פרט וכלל – מוסף הכלל על הפרט – תהליך

כשמהפרטים אנו מגיעים אל הכלל, הדבר מלמד שהכלל הוא מורכב מפרטיו.
יש כלל שהוא מעל הפרטים כמו קול ודיבור שהקול מעל הדיבור ולא שהקול הוא צירוף של כל הדיבורים.
ויש כלל שהוא מורכב מכלל הפרטים. זו בחינת "מוסף על הפרט" שהכלל בא להוסיף עוד פרטים הנמצאים בו.
לא אמרו רק כלל שכן אז הכלל הוא למעלה מכלל פרטיו וזה אינו אלא הוא כלל פרטיו ואינו בא אלא להוסיף עוד פרטים.
כגון עשרה אנשים מהוים מנין, ואם היה כתוב:
"ראובן שמעון לוי יהודה יששכר זבולון גד נפתלי דן ואשר כל העדה"
היינו אומרים שצריך את כולם שכן המניין הוא דווקא בהיות כולם מצורפים שכן המניין הוא למעלה מהפרטים.
במידה פרט וכלל אין בכלל למעלה מפרטיו אלא צירוף הפרטים
והרי זה כאילו כתוב
"ראובן שמעון לוי ויהודה כל איש"
שהכלל "כל איש", הוא צירוף הפרטים ולא נמצא מעליהם שהרי כל אחד מהם הוא איש.
על פי האר"י נראה שבכלל ופרט שההנהגה היא במלכות זה בבחינת קול ודיבור שאין הקול יכול להנהיג במציאות המעשית ולכן ההנהגה במלכות.
אבל בפרט וכלל שההנהגה על פי הכלל – תפארת – זה בחינת "שמלתך בהמתך כל אבידה" שהכלל צירוף פרטיו, והם במדרגה שוה במציאות ולכן ההנהגה על פי הכלל שהוא מתגבר שהכלל למעלה מן הפרטים במקרה הזה אבל בכלל ופרט אין הכלל יכול להנהיג מציאות. הפרט הוא בחי' דיבור והכלל קול וההנהגה היא על פי הדיבור ולא על פי הקול.

הדרישה היא מצד המלכות ויביאה אל האדם לחיבור. ודורשת את תפארת.
המבנה: תחילה ספירות הת"ת:
חסד, גבורה – קל וחומר
ת"ת – גזירה שוה
נצח והוד – בנין אב
(חוץ מיסוד שהוא בעצמו כלל ולכן מצטרף למבנה בהמשך)
התהליך הוא שרי בפירודא וסיים בחיבורא

לאחר מכן יחס מלכות לתפארת, בכללו
כלל ופרט
פרט וכלל
כלל ופרט וכלל
כלל הצריך לפרט ופרט הצריך לכלל

אלו הם צורות שונות של התייחסות המלכות אל התפארת בחיבורה עימו

בבניין חייהם ובהנהגת חייהם
כלל ופרט. ההנהגה על פיה. היא עיקרו של בית הוא מביא חיטים (כלל) והיא עושה לחם (פרט)
פרט וכלל. ההנהגה על פיו בבחינת רשות היחיד הכוללת כל אשר בתוכה הכל מבנה בהנהגתו, כל האנשים וכל הפרט הבונים את רשות היחיד.
כלל ופרט וכלל מביא חיטים על מנת ללמד איך לעשות מזה לחם שהיא תלמד איך לעשות לחם הלחם נעשה כמעיין שכן איך לעשותו זו הנקודה