פרשת סוטה – הכרת הטוב – לימוד מקל וחומר
הקשר בין הדין הנלמד למידה קל וחומר מבואר בלימוד זה ע"פ ביאור האר"י וכן ע"פ ביאור הנהגת קל וחומר טוב ורע.
אמרו בספרי פרשת נשא (פיסקא ט"ו):
"לצבות בטן ולנפיל ירך" ר' יוסי הגלילי אומר זה בטנו וירכו של בועל. אתה אומר זה בטנו וירכו של בועל או אינה אלא בטנה וירכה של נבעלת כשהוא אומר "את ירכך נופלת ואת בטנך צבה" הרי בטנה וירכה של נבעלת, הא מא תלמוד "לצבות בטן ולנפיל ירך" זה בטנו וירכו של בועל. מגיד הכתוב כשם שהפורענות פוקדתה כך פורענות פוקדתו.
והלא דברים קל וחומר אם מידת פורענות ממועטת, המביא תקלה לחבירו הרי הוא כיוצא בו, קל וחומר למידה טובה מרובה.
ובהמשך הספרי אמרו (פיסקא י"ח):
… אף כאן "וצבתה בטנה ונפלה ירכה" איבר שהתחיל בעבירה ממנו מתחיל הפורענות. והלא דברים קל וחומר אם מידת פורענות ממועטת אבר שהתחיל בעבירה ממנו התחיל הפורענות קל וחומר למידה טובה מרובה.
"מדת פורענות ממועטת" ביאורו הוא שמדת פורענות שייכת להנהגת הדין שהיא צמצום והתכנסות היפך מידה טובה שהיא התפשטות והתרחבות.
אם מידת הדין שהיא מצמצמת, ואף על פי כן הפורענות מתפשטת אל מי שגרם לתקלה ואל התחלת התקלה, קל וחומר להנהגת החסד הטובה, שהיא לא ממועטת אלא מרובה שעניינה היא ההתפשטות וההתרבות, שהיא תתרחב למי שגרם לטובה ולמי שהתחיל בה.
לימוד גדול יש כאן לעניין הכרת הטוב, שצריך להכיר טובה ולהרחיב את הכרת הטוב לכל מי שגרם לטוב לבוא ולמי שהתחיל בו.
לדוגמאות נוספות המתייחסות למידה טובה המרובה ממידת פורענות ראו כאן