לחיות עם פרשת השבוע – שלוש פעמים “בהר סיני”
בפרשה אנו נפגשים בצורה מיוחדת עם “הר סיני”. הביטוי “בהר סיני” מופיע שלוש פעמים בפרשה, וננסה להתבונן מה כל הופעה של הביטוי מלמדת אותנו.
בתחילת הפרשה (ויקרא כ”ה, א’):
וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר.
מפורסמת דרשת חז”ל בספרא (בהר, א’), המובאת גם ברש”י:
“וידבר ה’ אל משה בהר סיני לאמר”, מה ענין שמיטה אצל הר סיני, והלא כל המצות נאמרו מסיני, אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולם נאמרו כללותיהם ודקדוקיהם מסיני.
הביטוי “בהר סיני” נאמר ביחס למצות השמיטה כדי ללמדנו, שכמו שבשמיטה התורה פירטה את כל הפרטים שניתנו בסיני, כך כל המצוות ניתנו בסיני עם כל כל הפרטים והדקדוקים.
לאור זאת, מובן הביטוי בספרא על “דקדוקיהן” של המצוות, אך לא מובן מה הן “כללותיה” של השמיטה או של שאר המצוות. גם מפרשי המדרש מסבירים בעיקר את הפרטים, שניתנו בסיני, אך לא הסבירו מה הם הכללים של המצוות שניתנו בסיני. איפה אנו רואים בפרשה, שבסיני ניתנו הכללים של מצות השמיטה?
יתכן, שבביטוי “כללותיה של שמיטה” מכוונים חכמים למצות היובל. היובל הוא הכלל של השמיטה. עניינו של היובל הוא (ויקרא כ”ה, י’):
וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ.
הדרור, החופש והחירות – הם הכלל של השמיטה. השמיטה היא אחד הפרטים של הכלל הגדול של החירות שמופיע ביובל. שבע השמיטות מובילות אל היובל, ובונות את הכלל. בשנת השמיטה אדם לא עובד בשדהו. שנת חופש לארץ ולעובדי האדמה. זוהי ההתחלה של הדרור שמופיע ביובל.
הכלל הזה ניתן בסיני (משנה אבות פ”ו מ”ב):
…ואומר: “והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלוחות”, אל תקרא חָרות אלא חֵירות, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה.
החירות מופיע בצורה כללית ביובל, ומתבטאת גם בשמיטה.
לאור זאת ניתן להבין בצורה עמוקה את כוונת חז”ל בדבריהם שכל המצוות נאמרו כללותיהם בסיני. הכללים הם הכיוון הפנימי של המצוה. בסיני ניתנו לא רק ההלכות והפרטים המעשיים של המצוות, אלא גם הרעיונות הפנימיים של המצוות. אמרו חכמים (זוה”ק ח”ג, פנחס רמ”ד ע”ב, בתרגום):
חכמי המשנה והאמוראים, כל התלמוד שלהם – על סודות התורה סדרוהו.
ועוד אמרו (זוה”ק ח”ג, בהעלותך, קנ”ב ע”ב, בתרגום):
כעין זה היא התורה, יש לה גוף, והוא מצוות התורה הנקראות גופי תורה. גוף הזה מתלבש בלבושים של עולם הזה… החכמים, עבדי המלך העליון, אותם שעמדו בהר סיני, אינם מסתכלים אלא בנשמה, שהוא עיקר הכל, תורה ממש. ולעתיד לבוא, עתידים להסתכל בנשמה של הנשמה של התורה.
סודות התורה, נשמת התורה – גם הם ניתנו בסיני. לא בדור מן הדורות “המציאו” את סודות התורה, אלא הם התקבלו מסיני. גם כללי המצוות ניתנו בסיני.
אמרו חכמים (אבות פ”א מ”א):
משה קיבל תורה מסיני…
בין הדברים שמשה קיבל בסיני, כלולה גם הקבלה. אלו דברים עליונים שאין אנו יכולים להגיע אליהם בעצמנו, ואנו צריכים לקבל אותם מלמעלה. גם הם ניתנו למשה בסיני.
הפעם השניה בה מופיע הביטוי “בהר סיני” בפרשה, הוא בפסוק החותם את פרשת התוכחה (ויקרא כ”ו, מ”ו):
אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן ה’ בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה.
ופעם נוספת בפסוק האחרון בפרשה ובחומש ויקרא (ויקרא כ”ז, ל”ד):
אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי.
יש לשים לב להבדלים בין הפסוקים. הפסוק הראשון מפרט: “החוקים והמשפטים והתורות”. בפסוק השני מופיע רק: “אלה המצוות”.
כמו כן, בפסוק הראשון מופיעים בני ישראל לפני משה – ה’ נתן את החוקים לבני ישראל – ביד משה. ואילו בפסוק השני משה קודם. ה’ ציוה את משה אל בני ישראל.
יתכן שדברים אלו עמדו בפני חז”ל בדרשותיהם על הפסוקים בספרא. על הפסוק הראשון דרשו (ספרא בחוקותי, פרשה ב’):
“אלה החוקים והמשפטים והתורות”, “החוקים”, אילו המדרשות, “והמשפטים”, אילו הדינים, “והתורות”, מלמד ששתי תורות ניתנו להם לישראל, אחד בכתב ואחד בעל פה. אמר רבי עקיבא: וכי שתי תורות היו להם לישראל, והלא תורות הרבה ניתנו להם לישראל, “זאת תורת העולה”, “זאת תורת המנחה”, “זאת תורת האשם”, “זאת תורת זבח השלמים”, “זאת התורה אדם כי ימות באהל”. “אשר נתן ה’ בינו ובין בני ישראל”, זכה משה ליעשות שליח בין ישראל לאביהם שבשמים. “בהר סיני ביד משה”, מלמד שניתנה התורה הלכותיה ודקדוקיה ופירושיה על ידי משה מסיני.
ועל הפסוק השני (ספרא בחוקותי פרשה ה’):
“אלה המצות”, אין נביא רשאי לחדש עוד דבר מעתה.
הפסוק הראשון מדבר אל בני ישראל. הם היעד של התורה. לכן החידוש בפסוק הוא, שניתנו לישראל שתי תורות. כך מובא ב”טור” (אורח חיים סימן קל”ט):
פירוש, “תורת אמת”, היא תורה שבכתב, “וחיי עולם נטע בתוכנו”, היא תורה שבעל פה.
חיי עולם – החיים של עם ישראל הם התורה שבעל פה.
הפסוק מפרט: חוקים, משפטים ותורות.
חוקים – המדרשות. אלו הן י”ג מידות שהתורה נדרשת בהן, שעל ידיהן אנו מיישמים את התורה שבכתב. זהו החלק של בני ישראל בתורה.
הפסוק הזה מופיע בסוף התוכחה. התוכחה מבטאת את העובדה שהחיים הם תורה. כשעם ישראל חי על פי התורה – זה בונה את החיים בצורה טובה ומבורכת. וכשעם ישראל מפר את דרך התורה – מופיעה התוכחה. החיים של עם ישראל הם הופעה של דבר ה’ ושל תורה.
התורה שבעל פה היא הכח של החידוש וההתחדשות בתורה, שניתן לבני ישראל.
הפסוק החותם את הספר עוסק במשה. כאן יש להדגיש – אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה. משה נתן את התורה, ואין תוספת או שינוי של מצוות על פני נבואתו של משה.
הביטוי “בהר סיני” בפרשה מכוון אותנו לשלושה עניינים:
א. כללותיה של התורה ניתנו בהר סיני. יש לתורה נשמה, והיא ניתנה בסיני. התורה איננה רק חוקים והלכות שמאפשרים לנו “להסתדר” בחיים, אלא היא דבר ה’ שניתן בסיני, שהוא הנשמה של החוקים והמשפטים, של המצוות שבין אדם למקום ובין אדם לחבירו.
ב. בהר סיני ניתנו התורות – תורה שבכתב ותורה שבעל פה. הכח לחדש בתורה, ולהופיע את התורה בכל מציאות שבה עם ישראל נפגש – היא הכח של עם ישראל. הצורה שבה עם ישראל חי את התורה בכל דור ובכל מצב, זהו הכח של התורה שבעל פה, של עם ישראל.
ג. התורה ניתנה לנו ביד משה, ואין נביא רשאי לחדש דבר אחר משה. זהו כוחה של המסורת. כאן מודגשות “המצוות”. “תרי”ג מצוות נאמרו למשה בסיני” (מכות כ”ד ע”א), ואין על כך תוספת.
הר סיני הוא מקור המסורת של עם ישראל (דברים ד’, ט’-י’):
רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ. יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה’ אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בֶּאֱמֹר ה’ אֵלַי הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם וְאַשְׁמִעֵם אֶת דְּבָרָי אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אֹתִי כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הֵם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה וְאֶת בְּנֵיהֶם יְלַמֵּדוּן.
המסורת עוברת מאב לבנו ולבן בנו. כאן התורה מלמדת אותנו את הערך הגדול של המשפחה. כל אדם צריך לדעת מיהם אביו ואמו, ומיהם ההורים שלהם. כך ניתן להעביר את המסורת וליצור המשכיות. כאשר חיים בצורה מופקרת, שבה לא יודעים מיהו האב והאם של כל אדם, אין מסורת ואין המשכיות. המשפחה היהודית מחברת אותנו להר סיני.
אנו עומדים בשליש האחרון של ספירת העומר, לקראת חג מתן תורה. כל הבחינות של “הר סיני” מופיעות בחג מתן תורה – נשמת התורה, ההתחדשות שבכל דור והמסורת – אלו הערכים של חג מתן תורה.
בימים אלה אנו זוכים לכך שתלמידי הישיבה חוזרים לחבוש את ספסלי בית המדרש, לאחר הפסקה ארוכה. מרגש ומשמח למלא מחדש את הישיבה בקול התורה, בקולם של העמלים בתורה.
נזכה להתחזק בלימוד התורה ובקישור להר סיני, לקראת חג השבועות הבא עלינו לטובה, לקיץ בריא ושמח, להגדיל תורה ולהאדירה מתוך בשורות טובות ושפע ברכה והצלחה.
ניתן לקבל את השיחה במייל בכל שבוע, בלי נדר, על ידי משלוח בקשה ל: metavhaaretz@gmail.com.
ניתן לקבל את השיחה בוואטסאפ, על ידי משלוח בקשה למספר: 052-7906438, ושמירת המספר באנשי הקשר.