לחיות עם פרשת השבוע – האדמו”ר בלעם?!

חיפוש שיעורים

  • נושא

  • שם הרב

  • ניקוי חיפוש
לחיות עם פרשת השבוע – בלק – האדמו”ר בלעם?!

בתחילת הפרשה אנו מוצאים דבר מעניין שיש לעמוד עליו.
הפסוקים שכתובים על בלעם בהליכתו לבלק, דומים מאוד לפסוקים שכתובים על אברהם בהליכתו לעקדת יצחק.
אצל בלעם נאמר (במדבר כ”ב, כ”א-כ”ב):

וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת אֲתֹנוֹ וַיֵּלֶךְ עִם שָׂרֵי מוֹאָב. וַיִּחַר אַף אֱלֹהִים כִּי הוֹלֵךְ הוּא וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ ה’ בַּדֶּרֶךְ לְשָׂטָן לוֹ וְהוּא רֹכֵב עַל אֲתֹנוֹ וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ.

ואצל אברהם נאמר (בראשית כ”ב, ג’):

וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים.

הדמיון הוא בהשכמה בבוקר וחבישת החמור או האתון, וכן בהליכה עם שני הנערים. לגבי בלעם כותב רש”י (פס’ כ”ב):

ושני נעריו עמו. מכאן, לאדם חשוב היוצא לדרך יוליך עמו שני אנשים לשמשו, וחוזרים ומשמשים זה את זה.

יש להבין, וכי בלעם הוא המקור להנהגות נכונות וישרות של אדם חשוב?! והרי הגמרא אומרת (סנהדרין ק”ו ע”ב):

אמר ליה מר בריה דרבינא לבריה: בכולהו לא תפיש למדרש, לבר מבלעם הרשע, דכמה דמשכחת ביה דרוש ביה.

רש”י:

בכולהו – מלכים והדיוטות. לא תפיש ותדרוש – לגנאי. לבר מבלעם – דכל מה דמשכחת ליה לגנאי דרוש.

לגבי בלעם צריך לדרוש כל דבר לגנאי, והנה רש”י לומד לכאורה דבר חיובי מבלעם. הכיצד?
גם אצל אברהם כותב רש”י בצורה דומה (בראשית כ”ב, ג’):

את שני נעריו – ישמעאל ואליעזר, שאין אדם חשוב רשאי לצאת לדרך בלא שני אנשים, שאם יצטרך האחד לנקביו ויתרחק יהיה השני עמו.

הדמיון הוא גם ביחס לחבישת החמור או האתון. על אברהם כותב רש”י:

ויחבש – הוא בעצמו ולא צוה לאחד מעבדיו, שהאהבה מקלקלת השורה.

ועל בלעם:

ויחבש את אתנו – מכאן שהשנאה מקלקלת את השורה, שחבש הוא בעצמו. אמר הקב”ה: רשע, כבר קדמך אברהם אביהם, שנאמר: “וישכם אברהם בבקר ויחבש את חמורו”.

הדמיון בביטויים בפסוקים ובדברי רש”י, מעורר למחשבה שיש כאן בעצם “גזרה שוה”. הרי יש מידה כזו בתורה, שדורשים מילים שוות בשתי פרשיות, וכך עומדים על הקשר בין שתי הפרשיות. במבט ראשון זה מבהיל – האם יש צד שוה בין אברהם ובין בלעם?

אך במחשבה שניה נראה לומר, שיש כאן מידת גזרה שוה – בצורה הפוכה. “גַּם אֶת זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹהִים” (קהלת ז’, י”ד). כשם שיש מידת גזרה שוה, שמלמדת על הדברים השווים בשתי פרשיות, כך יש מידה שמלמדת על ההבדלים בין הפרשיות.
הרב קוק, בביאורו למידת גזרה שוה (עולת ראי”ה ח”א עמ’ ???), כותב:

אף על פי שמצד ההתלבשות החיצונה העניינים נראים כרחוקים זה מזה, אבל אוצרי החיים הפנימיים שלהם יש להם מהלך אחר, שמתחת למה שנראה ומוחש נפגשת שם השוואה נפלאה.

גזרה שוה למדים כאשר יש שתי מצוות או הלכות שרחוקות זו מזו, ויש בהן מילה משותפת. אז אנו אומרים: למרות שכלפי חוץ, שני העניינים שלמדים בגזרה שוה נראים רחוקים זה מזה, המילים השוות שיש בשני העניינים מלמדות שבפנימיות יש “השוואה נפלאה”. לכן ניתן ללמוד מזה על זה.
כאן ניתן לומר בדיוק הפוך:

אף על פי שמצד ההתלבשות החיצונה העניינים נראים קרובים זה לזה, אבל אוצרי החיים הפנימיים שלהם יש להם מהלך אחר, שמתחת למה שנראה ומוחש נפגש שם שינוי נורא.

נראה, שכך יש להתבונן על בלעם מול אברהם.
ננסה לדמיין את בלעם יוצא לדרך. כלפי חוץ, אנו רואים “אדם חשוב” שיוצא לדרך. “שטריימל” על ראשו, זקן ארוך, חליפה מכובדת. כך הולך בלעם. הוא משכים בבוקר, ומן הסתם מתפלל כותיקין. מי שרואה אותו, יכול לחשוב שהוא רואה את אברהם אבינו ההולך בציווי ה’ לעקוד את בנו.
בלעם לא הלך עם מכנסי ג’ינס משופשפים וחולצת טריקו שמצוייר בה אדם שזורק ספר תורה… אדרבה, הוא נראה כמו אברהם ההולך לעקדה. משכים בבוקר, חובש את חמורו, לוקח שני נערים – הכל נראה זהה לחלוטין.
כלפי חוץ הם נראים בדיוק אותו דבר, אבל בפנימיות – שינוי נורא. אברהם משועבד לרצון ה’ לחלוטין. הוא פועל בדיוק כפי שה’ אומר לו. בלעם הולך נגד רצון ה’. זה נראה אותו דבר, אבל זה הפוך.

התורה השתמשה בביטויים דומים, כדי ללמדנו לשים לב להבדל בין המבט החיצוני להתבוננות הפנימית.
נראה, שעל הדמיון בביטויים הללו בנויה המשנה באבות (פ”ה מי”ט):

כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ שְׁלשָׁה דְבָרִים הַלָּלוּ, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. וּשְׁלשָׁה דְבָרִים אֲחֵרִים, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע. עַיִן טוֹבָה, וְרוּחַ נְמוּכָה, וְנֶפֶשׁ שְׁפָלָה, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. עַיִן רָעָה, וְרוּחַ גְּבוֹהָה, וְנֶפֶשׁ רְחָבָה, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע. מַה בֵּין תַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ לְתַלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע. תַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ, אוֹכְלִין בָּעוֹלָם הַזֶּה וְנוֹחֲלִין בָּעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ח’): “לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵשׁ וְאֹצְרֹתֵיהֶם אֲמַלֵּא”. אֲבָל תַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע יוֹרְשִׁין גֵּיהִנֹּם וְיוֹרְדִין לִבְאֵר שַׁחַת, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים נ”ה): “וְאַתָּה אֱלֹהִים תּוֹרִידֵם לִבְאֵר שַׁחַת אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם וַאֲנִי אֶבְטַח בָּךְ”.

המשנה שואלת שאלה: “מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע?”. השאלה מתעוררת משום שכלפי חוץ לא ניתן להבחין בהבדל. גם לבלעם היה בית מדרש עם ספרים ולימוד, ועם לוגו שמצוייר עליו ספר תורה. ובכל זאת, אלו נוחלין בעולם הבא ואלו יורשין גיהנם.
המקור להשוואה בין בלעם לאברהם, הוא ב”גזרה שוה”. הביטויים הדומים מעוררים לשאול: “מה בין זה לזה?”. רואים אנשים שנראים דומים. גם להם יש אידיאולוגיה, אנשים עם אמונה ומסירות לדרך. רק כשמעמיקים להתבונן, ומחפשים מאיפה נובע בית המדרש – מזהים למי הוא שייך. המשנה נותנת את הסימנים.
א. עין רעה. מבט ביקורתי על העולם, הרואה רק את הרע. לפני שנים שמעתי חדשות, והקריין אמר: “ועכשיו, חדשות טובות לשם שינוי”. הוא הרגיש בעיה עם העובדה שהוא צריך לומר חדשות טובות. יש בית מדרש שזה מה שהוא מלמד, מבט ביקורתי מלא עין רעה. בכל דבר קדוש – מחפשים למה הוא לא טוב. אם זה מה שמלמדים בבית המדרש – הרי זה בית מדרש של בלעם הרשע, ולא של אברהם אבינו.
ב. רוח גבוהה. מפרש ב”תפארת ישראל” על המשנה: “רוח גאוה מצינו בבלעם”. השאיפה למידות מתוקנות שייכת לבית המדרש של אברהם אבינו. כאשר אדם אומר: “אני גאה”, הוא שייך לבית המדרש של בלעם. התורה רואה את המידות המקולקלות, ובראשן הגאוה, כדבר חמור. משה רבנו הענו מכל אדם, הוא המודל שלאורו אנו הולכים.
לעומת זאת יש בית מדרש שבו מלמדים שהגאוה היא דבר חיובי. לא ניתן לזהות את זה בקלות, שכן גם בבית המדרש הזה יש אנשים טובים ונחמדים. אך זוהי האידיאולוגיה של בלעם, ואלו תלמידיו.
ג. נפש רחבה. תאוות. חז”ל אומרים שבלעם בא על אתונו. לא היתה זו תאוה חיצונית, אלא אידיאולוגיה. בית מדרש שמלמד הליכה אחר התאוות.
בבית המדרש של בלעם היו אנשים טובים, שדיברו גבוהה גבוהה על האידיאולוגיה. צריך מבט פנימי כדי לגלות שזה בא ממקום אחר, מעין רעה, ממידות מקולקלות ומתאוות.

לכאורה, היו חז”ל צריכים להעמיד את משה מול בלעם, שהרי הוא זה שהתמודד עם בלעם ורצונו לקלל. אך חז”ל מעמידים את אברהם מול בלעם. עומק ההבדל בינינו ובין בלעם לא מתחיל מהתורה, אלא מהמידות, מהאישיות המתוקנת. האישיות היא הקובעת את ההתנהלות בכל מישורי החיים. ההתבטלות לקב”ה, לחוקי הטבע, הבריאה והתורה, היא מקור המידות הטובות, והיא תביא לנו את הבריאות הנפשית והחיים הטובים שאנו מייחלים אליהם.

המילים הזהות מלמדות על דמיון בחיצוניות, והבדל בפנימיות. זוהי מידה ההפוכה למידת גזרה שוה, ויש מקום להעמיק עוד בעניינה של מידה זו.

נלך בע”ה בדרך הטובה, לאורך ימים ושנים טובות, בבריאות, הרווחה ושמחה, ושפע ברכה והצלחה.

ניתן לקבל את השיחה במייל בכל שבוע, בלי נדר, על ידי משלוח בקשה ל: metavhaaretz@gmail.com.
ניתן לקבל את השיחה בוואטסאפ, על ידי משלוח בקשה למספר: 052-7906438, ושמירת המספר באנשי הקשר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן