פסחים ל"ט (ע"ב) – לימוד מקל וחומר
פסחים ל"ט (ע"ב):
בעי רמי בר חמא מהו שיצא אדם ידי חובתו במרור של מעשר שני בירושלים אליבא דר' עקיבא לא תיבעי לך השתא במצה דאורייתא נפיק במרור דרבנן מיבעי'
מצה דאורייתא לפי ר' עקיבא אפשר לאכול ממעשר שני, מרור דרבנן מבעיא?
וברש"י שני פירושים.
השתא מצה. דמעשר דידה דאורייתא ואיכא למיפסלה משום דאין לה היתר במושבות קאמר ר' עקיבא דנפיק הואיל ואי מטמיא פריק לה ואית לה היתר: מרור. דמעשר ירק מדרבנן הוא ומדאורייתא אית ליה היתר במושבות מיבעיא:
לרש"י דאורייתא ודרבנן מצד חיוב במע"ש, שבמצה הוא חיוב דאורייתא ומרור שהוא ירק, מעשרותיו דרבנן.
פירוש שני ברש"י הוא שמצה חיובה מן התורה ומרור חיובו הוא מדרבנן.
על פירוש זה הקשה רש"י שהרי אם בזמן הזה עסקינן שאין קרבן פסח ולכן מרור דרבנן, הרי בזמן הזה אין מעשר שני.
לכאורה יש ליישב דברי רש"י שעוסקים בזמן שבית המקדש קיים, ואף אז מי שלא הקריב קרבן פסח, מצות מרור היא מדרבנן.
על כל פנים לעצם מידת קל וחומר יש לומר שדין דאורייתא נבחן כחמור, ודין דרבנן נבחן כקל. הרי אמרו ספקא דאורייתא לחומרא וספיקא דרבנן לקולא.
דאורייתא נחשב כמוכרח וכחלק מחוקיות החיים והמציאות ועל כן נחשב דין לעומת דרבנן שאין דבריהם חלק מחוקיות החיים והמציאות. דיני דאורייתא פועלים בחפצא של המציאות ואילו דיני דרבנן אינם פועלים בחפצא של המציאות ואינן מכלל חוקי טבע העולם, אלא הם דין בגברא, כידוע.
על כן דאורייתא נחשב חמור ודרבנן קל.