פסחים נ"ג (ע"ב) – לימוד מקל וחומר
פסחים נ"ג (ע"ב):
עוד זו דרש תודוס איש רומי מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו [עצמן] על קדושת השם לכבשן האש נשאו קל וחומר בעצמן מצפרדעים ומה צפרדעים שאין מצווין על קדושת השם כתיב בהו (שמות ז) ובאו [ועלו] בביתך [וגו'] ובתנוריך ובמשארותיך אימתי משארות מצויות אצל תנור הוי אומר בשעה שהתנור חם אנו שמצווין על קדושת השם על אחת כמה וכמה.
הקשו התוס' הלא עבודה זרה יהרג ובל יעבור ומאי אצטריכא להו לדרוש ק"ו בעצמן. ויותר מזה, הצפרדעים שלא נצטוו רשאים היו למסור עצמן לכבשן האש, אבל חנניה, מישאל ועזריה שנצטוו על קידוש ה', הלא יש הגדרות למצווה, ואסור היה להם להפיל עצמם לכבשן האש בשעה שיכולים היו לברוח1.
נראה, שהמעמד של חנניה מישאל ועזריה מיוחד היה כמו שנתבאר בספה"מ להרמב"ם מ"ע ט', שכל העולם השתחוו לצלם וכל האמונה ודרך ה' בעולם, עמדו על כף המאזניים אם להיות או לחדול חלילה2.
דומה היה למעמד ישראל במצרים שהיה צריך לשבור את פרעה שהעמיד עצמו ומלכותו כנגד מלכותו ית'.
הצורך לשבור את פרעה הוא שהוליד את קדוש ה' של הצפרדעים שעשו רצון ה' וכך הוליד הוא מק"ו את הצורך לשבור את נבוכדנצר "תלמידו" של פרעה.
הצפרדעים מיוחדים הם באמירת שירה כאמור בריש פרקי שירה:
אמרו חז"ל על דוד מלך ישראל, בשעה שסיים ספר תהלים זחה דעתו עליו, ואמר לפני הקדוש ברוך הוא: יש בריה שבראת בעולמך שאומרת שירות ותשבחות יותר ממני? באותה שעה נזדמנה לו צפרדע אחת, ואמרה לו: דוד אל תזוח דעתך עליך, שאני אומרת שירות ותשבחות יותר ממך. ולא עוד אלא שאני עוסקת במצווה גדולה, וזו היא המצווה שאני עוסקת בה, יש בשפת הים מין אחד שאין פרנסתו כי אם מן המים, ובשעה שהוא רעב נוטלני ואוכלני, זו היא המצווה.
השירה, שירת הטבע, קושרת את המציאות כולה אל שרשה ובכך ממתקת את מידת הדין הנמצאת בטבע וחוקיו.
מתוך כך בא הקל וחומר.
ומה הצפרדעים שאינן מצווין על קדושת השם, ורק חוקי הטבע ורצון החיים ויצר הקיום הטבעי הוא הפועל עליהן, ואעפ"כ כיון שהיה זה רצון ה' שייכנסו לתנורים בשעה שהם חמים, התגבר רצון ה' על טבע החיים, "ותעל הצפרדע" והעלתה עצמה כעולה על פי רצון ה', אנחנו – חנניה, מישאל ועזריה – המצווים על קדושת השם, ורצון ה' הוא חלק מהוויתנו, קל וחומר שצו החיים והאמונה הוא להפיל עצמנו לכבשן האש ולעלות עולה לשם קדושת השם.
הצפרדעים הם המתאימים לשבור כוחו של פרעה, שהם יודעים להראות שהטבע אומר שירה לה', והוא מחובר אל שרשו, ודעת ה' היא הפועלת במציאות לרוממה.
ומהם למדו חמו"ע לקשור את טבע החיים אל שרשו וללמדן שהביטוי העמוק של "וחי בהם" מקושר ל"ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום".
1 כן הוא ברמב"ם כנדפס ובמהדורת פרנקל הובא בשינויי נוסחאות: "אבל אם יכול למלט נפשו ולברוח מתחת יד המלך הרשע, ואינו עושה, הנה הוא ככלב שב על קיאו, והוא נקרא עובד זרה במזיד, והוא נטרד מן העולם הבא, ויורד למדרגה התחתונה של גיהנם".
2 לשון הרמב"ם בספה"מ " ואין מצווה זו נוהגת אלא בכגון אותו המעמד העצום שבו פחדו כל באי העולם, והיה חובה לפרסם ייחודו ולהכריז עליו באותה העת". ועי' מצוה ברה מצוה ט' בפרק חנניה מישאל ועזריה (עמ' ק"ע).