כתב הרמ"ק בפרדס שער תשיעי:

בהאציל הקב"ה אצילותו האציל שני מידות הפכיים שהם החסד והגבורה שהשכר והענש נמשך מהם.

בהמשך דבריו דבר בשבח ההכרעה, הממתנת את הטוב והשכר כשאין העולם צריך אותו כל כך, ואת הדין והענש, כשאין העולם צריך אותו כל כך.
על כל פנים בהאציל הקב"ה אצילותו האציל מידות הפכיות. אמנם ברור ומובן שראשית הכל היא אחדות פשוטה. אעפ"כ כבר ב"עתיק" יש בחי' של זכר ונקבה של פנים וחוץ וק"ו בא"א שכבר נבחנים שני צדדים אף כי הכל בפרצוף אחד שכולו טוב, וכולו ארוך.
משם נבחנים אבא ואמא כשני פרצופים אף כי הם תרין ריעין דלא מתפרשין דא מן דא ולמטה מהם זו"ן הנפרדים על מנת להתאחד.
המדות ההפכיות חיוניות הן לתהליך האצלה.
כך כתב הלשם בספר הדע"ה ח"ב דרוש ד' ענף י"ז ס' ה', ו':

… כי נודע הוא, שאור א"ס ית"ש הוא חסד פשוט וכל זמן שהיה עומד בהאור הזה לא נעשה שום דבר והוא אור א"ס שקודם הצמצום, שהיה עומד אז רק בבחינת אור חסד פשוט ולא היה רק אור א"ס לבד. והוא הגילוי הראשון והיסוד הראשון לכל המציאות…
אמנם בהיותו עדיין בהגילוי דאור חסד פשוט לבד הרי לא היה עדיין המציאות כלל, והוא אור א"ס שקודם הצמצום. ולא נעשה המציאות אלא על ידי הצמצום שהוא הגילוי של שרש הגבורות ג"כ. ויצא מתחילה הגבורות לבד בכל המקום העתיד להעולמות כדי ליתן אפשרות של גילוי למציאות הגבורות ואח"כ המשיך שם אור הקו שהוא מאור החסד הפשוט…
כי הנה כל המציאות כולו הגם שהוא מאור החסד וכמ"ש בתהלים פ"ט, "עולם חסד יבנה" כי החסד דרכו להתפשט ולהאיר משא"כ הגבורות דרכן להצטמצם ולהסתלק, מים ואש זה יורד וזה עולה, עם כל זה כל ההתעוררות הוא רק על ידי הגבורות אבל החסדים לבד הם נייחים ושקטים ואינם פועלים שום פעולה אלא על ידי הגבורות…
וכאשר שהם שני הפכים זה מים וזה אש הרי אי אפשר בהסדר שנסדר מאמתתו הנעלמה ית"ש שיצא ויתגלה כי אם על מציאותו בשלמות אלא רק כאשר שיתגלו מתחלה כל אחד לבדו ולכן נתגלה מתחילה אור חסד פשוט שרש כל החסדים הנצרך לכל כוונתו ורצונו ית"ש ואח"כ נתגלה הצמצום שורש דכל הגבורות הנצרך לו לכל הנזכר.
… והאמת הוא כי הרעה היא סבת הטובה והנגע הוא סבת הענג כי על ידי הרעה יוצאים מציאות נגבורות על מציאותם היותר אפשרי שבהם ואין תקנה להוציא את כוחות ותכונות הגבורות בכל תוקפם שהוא בהתגברות יתירה היותר אפשרי שבהם אלא ברעה דווקא כי בהיות בו איזה בחינה מתכונת הטובה והקדושה, הנה מכניע את עצמו בזה למעלה ואז אינו יוצא בכל כוחו כי מתכונת הטובה הוא לבטל את עצמו ולהסתכל על זולתו להתקרב אליו אבל תכונת הרע הוא להפך…
ואחר שיצאו ונעשו כל תכלית מציאותם על ידי הרעה אז כאשר נמשך בהם אור החסד הנה מתמתקים ומתבשמים כי מתייחדים עם החסדים בתכלית הייחוד יען שעיקר עצמותם הוא משרש אחד ועל ידי זה הם יוצאים תיכף מרעה לטובה וכו'.

כיון שבמדות שהתורה נדרשת עסקינן, תהליך זה מתבטא בסדר המדות קל וחומר וגזירה שוה. קל וחומר, הוא שהנהגת החסד לחוד והנהגת הדין לחוד, וזו הנהגת הקצוות, שנבחנים הם זה לעומת זה כיון ששרש אחד להם.
וגזירה שוה זו הנהגת האמצע בו מתייחדים החסדים והגבורות ואז "מתמתקים ומתבשמים כי מתייחדים עם החסדים תכלית הייחוד יען שעיקר עצמותם הוא משרש אחד".

דילוג לתוכן