א"ס ב"ה הוא כלל הכל, מציאותו למעלה מן הפרטים. מתפשט הוא עד א"ס "בלתי בעל תכלית" הצמצום הוא קובע גבולות, מגביל את ההתפשטות. זו היא האנרגיה המושקעת בסדר המציאות. ממנו באים הפרטים.
זה כוחה של המלכות אשר בה מתפרטים הדברים. הקו הנכנס אל המעגל המצומצם כבר אינו מתפשט עד א"ס. הוא קו בחי' פרט אשר בו מתבררים הכוחות והעולמות, ונקראים בשם ומוגבלים בגבולות.
פרט הוא המלכות הנותנת לכל פרט את מקומו וכוחו.
ראשית המושג כלל ופרט הוא בא"ס הנכנס לעיגול בקו אשר נכנס בנקודה מסויימת.
מכל כוחות האינסופיים שבא"ס ב"ה, נבחר הטוב, להיות הכח המתפרט בעיגול להיות קו. ההנהגה היא על פי הפרט.
פרט וכלל, היא השאיפה של הפרט להתחבר ולהתמזג עם פרטים נוספים. שאיפתו להתפשט הנובעת ממקורו האינסופי, מביאה אותו להתחבר לפרטים נוספים הבונים יחד כלל.
הרמ"ע מפאנו מדבר על המקור. הכלל הוא בחי' א"ס המתגלה בספירת בספרית הכתר. והפרט הוא הת"ת, אשר תכונתו היא התקבצות הפרטים.
האר"י מדבר על ימי הבנין, על העוה"ז, ועל התורה המתגלה בו ונדרשת במידותיה.
על כן ת"ת היא הכלל שהוא בחי' א"ס ביחס למלכות אשר בה מתפרטים הדברים. העיקרון אותו עיקרון והכל נידון בערכין.
על שם תכונת ההתפרטות שבמלכות נקראת היא "פרט".
עוד שם יש לה במידות בהתורה נדרשת והוא "דבר". "דבר שהיה בכלל ויצא ממנו".
עוד כח יש לה למלכות והוא הכח לצאת, להתנתק ממקורה ולהיות מקור שפע לעולמות שתחתיה. מהיותה שיא ה"קבלה" דלית לה מגרמיה כלום, נעשית היא שיא הנתינה, בחי' כתר, לעולמות שתחתיה. דווקא משום דלית לה מגרמא כלום, נעשית היא מקור הכל ויש לה הכל לתת לעולמות תחתונים.
על שם זה נקראת "דבר", שבהקשבה עדינה למשמעות המילה, יש בה מציאות בלתי מזוהה "דבר" סתמי, ויש בה גם הנהגה למה שתחתיה "דבר אחד לדור".
—
ע' בביאור האר"י לי"ג מידות במידת דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר החדש וכו'.
הנהגת מידה זו היא הנהגת הגלות "ויחזירנה הכתוב לכללו בפירוש" נעשה על יד נצח שהוא בחי' "הכתוב", בסוד "נצח ישראל לא ישקר" והוא מחזיר את ההוד שנהפך לדוה בגלות, "לכללו" למקורו, "בפירוש" בגלוי ובפרהסיא ולא בחשאי.
בהנהגת זו "מושך" הנצח את ההוד ומחזירו לכללו.
בחנוכה אנו מוצאים הנהגה "הפוכה" שההוד "מושך" את בחי' נצח אליו ושניהם בהוד. עי' פע"ח.
ההוד מקבל אורותיו שלא דרך יעקב אלא בעצמו.
נראה שההנהגה של הנצח המושך את ההוד היא הנהגת ההחזרה מן הגלות, שהקב"ה מכניס בליבם את רעיון ההתעוררות והקימה מן העפר (עי' זהר ויקרא דף ו'). אבל ההנהגה של ההוד המושך אחריו את הנצח היא בתוך ארץ ישראל שחלק מן העם התייונו. הדרך לא היתה שתיכנס בליבם מחשבה ורצון לשוב אל מקורם ושרשם, אלא הדרך הייתה נצחון בקרב על היוונים, שמכוחו נחנך בית המקדש והמזבח, והעם חזר אל מקורו ושרשו.
ההוד הוא ענף של הגבורה ועל כן מתבטא בגבורה בשדה הקרב. מכח הנצח אשר בא אליו, מגיע נצחון בקרב והתרגום של הנצחון לחזרה אל השרשים. בארץ ישראל יש להוד את הכח לקום מעצמו ולחזור לשרשו. הנצח מסייעו ונותן לו כח מתוכו.
ההנהגה הרגילה (בחו"ל) היא שיעקב בנצח ורחל בהוד. איהו בנצח ואיהי בהוד. במידות שהתורה נדרשת זו מידת דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד וכו' שמלכות שהיתה בת"ת ירדה להוד "ללמד" שזו בחי' הוד, ולא ללמד על עצמה בלבד אלא על ת"ת (יעקב) שבא אליה אל מידת הנצח "איהו בנצח ואיהי בהוד" לזווג, וזה בחי' ללמד על הכלל כולו יצא. הנהגה זו היא כשההוד לא נהפך לדוה וא"צ להחזירו לשרשו.
הרי שלש הנהגות של "יחסי נצח והוד" ודוק.