ירושלמי ברכות (פ"ז ה"א) – ברכת התורה וברכת המזון – לימוד מקל וחומר וגזירה שוה
הקשר בין הדין הנלמד למידה גזירה שוה מבואר בלימוד זה ע"פ ביאור האר"י וביאור הרב קוק.
הגמרא בירושלמי ברכות (פ"ז ה"א):
כתוב בתורה ברכה לפניה ואין כתוב בתורה ברכה לאחריה מה כתיב בה לפניה (דברים לב) כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו כתיב במזון ברכה לאחריו ואין כתיב לפניו מה כתיב לאחריו ואכלת ושבעת וברכת. ומניין ליתן את האמור בזה בזה ואת האמור בזה בזה. ר' שמואל בר נחמני בשם ר' יונתן אתיא שם שם לגזירה שוה מה שם שנא' בתורה ברכה לפניו. אף שם שנא' במזון ברכה לפניו. ומה שם שנאמר במזון ברכה לאחריו. אף שם שנאמר בתורה לאחריה.
רבי יוחנן בשם רבי ישמעאל קל וחומר. מה אם מזון שאין טעון ברכה לפניו טעון ברכה לאחריו. תורה שהיא טעונה ברכה לפניה אינו דין שתהא טעונה ברכה לאחריה. עד כדון תורה. מזון מה. אם תורה שאינה טעונה ברכה לאחריה טעונה ברכה לפניה. מזון שטעון ברכה לאחריו אינו דין שטעון ברכה לפניו.
בגזירה שוה הדגש הוא על השוה.
האור האלוקי אחד הוא ומאיר הוא בכלים. אף שהאור אחד הכלים שונים ולפי הכלים משתנה האור המתגלה.
כך כתב רמ"ק בשער מצוות וכלים פי"ז:
…אלא הכל דבר אחד כדמיון ניצוץ השמש המאיר דרך העששיות. כי עם היות שאור המאיר דרך העששיות האחת הוא אדום והמאיר דרך האחרת הוא ירוק עם כל זאת לא נכחיש ששתי האורות הם אור אחד מיוחד והשנוי נמשך משנוי העששיות.
וכן לענין הנשמה שהכל אור אחד מיוחד ואף אם תשתנה הוא מפני הספירות וא"כ הנשמה סלקא ונחתא וקיימא בסליקו ששתיהן מתעטרות כחד והכל מיוחד בא"ס. ועם היות שנאמר שהאור אחד מיוחד. לא נכחיש שהאור המאיר דרך הכתר הוא מדרגה ראשונה והאור מתגלה שם תכלית המעלה. וכאשר תרד האור מאת פני הא"ס כן תרד פלאים לפי ירידת המדרגות מעילה לעלול. ועם כל זאת טעם השתנות הוא מפני המסכים והעששיות המעבים את האור ומחשיכים אותו והוא מקרה אליהם לא עצם.
האור המאיר בתורה והאור המאיר בעולם ובמזון, אחד הוא ומקורו א"ס. השינויים הם בכלים ובגילוי האור. התורה קרובה אל המקור ובמזון התרחק האור מרחק רב. אבל האור אותו אור הוא.
בברכה אנו פוגשים את מקור האור. ממנו אנו מבקשים להמשיך שפע לעולמו.
על כן שם ה' נזכר הן בברכת התורה והן בברכת המזון. שם ה' הוא מקור החיות הבאה אלינו מן המזון ומן התורה. על המזון נאמר בתורה (דברים ח', ג'):
כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם.
וביארו האר"י בספר הליקוטים1:
ועם זה יתורץ קושיא זו, שאיך אפשר בעולם שהלחם שהוא חומרי יזון חלקי הנפש שבאדם, שהוא רוחניות, ואם לא יאכל אדם לחם ולא שום מזון, כך ימות ברעב ותצא נשמתו ממנו, ואם יאכל כזית לחם יחיה, והאיך אפשר שהלחם יעמיד הנשמה הרוחנית. ומהכרח קושיא זו, אמרו הפלוסופים שאין השארות לנפש, וכמות זה כן מות זה, כשימות האדם ויפסד חלק גופו, ג"כ יפסד חלק נשמתו, כיון שהיא ניזונית מדבר חומרי גם היא חומרית. ואין האמת כן, כי ח"ו, כי הם לא ידעו כל מה שאמרנו, שיש חיות אל המזון שהוא חלק רוחני שבו, להחיות חלק רוחני שבאדם. וזהו שאמר הכתוב לכך האכילך את המן הרוחני, להודיעך כי לעולם אין מי שזן לאדם, אלא החלק רוחני שבו. וזהו שכתוב "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה'", דהיינו מה שיצא מפיו ית' בעת הבריאה, להוציא מן הארץ כל דבר ודבר, אותו הדיבור נכנס באותו המזון, והוא הוא המחיה את האדם. ולכך צריך לברך על המזון, כי על ידי הברכה מתעורר החיות.
וכן הענין במצוה, כי הברכה שאנו מברכין על המצוה, גם היא מועילה אל החיות שבה…
וזהו שכתוב למען הודיעך, כי לא על הלחם החומרי לבדו יחיה האדם, דהיינו חלק הגוף החומרי שבו, שעל ידי כך נקרא אדם שקורץ מאדמה, כי על כל מוצא פי ה', דהיינו המן שהוא רוחניות בהחלט, שיצא מפיו ית', גם עליו יחיה האדם חלק חומרי שבו, כאמור. וכן גם כן יהיה להפך, כי כשיאכל הלחם בלא ברכה, שלא יתעורר החיות שבו. וכן אכילת הגוים שהיא בלי ברכה, גם היא תזון חלק הנפש, אלא שלא יהיה התועלת שיעשה אל הנפש בלא ברכה, כמו התועלת שיהיה לו עם הברכה. וכן הענין בעצמו בענין המצוה בעצמה, כי אף אם יהיה בלא כוונה, תועיל לאדם לעולם הבא גם כן, אלא שלא ישוה בהשואה גמורה, אל מי שיעשה אותה בכוונה.
וכן כתב האדמו"ר הזקן2:
כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, פירוש כי חיות הנשמה הוא לא על ידי מאכל כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם וזה הברכה…
ורבי נחמן בליקוטי הלכות3:
עיקר רוח חיים נמשך להאדם ע"י אכילתו כנראה בחוש שע"י האכילה הוא חיות האדם כי אז יש לו כח להמשיך הרוח חיים אבל אם לא יאכל ימות ולא יוכל לקבל הרוח חיים. נמצא שעיקר הרוח חיים הוא ע"י האכילה אבל באמת לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם כי באמת אין עיקר החיות ע"י האכילה לבד כ"א ע"י מוצא פי ה' היינו בחי' הרוח חיים דקדושה שהוא בחי' מוצא פי ה' שמשם תוצאות הרוח חיים ועי"ז דייקא יחיה האדם היינו ע"י הרוח חיים שהמשיך הש"י לתוך דבר המאכל ונתן בו כח להחיות את האדם עי"ז לבד יחיה האדם.
על כן שם ה' קשור למזון.
ואף על התורה אומרים שהיא שמותיו של הקב"ה כלשון הרמב"ן4:
עוד יש בידינו קבלה של אמת, כי כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה, שהתיבות מתחלקות לשמות בענין אחד
על כן ראוי ומתאים ללמוד בגזירה שוה, לבטא את עומק הקשר שבין המזון לתורה ששניהם ביטוי לשם ה'5.
יחד עם זה יש לומר ששם הוי' ב"ה מצד עצמו הוא בספירת התפארת שהוא מקור הגזירה השוה6.
בקל וחומר אנו בוחנים את השונה בין התורה למזון.
הדברים פשוטים לכאורה שתורה היא רוחנית והמזון גשמי.
בתורה – עצם המפגש של האדם עם התורה מחייב ברכה. איננו ניגשים לתורה משום התועלת הבאה ממנה כי אם משום מצות תלמוד תורה ודבקות בדרכיו יתברך.
הקל וחומר הוא ומה מזון שלא כתוב בתורה ברכה שלפניו והיינו שאין עניין בעצם האכילה ואעפ"כ מברך לאחריו מצד התועלת הבאה ממנו, תורה שכתוב בה ברכה שלפניה ועצם המפגש ועצם הלימוד כבר עניין גדול הוא המצריך ברכה, ק"ו שלאחריה יברך גם מצד התועלת הבאה מתורה גדולה זו.
וברכת המזון נלמדת מברכת התורה. ומה תורה שאין כתובה ברכה אחריה בתורה שכן אחר הלימוד אין האדם חש כל כך השלמת דברים שהיו חסרים לו, ואעפ"כ מברך לפניה כשעדיין לא למד ורוצה להשלים חסרונו בלימוד התורה, מזון שכתובה בתורה ברכה שלאחריו להודות על השלמת מה שהיה חסר לו, קל וחומר שיברך כשהוא רעב וחש בצורך בהשלמת חסרונו.
ובהמשך יש עוד קל וחומר.
רבי אומר מה אם בשעה שאכל ושבע צריך לברך. בשעה שהוא תאב לאכול לא כל שכן. עד כדון מזון. תורה מה. אם מזון שאינו אלא חיי שעה טעון ברכה לפניו ולאחריו. תורה שהיא חיי עד לא כל שכן.
נראה שרבי למד שברכה באה מצד תיקון האכילה בשרשה7. אם כשהוא שבע שכבר אכל ברכתו מתקנת האוכל בשרשה ק"ו ברכה שלפניה שמתקנת8.
הק"ו מבליט את השינוי שביניהם. מזון – חיי שעה, תורה – חיי עולם. אלו הנהגות שונות: הנהגת הזמן והנהגת עולם ונצחיות.
אם על חיי שעה מברכים על חיי עולם לא כ"ש.
הנהגת הזמן היא הנהגה השייכת למידת הדין (עי' אדיר במרום עמ' ק"י9).
הנהגת העולם שייכת למידת הרחמים.
1 פרשת עקב פרק ח'.
2 לקוטי תורה פרשת עקב.
3 הלכות פסח הלכה ג'.
4 רמב"ן על התורה בראשית א', א'.
5 לשון הרב קוק: "וכשאור ההשויה פוגש את האור השני המתיחש אליו הרי הכח הפנימי של אור דבר ד' מבטא את הדבור בצורה שוה במלולה… שמתחת למה שנראה ומוחש נפגשת שם השוואה נפלאה".
6 לשון האר"י בביאורו לגזירה שוה: "לפעמים תקבל מתפארת שבתפארת, שהוא מכריע בקו השוה בין החו"ג, ואז יהיה העולם נידון בדרך ממוזג, לא רחמים גמורים ולא דין גמורים, אלא גזרה שוה לשניהם, ממוצעת בסוד התפארת".
זה לשון שערי אורה (שער ח' ספירה שישית): "אבל שם ה' יתברך שהוא קו אמצעי נקרא תפארת".
ובספר הפרדס לרמ"ק (שער כ"ג פ"ו): "כבר התבאר שם בן ד' (אותיות) הוא תפארת".
ובספר התניא (אג' קודש פ' י"ב): "מדת הרחמים הנקראת בשם תפארת בדברי חכמי האמת לפי שהיא כלולה מב' גוונין לובן ואודם המרמזים לחסד וגבורה ולכן סתם שם הוי' ב"ה שבכל התורה מורה על מדת התפארת".
7 ע' שפת אמת על ברכות (ליקוטים) ריש פרק שישי:
אסור לו לאדם שיהנה מעולם הזה בלא ברכה, כי כל דבר שבעולם על ידי התדבקותו בשורש החיים מחובר לטהור טהור, וזה על ידי האדם שקודם כל דבר צריך שיקדים לו ידיעת חיותו יתברך שמהוה כל, ושצריך ליתן שבח והודי' על כל פעולה והרגש ממש, כמו שאמרו ז"ל כל הנשמה כל נשימה ונשימה תהלל כו', ועל ידי זה נדבק בשורש ואינו מתדבק בגשמיות, שנתבטל לשורש, אבל בלי ברכה נאסר ונדבק לגשמיות כנ"ל, ולכך כתבו ז"ל שנהנה קודם ברכה מעל כו' כי מוציא מרשות גבוה להדיוט, אבל כשמברך אינו נכרת ונפסק משורשו אף שנהנה ממנו.
8 עי' אורות התשובה פרק י"ד פסקה ה':
"כשעושים איזה דבר בנטיה של חלין. של גופניות ובהמיות, אם רק הוא של היתר, תיכף כשמתעוררים לשוב ע"ז מתעלים כל הכחות ומתהפכים לאצילות ולקדושה. "במצוות עשה אינו זז משם עד שמוחלין לו", ובעניני היתר תיכף כשעולה ברעיונו לשוב הרי הוא מתקדש, והפעולה וכל כחה מתקדשים עמו, והעצבון הבא מתוך תענוגי חול מתהפך מיד לשמחה של מצוה, "ולישרי לב שמחה".".
9 "נמצא שהזמן נקבע בנקודים בסוד השבירה כנ"ל, מה שאין כן באורות שלמעלה מהם שאין הזמן נמשך מהם", עיי"ש