קידושין – לימוד מקל וחומר, גזירה שוה ובנין אב

הקשר בין הדין הנלמד למידה גזירה שוה מבואר בלימוד זה ע"פ ביאור האר"י וביאור הרב קוק.

לביאור קל וחומר, גזירה שוה ובנין אב כתהליך

שתי גמרות דנות בקנין אשה, אחת בקל וחומר ואחת בגזירה שוה ובפדיון הבן מצינו בנין אב ואפשר אולי לראות כאן את התהליך שתיארנו בשלש המידות הראשונות של קל וחומר, גזירה שוה ובנין אב.
קל וחומר (קידושין ה', ע"א):

אמר רב הונא חופה קונה מקל וחומר… ומה כסף שאינו גומר חופה קונה חופה שגומרת אינו דין שתקנה.

גזירה שוה (קידושין ב', ע"א):

וכסף מנא לן? גמר 'קיחה' 'קיחה' משדה עפרון כתיב הכא (דברים כב) "כי יקח איש אשה" וכתיב התם (בראשית כג) "נתתי כסף השדה קח ממני".

ובנין אב (מכילתא בא י"ג, י"ג):

וכל בכור בני אפדה – ר' יוסי הגלילי אומר: הואיל ואמרה תורה: פדה את בנך ולמד את בנך תורה, אם למדת על תלמוד תורה, שאם לא למדו אביו שהוא מלמד לעצמו, כך אם לא פדאו אביו הוא פודה את עצמו?!
לא, אם אמרת בתלמוד תורה שהוא שקול כנגד הכל, שאם לא למדו אביו הוא מלמד לעצמו, תאמר בפדיה שאינה שקולה כנגד הכל, לכך אם לא פדאו אביו הוא לא יפדה את עצמו, והרי המילה תוכיח, שאינה שקולה כנגד הכל. ואם לא מלו אביו, הוא מל את עצמו, כך אם לא פדאו אביו הוא יפדה את עצמו.
לא, אם אמרת במילה שחייבין עליה כרת, שאם לא מלו אביו הוא מל את עצמו, תאמר בפדיה שאין חייבין עליה כרת, לכך אם לא פדאו אביו הוא לא יפדה את עצמו?!
אמרת הפרש ואדון בנין אב מבין שלשתן:
לא הרי מילה כהרי תלמוד ולא הרי תלמוד כהרי מילה.
ולא זה וזה כהרי פדייה ולא הרי פדייה כהרי זה וזה.
הצד השוה שבהן, שהוא מצות האב על הבן, אם לא עשה אביו יעשה הוא לעצמו, אף כל שהוא מצות האב על הבן, אם לא יעשה לו אביו הוא יעשה לעצמו.
מכאן אמרו מן התורה: חייב אדם למול את בנו ולפדותו וללמדו תורה. וללמדו אומנות ולהשיאו אשה. ר' עקיבא אומר: אף ללמדו שייט. ר' אומר: אף ישוב מדינה.

קל וחומר בא מהשינוי שבין האיש והאישה. מצד המציאות שונים הם. האיש בחינת חסד והאישה בחינת דין¹.
יותר מזה כתב הרמח"ל באג' ע"ט:

זאת ודאי אמת היא כי הזמנה מלתא היא, ולהקדים קורבה לחיבור הכנה גדולה היא אליו. ורז"ל ימתיקו סוד באמרם: "לא יקדש אדם אשה עד שיראנה", גם כי הוסיפו לומר טעם פשטי, הוא ככל הקש ותבן לבעירי שאומר הרשב"י זלה"ה והוא סוד גדול, ענין "טוב מראה עיניים מהלך נפש"
… רק בקיצור אומר איזה דבר בענין הקורבה: כי הנה כתיב "אלקים מושיב יחידים ביתה" וכו'. והוא סוד גדול. הנה ידענו לא כל אחד נוטל את בת זוגו ואם כן ודאי הנשמות הן משרשים חלוקים, איך יתחברו?
אך סוד הענין הוא כי מלבד השרש אשר לנשמות יש להם בית בסוד "מבית אביך" המפורש ברעיא מהימנא פרשת כי תצא עי'ש.
ובהיות שתי נשמות ראויות להתחבר לצורך בחינת תיקון אחר יבנה להם בית חדש כי הוא עומד להתחדש לפי הצורך במלכות וסודו "ויעש להם בתים"…
והוא דבר יכול להתחדש אפילו שלא בסדר הנמצא כבר במאורות, ולכן בית חדש ימציא הקב"ה לנשמות האלה ובבחינת בית זה נמצא ביניהם חיבור, ועיי"ש עוד.

הרי שחיבור האיש והאישה צריך הכנה גדולה, שהרי לא כל אחד נוטל בת זוגו, וחיבורם הוא דבר חדש שלא בסדר המאורות הנמצא כבר.
ההכנה היא בקניין הנעשה בשידוכים ואח"כ האירוסין ואח"כ הנישואין. וזה תהליך של התקרבות עד לחיבור².
מכאן בא ק"ו³:

אמר רב הונא חופה קונה מקל וחומר… ומה כסף שאינו גומר חופה קונה חופה שגומרת אינו דין שתקנה.

אם כסף שהוא פועל רק את תחילת התהליך של הקרבה ואינו גומר את התהליך והוא קונה, חופה שהיא פועלת את סוף התהליך של החיבור, אינו דין שתפעל את הקרבה הראשונה בקניין האירוסין.

גזירה שוה באה מהשוואה של קנין אישה לאיש לקניין קרקע לאדם.
זה לשון הגמ':

וכסף מנא לן? גמר 'קיחה' 'קיחה' משדה עפרון כתיב הכא (דברים כב) "כי יקח איש אשה" וכתיב התם (בראשית כג) "נתתי כסף השדה קח ממני".

הרב בביאור לג"ש כתב:

וכשאור ההשויה פוגש את האור השני המתיחש אליו הרי הכח הפנימי של אור דבר ד' מבטא את הדבור בצורה שוה במלולה… שמתחת למה שנראה ומוחש נפגשת שם השוואה נפלאה.

ואכן בקידושין וקרקע יש אור פנימי משותף והוא נקודת הנצחיות.
זה לשון הרב (אורות הקודש ח"ג עמ' רצ"ח):

יצרא דעריות יוכל ללפף את האדם יותר עמוק מהשורש של קישור החיים שלו עצמו, מפני שהוא נעוץ בנטיית המשך החיים של הדורות כולם. ולעומת זה בקדושה יכולים לעלות על ידי קדושת הברית למדרגת דוגמא של צדיק בכל הדורות. שני לזה הוא ענין חמדת גזל, שהרכוש הוא גם כן מעמיד על רגליו את הדורות בתור ירושה, שאהבת הקנין הרעה, תוכל להשפיל מאד, והטובה שבקדושה תוכל לעלות למרומי החיים ועליוניותם.

השאיפה לנצחיות היא העומדת בבסיס הקידושין כמו בבסיס נחלתו של אדם.
המילים "קיחה" "קיחה" המשותפות לקידושין וקרקע מבטאות את הקשר הפנימי ביניהם. קשר זה מתגלה גם בשם שנתנו חכמים לסדר נשים (שבת ל"א):

"חסן" זה סדר נשים.

ופרש"י:

חוסן – לשון יורשין, ועל ידי אשה נולדו יורשין.

והיינו שהנחלה הנקראת אחסנא עוברת בירושה לבנים הבאים מזווגם של איש ואישה.
שניהם יחד ממשיכים את האדם אף אחר מותו.

כתב האר"י בביאורו לג"ש:

לפעמים תקבל מתפארת שבתפארת, שהוא מכריע בקו השוה בין החו"ג, ואז יהיה העולם נידון בדרך ממוזג, לא רחמים גמורים ולא דין גמורים, אלא גזרה שוה לשניהם, ממוצעת בסוד התפארת.

קנין כסף בא להשוות ולחבר את החסד והדין שהם האיש והאישה. על כן הקנין נבחן כתפארת המחברת חסד ודין. הקנין מוציא אל הפועל את הבחינה הפנימית המשותפת ושוה לאיש ולאישה.
כאן הבן שואל מדוע צריך קנין של אישה לאיש ומה חסר "בנצחיותם" של בעלי חיים הממשיכים דורותיהם בלא קנין?
על כך יש לומר שבאדם בכלל ובישראל במיוחד המשך הדורות הוא גם המשכה של מסורת וידע. ישראל לדורותיהם הם גוי אחד ותורה אחת העוברת מאב לבן ולבן הבן.

והודעתם לבניך ולבני בניך. יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב⁴.

ועי' בשיעור על סוטה הרחבה בענין.
הקנין הוא הקובע את הקשר המשפחתי.
קנין זה נלמד בגזירה שוה שעניינה הוא ההשוואה.
גם קנין קרקע נוגע בנקודה הפנימית המשוה את הקרקע לאדם:

כל אדם שאין לו קרקע אינו אדם
אמר רבי אלעזר כל אדם שאין לו קרקע אינו אדם שנא' (תהלים קטו, טז) "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם"⁵.

כמו איש ואישה הנקראים יחדיו אדם "ויקרא שמם אדם" גם איש וקרקע נקראים יחדיו אדם. ושניהם יחד "תפארת אדם לשבת בית" נלמדים בג"ש שהיא התפארת השייכת לשני קניינים אלו.
קנין כסף שייך גם לעצם מהותו של הכסף הנוגע לייחודו של האדם ולבנין הדורות.
אלמלא כסף, היה כל אחד מתקיים ממה שמוצא ומגדל בעצמו. הכסף הקובע שיש ערך לכל דבר, גורם שאדם מגדל ועוסק גם בדברים שהוא עצמו אינו צריך אותם וצריך הוא רק את ערכם.
על הוא נעשה "מקצועי" בתחומים שונים והוא מפתח אותם ומכאן הדרך לשכלולו של העולם במדע, טכנולוגיה, תרבות ואומנות.
הכסף אף הוא שייך במהותו לקניין הקרקע ולקניין אשה והוא בונה את "חוסן" העולם לשעה ולדורות.

דרך זה יובן מדוע לומדים דווקא משדה עפרון, כיון שאז נוצרה המשפחתיות הישראלית שהרי הקנין קובע שהאשה והאיש הם אב ואם קבועים של ילדיהם וכך נוצרת משפחה לדורות וסבא מכיר את נכדו ומקיים "והודעתם לבניך ולבני בניך" לכן מרגע שמתחיל "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו" משם מקור קנין כסף לאשה.

זוהי דוגמא לתהליך של ג' מידות הראשונות והמשכה במצוות פדיון הבן (במכילתא) המופיע במידת בניין אב.

---

 

 

¹ ליקוטי הלכות אישות ה', י"ד: "וזה בחינת קידושין בכסף, וגמר קיחה קיחה משדה עפרון שנאמר "נתתי כסף השדה קח ממני". כי איש ואישה שרשם מבחינת חסד ודין כידוע שהם בחינת ה' אל קיים שמשם נמשך בחינת השגחה וטבע שבאמת שניהם אחד, כי ה' הוא האלוקים".
קהילת יעקב ערך כ"ב: "דהאיש מבחינת חסדים והאשה מבחינת גבורות, לכך צריך לכובשה עד שתהיה הדין כבוש תחת החסד, ועוד טעם אחר דהחסדים כל מה שמתפשטים הן טוב, מה שאין כן הגבורות שכל מה שמתפשטים נעשו מהן קליפות, על כן אברהם נורשה לצאת לחוץ לארץ ולא יצחק הבן".
קל"ח פתחי חכמה, קכ"ה: "הם מקבילים זה לזה, זה לימין וזה לשמאל, שכך הוא שורש ההשפעה, ז"א במ"ה שלו בסוד חסד, כמו נוק' בב"ן שלה בסוד דין. וה"ס איש מזריע לובן, אשה מזרעת אודם. וה"ס "אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים, קורא אני אליהם "יעמדו יחדיו" שארז"ל, שניהם שקולים זה לזה".
² אמנם יש דעות שקנין כסף והאירוסין, הם שיא התהליך, ונערה מאורסה בסקילה, והאירוסין הם ביטוי לקשר הפנימי העמוק. ההמשך אינו אלא גילוי עומק הקשר הראשוני. זו דעת רבא החולק וסובר שחופה אינה קונה שהיא חלק מירידת הקשר הפנימי אל המציאות.
³ קידושין ה' ע"א.
⁴ דברים ד', ט'-י'.
⁵ יבמות ס"ג ע"א.

 

 

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *