לחיות עם פרשת השבוע – הענג שבנגע
משוכתב ללא עריכה ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה
בתקופה שיש "נגע" שתוקף את כל העולם, זה מרגש ומיוחד לעסוק בפרשיות השבוע – תזריע מצורע – שעוסקות בפרשת הנגעים.
נעמוד על תופעה מיוחדת בפרשיות אלו.
עסקנו בעבר בהרחבה בענין י"ג המידות שהתורה נדרשת בהן, וביארנו, על דברי קדמונים, שהמידות הן שלוש עשרה הנהגות אלוקיות. כל פרשיה הכתובה במידה מסויימת, מלמדת שהיא שייכת להנהגה האלוקית שגנוזה במידה זו1.
בדרשות חז"ל על ענייני נגע צרעת, דרשו חז"ל את הפסוקים במידות רבות. כמעט כל המידות שהתורה נדרשת בהן נמצאות בפרשיות אלו. אינני מכיר עוד פרשה בתורה, שיש בה כל כך הרבה מידות. חלק מהמידות זו הופעה כמעט יחידאית שלהן בתורה.
חלק ניכר מהמידות עוסקות ב"דבר היה בכלל ויצא מן הכלל":
(ח) כָּל דָּבָר שֶׁהָיָה בִּכְלָל וְיָצָא מִן הַכְּלָל לְלַמֵּד. לֹא לְלַמֵּד עַל עַצְמוֹ יָצָא. אֶלָּא לְלַמֵּד עַל הַכְּלָל כֻּלּוֹ יָצָא.
(ט) כָּל דָּבָר שֶׁהָיָה בִּכְלָל וְיָצָא לִטְעוֹן טוֹעַן אֶחָד שֶׁהוּא כְעִנְיָנוֹ. יָצָא לְהָקֵל וְלֹא לְהַחֲמִיר.
(י) כָּל דָּבָר שֶׁהָיָה בִּכְלָל וְיָצָא לִטְעוֹן טוֹעַן אַחֵר שֶׁלֹּא כְעִנְיָנוֹ. יָצָא לְהָקֵל וּלְהַחֲמִיר.
(יא) כָּל דָּבָר שֶׁהָיָה בִּכְלָל וְיָצָא לִדּוֹן בַּדָּבָר הֶחָדָשׁ. אִי אַתָּה יָכוֹל לְהַחֲזִירוֹ לִכְלָלוֹ עַד שֶׁיַּחֲזִירֶנּוּ הַכָּתוּב לִכְלָלוֹ בְּפֵרוּשׁ.
כל המידות הללו נמצאות בדברי חז"ל על פרשיות המצורע. המצורע הוא "דבר שיצא מן הכלל", כפי שהתורה אומרת (ויקרא י"ג, מ"ו):
בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ.
אולם, הדבר מלמד שהמושג "כלל" שייך אל המצורע. אף כי הוא יצא מן הכלל, הוא איננו מנותק ממנו. כפי שנראה בהמשך, יש מקרים שבהם המצורע עצמו נקרא "כלל", ויש דינים שיוצאים מן הכלל של המצורע.
ננסה לבאר את משמעות הדברים על פי דבריו של הרב קוק.
נעסוק בשתי מידות, שמופיעות בפרשת מצורע בצורה מובהקת:
(ט) כָּל דָּבָר שֶׁהָיָה בִּכְלָל וְיָצָא לִטְעוֹן טוֹעַן אֶחָד שֶׁהוּא כְעִנְיָנוֹ. יָצָא לְהָקֵל וְלֹא לְהַחֲמִיר.
(י) כָּל דָּבָר שֶׁהָיָה בִּכְלָל וְיָצָא לִטְעוֹן טוֹעַן אַחֵר שֶׁלֹּא כְעִנְיָנוֹ. יָצָא לְהָקֵל וּלְהַחֲמִיר.
הדוגמא שמביאים לכך חכמים (ספרא פרשה א') היא מדיני מצורע:
כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לטעון טען אחר שהוא כענינו יצא להקל ולא להחמיר – כיצד, "ובשר כי יהיה בו בעורו שחין ונרפא", וכתיב: "או בשר כי יהיה בעורו מכות אש", והלא השחין והמכוה בכלל כל הנגעים היו, וכשיצאו מן הכלל ליטעון טען אחר שהוא כענינו, יצאו להקל ולא להחמיר, להקל עליהן שלא ידונו במחיה ושלא ידונו אלא בשבוע אחד.
כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לטעון טען אחר שלא כענינו יצא להקל ולהחמיר – כיצד, "ואיש או אשה כי יהיה בו נגע בראש או בזקן", והלא הראש והזקן בכלל עור ובשר היו, וכשיצאו מן הכלל ליטעון טען אחר שלא כענינו, יצאו להקל ולהחמיר, להקל עליהן שלא ידונו בשער לבן, ולהחמיר עליהן שידונו בשער צהוב.
פרשת נגעים פותחת בדין כללי (ויקרא י"ג, א'-ג'):
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר. אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת וְהוּבָא אֶל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אוֹ אֶל אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים. וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע בְּעוֹר הַבָּשָׂר וְשֵׂעָר בַּנֶּגַע הָפַךְ לָבָן וּמַרְאֵה הַנֶּגַע עָמֹק מֵעוֹר בְּשָׂרוֹ נֶגַע צָרַעַת הוּא וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן וְטִמֵּא אֹתוֹ…
זהו דין נגע צרעת בעור הבשר. לאחר מכן מופיעות שתי פרשיות שיוצאות מן הכלל הזה. האחת – פרשיית נגע בשחין (ויקרא י"ג, י"ח-כ"ג):
וּבָשָׂר כִּי יִהְיֶה בוֹ בְעֹרוֹ שְׁחִין וְנִרְפָּא. וְהָיָה בִּמְקוֹם הַשְּׁחִין שְׂאֵת לְבָנָה אוֹ בַהֶרֶת לְבָנָה אֲדַמְדָּמֶת וְנִרְאָה אֶל הַכֹּהֵן. וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה מַרְאֶהָ שָׁפָל מִן הָעוֹר וּשְׂעָרָהּ הָפַךְ לָבָן וְטִמְּאוֹ הַכֹּהֵן נֶגַע צָרַעַת הִוא בַּשְּׁחִין פָּרָחָה. וְאִם יִרְאֶנָּה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה אֵין בָּהּ שֵׂעָר לָבָן וּשְׁפָלָה אֵינֶנָּה מִן הָעוֹר וְהִיא כֵהָה וְהִסְגִּירוֹ הַכֹּהֵן שִׁבְעַת יָמִים. וְאִם פָּשֹׂה תִפְשֶׂה בָּעוֹר וְטִמֵּא הַכֹּהֵן אֹתוֹ נֶגַע הִוא. וְאִם תַּחְתֶּיהָ תַּעֲמֹד הַבַּהֶרֶת לֹא פָשָׂתָה צָרֶבֶת הַשְּׁחִין הִוא וְטִהֲרוֹ הַכֹּהֵן.
והשניה – פרשיית נגע במכות אש (ויקרא י"ג, כ"ד-כ"ח):
אוֹ בָשָׂר כִּי יִהְיֶה בְעֹרוֹ מִכְוַת אֵשׁ וְהָיְתָה מִחְיַת הַמִּכְוָה בַּהֶרֶת לְבָנָה אֲדַמְדֶּמֶת אוֹ לְבָנָה. וְרָאָה אֹתָהּ הַכֹּהֵן וְהִנֵּה נֶהְפַּךְ שֵׂעָר לָבָן בַּבַּהֶרֶת וּמַרְאֶהָ עָמֹק מִן הָעוֹר צָרַעַת הִוא בַּמִּכְוָה פָּרָחָה וְטִמֵּא אֹתוֹ הַכֹּהֵן נֶגַע צָרַעַת הִוא. וְאִם יִרְאֶנָּה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה אֵין בַּבַּהֶרֶת שֵׂעָר לָבָן וּשְׁפָלָה אֵינֶנָּה מִן הָעוֹר וְהִוא כֵהָה וְהִסְגִּירוֹ הַכֹּהֵן שִׁבְעַת יָמִים. וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי אִם פָּשֹׂה תִפְשֶׂה בָּעוֹר וְטִמֵּא הַכֹּהֵן אֹתוֹ נֶגַע צָרַעַת הִוא. וְאִם תַּחְתֶּיהָ תַעֲמֹד הַבַּהֶרֶת לֹא פָשְׂתָה בָעוֹר וְהִוא כֵהָה שְׂאֵת הַמִּכְוָה הִוא וְטִהֲרוֹ הַכֹּהֵן כִּי צָרֶבֶת הַמִּכְוָה הִוא.
שתי פרשיות אלו יצאו מן הכלל של "נגע בעור הבשר", "לטעון טוען שהוא כעניינו", שהרי גם כאן מדובר על נגע בעור הבשר, אלא שבמרים אלו היו באותו מקום שחין או כויה לפני הופעת הנגע.
מקרים אלו יצאו מן הכלל להקל ולא להחמיר, ובשני עניינים מקלים בהם ביחס לנגע "רגיל" בעור הבשר. האחד – מחיה: בשר חי מטמא בנגע בעור הבשר ואינו מטמא בשחין או מכוה. השני – הסגר: נגע בעור הבשר מוסגר פעמיים, ואילו מחיה או מכוה מוסגרים רק פעם אחת.
בהמשך, יש פרשיה נוספת שיצאה מן הכלל של נגע בעור הבשר – פרשיית נגע בראש או בזקן (ויקרא י"ג, כ"ט-ל'):
וְאִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יִהְיֶה בוֹ נָגַע בְּרֹאשׁ אוֹ בְזָקָן. וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע וְהִנֵּה מַרְאֵהוּ עָמֹק מִן הָעוֹר וּבוֹ שֵׂעָר צָהֹב דָּק וְטִמֵּא אֹתוֹ הַכֹּהֵן נֶתֶק הוּא צָרַעַת הָרֹאשׁ אוֹ הַזָּקָן הוּא…
גם פרשיה זו יצאה מן הכלל של נגע בעור הבשר. במקרה זה, זהו "טוען שלא כעניינו", כיון שמדובר בנגע בשער ולא בעור. לכן כאן היציאה היא להקל ולהחמיר. להקל – בשער לבן, שמטמא בנגע בעור הבשר ואיננו מטמא בנגע בראש או בזקן, ולהחמיר – בשער צהוב, שאיננו מטמא בעור הבשר ומטמא בראש או בזקן.
הפרשיות הללו כתובות בצורה מובהקת במידות אלו. יש פרשיה כללית, של נגע בעור הבשר, ולאחר מכן פרשיות שיוצאות ממנה, שתים כעניינה והאחת שלא כעניינה.
כשקראתי את דבריו של הרב קוק בביאור משמעותן הרוחנית של מידות אלו, רציתי לפנות אליו ולשאול אותו: כבוד הרב, האם המילים הנשגבות הללו שאתה כותב, שייכות למצורע? האם הפרשיות הללו עמדו לנגד עיניך כשכתבת את הדברים הללו?
והתשובה היא: בוודאי שכן, והדבר מלמדנו על העומק שבפרשיות אלו. כך כותב הרב קוק (עולת ראי"ה ח"א, עמ' קפ"ב):
כל דבר שהיה בכלל, ויצא לטעון טען אחד שהוא כענינו, יצא להקל ולא להחמיר. האורה הכללית הלא היא תמיד קשורה בשאיפת הרוח הגדולה של הנשמה, שזיו הבהירות של הענג העליון על ד' וטובו הוא חודר ושוטף בה תמיד, ואהבת כל היצור ורוממות כל היקום, והכללת כל ההויה, בשרש מקורה, היא התכונה המשביעה תמיד בצחצחות את כל הוגה בה. ומתוך רבוי השטף, אשר לשעשוע עליון זה, אין שום חֹמר, אין שום דבר מפריע ומנגד, ואין שום דבר שצריך כבישה, והתגברות לעומתו, כי הכל טובל בים האורות מלאי ריווי הקדש. וגם בהיות התולדה המסתעפת יוצאת לבטא בטוי מוגבל, מאחר שהבטוי הזה, בין במעשה, בין בחזון ובציור, הוא כענינו, ממולא אור הרום אשר להכללה העליונה, אז קונה גם התכן הפרטי את כל הסגולות אשר להכללה, המקודשת ברוממות תעצומות עזה. ויצא גם הוא להרבות אהבה, חדוה, שלום ורוממות, גבורת פאר, ורעננות עליזת חיי קדש קדשים. ובשביל כך הוגה המשפט, ממקור רחמיו העליונים, מלאי העדנים, כי כל דבר שהיה בכלל, ויצא לטעון טען אחד, שהוא כענינו, יצא להקל, ולא להחמיר.
כל דבר שהיה בכלל ויצא לטעון טען אחר שלא כענינו, יצא להקל ולהחמיר. הכלל הרי הוא עומד ברום עולם השאיפות העליונות, והאידיאלים הנצחיים, בהופעת האור העליון של שמחת ד' במעשיו, המשעשעת לפניו בכל עת. אמנם בזמן שההסתעפות המתנוצצת הולכת ומתפשטת, מחוץ לתאור הכלל, וחודרת היא לעמקם של הדברים המוגבלים, אחרי שנצטמצמו כבר, והרי הטען ההוא הוא שלא כענינו של הכלל העליון, המאיר בשפעת אין-סופו, אז מוכרח הדבר להיות מתקבל מצד שרשו הראשון, שאור הכלל, ותכלית חסד העליון המאיר בו, אין בו שום חמר, שום כובד, שום הכבדה ושום עול, שום דין ושום רגז, וזו היא יציאתו להקל, אבל מאחר שבא הטען למקומו, ותכני ההגבלה השרויים במורד הם מעסיקים אותו, ושם, במקום המושפל, הרי הדיוק, העול, הזהירות וההרחקה מכל כעור ותעוב, גם נגד הנטיה, ונגד הזרמת האורה, כפי מה שהיא מצטירת לפעמים בנפש, הרי היא מוכרחת. וזוהי התכונה של החמר, שיצא לפעמים, גם בזעף לשם הבאה למגמתה העליונה של השאיפה הקדושה, אשר "הכל מתוקן לסעודה", ו"עולם חסד יבנה", ויצא להקל, ולהחמיר.
הביטוי "הענג העליון", קושר את הדברים לענין הנגעים, כדברי ספר יצירה: "אין בטובה למעלה מענג, ואין ברעה למטה מנגע". הענג והנגע בנויים מאותן אותיות.
הרב כותב כאן על הכלל בצורה מרוממת ומאירה.
התורה כתבה את פרשיות מצורע במידות אלו של "דבר שיצא מן הכלל", כדי ללמדנו שהמצורע הוא כלל עליון. הצרעת איננה מחלת עור רגילה. היא מחלה רוחנית, שבאה לעורר את האדם. הצרעת מגיעה ממקום עליון, אלוקי. כשאדם בחר בדרך הרעה, הוא פוגש את המציאות העליונה הזו בצורה של רע, "מצו-רע". אך המקור הוא טוב, מהחסד האלוקי שבא לעורר את האדם לדרך טובה.
מהי משמעות הביטוי: "לטעון טוען שהוא כעניינו", או "לטעון טוען שלא כעניינו"?
נראה, שמקורו בביטוי "טעינה ופריקה". הדבר יצא מן הכלל לטעון – לשאת בעול עם הציבור. נבאר את הדברים לאור דבריו של הרב קוק.
יש שתי צורות של יציאה מן הכלל. יש יציאה מן הכלל שבה עדיין נשאר הדבר מקושר עם הכלל – הוא כענין הכלל. ויש יציאה מן הכלל שהיא שלא כענין הכלל. היוצא נמצא לגמרי מחוץ לכלל.
למשל, חסיד חב"ד, שפותח בית חב"ד בתאילנד. זוהי יציאה מן הכלל. הוא כבר לא נמצא עם כל החסידים בבית המדרש. אבל – "שהוא כעניינו". הוא נשאר חב"דניק עם כל מנהגי חב"ד, נוסחי התפילות, הלבוש וההלכות. הוא יעשה ליל הסדר למאות תרמילאים, אבל יגיד את ההגדה בדיוק לפי הנוסח החב"די, וימנע ממצה שרויה על כל דקדוקיה…
הוא יצא "לטעון טוען" – לשאת בעול עם הציבור, אבל הוא לגמרי "כעניינו". הוא לא עזב את הכלל שיצא ממנו אפילו לרגע. לכן אפשר להקל עליו ולא להחמיר. הוא שמור על ידי הלבוש החסידי והמסגרת החסידית שהוא חי בה, ולכן לא צריך לתת עליו שמירות נוספות. הוא יכול "להקל ולא להחמיר", לשוחח עם התרמילאים על כל הנושאים שבעולם, ואין הוא צריך לדאוג שמא יתקלקל. הוא שמור ומוגן.
אך יש צורה נוספת של יציאה מן הכלל כדי "לטעון טוען". תלמידי הישיבה יוצאים מבית המדרש כדי להתגייס לצבא. זוהי יציאה כדי לשאת בעול עם הציבור במצות ההגנה על הארץ. החייל יוצא מן הכלל והוא "שלא כעניינו". הוא עוזב את בית המדרש ומחליף את בגדיו למדי צה"ל. גם דיבורו משתנה. הוא מתחיל לדבר בעגה צבאית, ולפעמים גם בסלנג הצבאי.
במקרה כזה הוא יצא "להקל ולהחמיר". מצד אחד יש להקל עליו, ולתת לו דברים שיסייעו לו לשאת בעול הצבאי. אך מצד שני, הוא צריך להחמיר על עצמו, כדי לשמור שלא ירד ויתנתק מן הכלל לגמרי. גם דברים שהוא מרשה לעצמו לעשות בבית – הוא צריך להיזהר מהם בצבא. בגלל שהוא "שלא כעניינו", הוא צריך גם להחמיר, כדי לשמור על עצמו מקושר לכלל שהוא יצא ממנו.
הכלל הוא מציאות עליונה, אך לפעמים צריך לצאת ממנה כדי "לטעון טוען", כדי לשאת בעול עם הציבור, למשל. בכל יציאה יש לבדוק האם היא "כעניינו" או "שלא כעניינו", ועל פי זה לבחון האם ניתן להקל או שצריך גם להחמיר.
אנחנו נמצאים בתקופה של נגע, ובעקבותיו יציאה מן הכלל. במובן הפשוט, כל אחד מאיתנו מקיים את הפסוק: "בָּדָד יֵשֵׁב". אך אנו גם נוהגים בדרך היוצאת מן הכלל. למשל, הישיבה איננה לומדת כרגיל, אלא על ידי "זום". זהו דבר שיצא מן הכלל "לידון בדבר החדש"…
יצאנו מן הכלל ואנו "שלא כעניינו". לכן אנו צריכים להקל ולהחמיר. הדבר הקל הוא שאנו מצליחים ללמוד ולהיפגש למרות הבידוד שנכפה עלינו. אך עלינו גם להחמיר. אדם שמשתתף בשיעור דרך המחשב, יכול בלחיצת כפתור אחת להגיע למקומות לא טובים, ולכן הוא צריך להחמיר על עצמו ולשמור את עצמו. כך כתב הרב קוק:
אבל מאחר שבא הטען למקומו, ותכני ההגבלה השרויים במורד הם מעסיקים אותו, ושם, במקום המושפל, הרי הדיוק, העול, הזהירות וההרחקה מכל כעור ותעוב, גם נגד הנטיה, ונגד הזרמת האורה, כפי מה שהיא מצטירת לפעמים בנפש, הרי היא מוכרחת.
כשנמצאים במורד, בירידת הכלל אל מציאות נמוכה, צריכים לדייק ולהיזהר. אנו צריכים לשים גבולות ברורים לעצמנו, כדי שהיציאה מן הכלל לא תגרום לניתוק, חלילה.
חשוב לדעת ולזכור, שהנגע הוא דבר שיצא מן הכלל, והכלל הוא מקום עליון. הנגע בא מהאהבה האלוקית. אין זו טעות בהנהגת העולם. הקב"ה לא שכח אפילו לרגע קט את עולמו. הנגיף הגיע אלינו מהמקום הכי נכון והכי עליון, כדי להביא אותנו למקומות גבוהים ולדברים טובים. ככל שדבר הוא גדול יותר וקשה יותר, כך הוא מביא אותנו למקומות גבוהים יותר. אנו מקווים ומאמינים שהמציאות הזו תביא לעולם רוח של טהרה וקדושה, חיי חברה מתוקנים, עולם טוב יותר.
גם הנגע הזה שאנו עסוקים בו בימים אלה, שייך לכלל שהרב קוק מתאר אותו במילים גבוהות ומרוממות. זה המקום שאליו אנו צריכים להגיע, וזה בידינו. הדרך היא על ידי דברים קטנים, צעדים קטנים שיקחו אותנו אל המקום הגבוה והעליון – התחזקות בתפילות ובלימוד תורה, בחסד, בעבודת המידות, בשמירה מלשון הרע ומדיבור בתפילה. יחד עם זאת – שאיפות גדולות של הבנה פנימית ועמוקה בתורה. אנו יודעים שהתורה גדולה, ויש בה דברים עמוקים ונפלאים. מעט מהם אנו יכולים לטעום בדברי חז"ל על פרשת המצורע, כפי שראינו.
בע"ה נצא מהמציאות הזו לחירות עליונה ולרוממות גדולה, לשעשוע עליון, והכל יהיה לטובה ולברכה, בבריאות ובשמחה, ונשמע ונתבשר רק בשורות טובות.
ניתן לקבל את השיחה במייל בכל שבוע, בלי נדר, על ידי משלוח בקשה ל: metavhaaretz@gmail.com.
ניתן לקבל את השיחה בוואטסאפ, על ידי משלוח בקשה למספר: 052-7906438, ושמירת המספר באנשי הקשר.
1 ראה על כך בהרחבה באתר הישיבה, במדור: "אתר י"ג מידות".