שבועות ל"א – לימוד מקל וחומר וגזירה שוה

שבועות דף ל"א:

בפני בית דין ושלא בפני ב"ד כו': במאי קמיפלגי? אמרוה רבנן קמיה דרב פפא, בדון מינה ומינה בדון מינה ואוקי באתרה קא מיפלגי ר' מאיר סבר דון מינה ומינה מפקדון מה פקדון מושבע מפי עצמו חייב אף עדות מושבע מפי עצמו חייב. "ומינה" מה פקדון בין בבית דין ובין שלא בבית דין אף עדות בין בבית דין ובין שלא בבית דין.
ורבנן סברי דון מינה ואוקי באתרה מה פקדון מושבע מפי עצמו חייב אף עדות מושבע מפי עצמו חייב "ואוקי באתרה" מה מושבע מפי אחרים בבית דין אין, שלא בבית דין לא, אף מושבע מפי עצמו בבית דין אין, שלא בבית דין לא.
אמר להו רב פפא אי מפקדון גמרי לה רבנן, דכולי עלמא לא פליגי דדון מינה ומינה אלא היינו טעמא דרבנן דמייתו לה בקל וחומר ומה מפי אחרים חייב מפי עצמו לא כל שכן ומדמייתו לה מקל וחומר דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה מושבע מפי אחרים בב"ד אין שלא בב"ד לא אף מושבע מפי עצמו בפני ב"ד אין שלא בפני ב"ד לא.
אמרו ליה רבנן לרב פפא מי מצית אמרת דלאו בדון מינה ומינה פליגי והתנן גבי פקדון שבועת הפקדון נוהגת באנשים ובנשים ברחוקין ובקרובין בכשרין ובפסולין בפני ב"ד ושלא בפני ב"ד מפי עצמו ומפי אחרים אינו חייב עד שיכפור בו בב"ד דברי ר"מ וחכ"א בין מפי עצמו ובין מפי אחרים כיון שכפר בו חייב מושבע מפי אחרים בפקדון מנא להו לרבנן דחייב לאו דגמרי לה מעדות ושמע מינה בדון מינה ומינה פליגי? מההיא אין! מהא ליכא למשמע מינה:

ויש לשאול:
א. רב פפא אומר שאם ילפינן שבועת העדות משבועת הפיקדון לכו"ע, גם לרבנן, אמרינן דון מינה ומינה. מנין לו שכך הוא והרי יש מחלוקת כללית אם דון ומינה ומינה או דון מינה ואוקי באתרא.
ב. מדוע באמת מעדיף רב פפא את הקל וחומר על פני הגז"ש.
ג. הרי רב פפא הכיר המשנה שממנה לומדים שלרבנן דון מינה ואוקי באתרא כמו שאומר בסוף אם כן מדוע לא אמר כן בתחילה.
ד. מה פשר המחלוקת אם דון מינה ומינה או דון מינה ואוקי באתרא

נראה בביאור הסוגיא, שיש שתי צורות להבין היחס בין שבועת העדות לשבועת הפיקדון.
האחת ששבועת העדות עניינה המיוחד מצד אופיה הוא בבית דין דווקא, בין מפי עצמו בין מפי אחרים. הרי עדות שייכת במיוחד בבית דין ואם כן כל המסתעף מן העדות מקומו בבית דין.
לעומת זאת שבועת הפקדון מקומה בשוק. הרי כל העניינים בין בני אדם מתנהלים בעולם, בשוק, ולא בבית דין "ולא איברו סהדי אלא לשקרי". (כל משא ומתן שבעולם מסתמך על דבריו של אדם, וכיצד ניתן לומר שאינו נאמן על דבריו. ע"פ "חיים שנים ישלם", לר' חיים ויטאל)
הצורה השניה היא שיש להשוות שבועת העדות לשבועת הפקדון. סברא זו נובעת מההבנה שכשיש לאדם עדות לחבירו הרי זה כאילו מופקד אצלו חפץ של חברו¹ שהרי הראיה היא כממון ואם כן דומה שבועת העדות לשבועת הפקדון. ואם ילפינן גז"ש שבועת העדות משבועת הפקדון הרי היינו אומרים דון מינה ומינה שגם את העיקרון של הפקדון היינו מעבירים לעדות שעדות כפיקדון ביד העד, ועל כן נידון כשבועת הפיקדון שהיא מחוץ לב"ד. (ועי' עוד בלימוד מגזירה שוה בכרתות ט' ע"א).

בקל וחומר אנו מחפשים את השונה בין הדברים ובגזירה שוה את השוה.
בקל וחומר אנו מחפשים את הקל ואת החמור, את האפיון המיוחד לכל צד. ואילו גזירה שוה באה מצד המשותף לשניהם.
רב פפא סובר שסדר הברייתא ר' ישמעאל הוא בדווקא, "מי"ג מידות התורה נדרשת בקל וחומר ובגזירה שוה וכו'" והסדר הוא "שרי בפירודא וסיים בחיבורא" שבתחילה צריך להגדיר המיוחד בכל צד ואח"כ יש להשוותם.
על כן נתחיל עם קל וחומר, הקל וחומר הוא בשני החלקים של שבועת העדות, הקל וחומר מברר את האפיון של שבועת העדות:

מפי אחרים חייב מפי עצמו לא כ"ש

וכיוון שהמקור הוא מפי אחרים דיו לבוא מן הדין להיות נדון ורק בב"ד חייב ולא מחוץ לב"ד.
הרי שהמיוחד שבשבועת העדות בא לביטוי בלימוד זה שרק בב"ד ולא מחוץ לב"ד ככל עדות שעניינה הוא בבית דין.

אמרו ליה רבנן לרב פפא מי מצית אמרת וכו'

במשנה גבי שבועת הקידושין ברור שרבנן סוברים דון מינה ואוקי באתרא.
לפי רב פפא לומדים שבועת הפקדון משבועת העדות בגזירה שוה אלא שזה השלב השני. אחר הקל וחומר שהגדיר את שבועת העדות כמחייבת בבית דין בלבד ואנו לומדים שבועת הפקדון משבועת העדות רק להלכה עצמה שמפי אחרים חייב, אבל "אוקי באתרא" ששבועת הפקדון מקומה מחוץ לבית דין ככל משא ומתן שבין אנשים שנעשה מחוץ לבית דין "ולא איברו סהדי אלא לשקרי"
רב פפא מלמדנו שאם יש קל וחומר צריך להתחיל אתו ואח"כ ללמוד בגזירה שוה אבל אם יש רק גזירה שוה, פעמים שזה גופא מלמדנו שהדברים הנלמדים שוים הם בעומקם ודון מינה ומינה.

---

¹ בבבלי למדו "תחטא" "תחטא". נראה שהחידוש הוא שיש נקודת משותפת פנימית לחטאים של שבועת העדות ושבועת הפקדון.
בשבועת העדות יש בחינה של שבועת הפיקדון. אדם שרואה עדות של נתינת ממון מאדם לחבירו שותף הוא לחוב, שכן על פיו מתקיים הדבר. תביעת התובע ממנו להעיד לו את מה שיודע הרי היא כתביעת ממון.
דומות הם, איפא, שבועת הפיקדון לשבועת העדות שבשתיהן יש בחינה של חוב. על כן מתאימה הגזירה השוה "תחטא" "תחטא" המשווה בין השבועות.
הדברים מתאימים לביאור הרב זצ"ל ב"עולת ראי"ה" לגזירה שוה. המילים המשותפות מלמדות על קשר פנימי עמוק, אף שמבחינה חיצונית רחוקים הם העניינים זה מזה.

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *