללה, וכל השליחים ביום ההוא לפני הקב"ה. וכמה בעלי מגינים מתעוררים ביום ההוא וכולם עומדים תחת כסא ההוא בדין העולם.
וישראל מתפללים תפלה ביום ההוא, ומבקשים ומתחננים לפניו, ותוקעים בשופר, והקב"ה מרחם עליהם, ומהפך הדין לרחמים. וכל העליונים והתחתונים פותחים ואומרים "אשרי העם יודעי תרועה". ועל כן צריכים ביום ההוא, שמי שתוקע, ידע עיקר (סוד) הדברים, ויכוון בהם בתרועה, ויעשה הדבר בחכמה, ועל כן כתוב, "אשרי העם יודעי תרועה", ולא כתוב תוקעי תרועה…

הנהגת הבריאה היינו שבריאת העולם היא יציאת המלכות מן הכלל (התפארת) וירידתה להיות עולם ולא ללמד על עצמה יצאה להיות כביכול מנותקת מן הכלל, אלא ללמד על הכלל ולהיות קשורה אליו, שאף התפארת יורדת להיות עם המלכות.
ובבריאת העולם יצאה המלכות והיה העולם. ולא ללמד על עצמה יצאה כי אם על הכלל בירידת התורה אל העולם על הר סיני.