ספרא תזריע (ג') – לימוד מבנין אב

בפרשת מצורע למדו שיעור הצרעת בבנין אב.
נאמר בתורה (ויקרא י"ג, ט'-י"א):

נגע צרעת כי תהיה באדם והובא אל הכהן. וראה הכהן והנה שאת לבנה בעור והיא הפכה שער לבן ומחית בשר חי בשאת. צרעת נושנת הוא בעור בשרו וטמאו הכהן לא יסגרנו כי טמא הוא.

ולמדו חכמים (ספרא) שהפסוק "והיא הפכה שיער לבן ומחית בשר חי בשאת" לא בא ללמד על צורת הצרעת, שהרי אין דין שיהיו גם שיער לבן וגם מחיה, אלא בא הפסוק ללמד שיעור הצרעת והוא בנין אב לכל הצרעת ששיעורה כשיעור הנאמר בפסוק זה.
וזה לשון הספרא (תזריע, ג'):

יכול לא תהא בה עד שיהא בה שער לבן ומחית תלמוד לומר צרעת נושנת היא היא טמאה ואינה צריכה דבר אחר לסעדה.
ואם כן למה נאמר "שער לבן ומחית בשר חי", מלמד שלא תהא טמאה עד שיהא בה כדי לקבל ששער לבן ומחית… שתהא מבוצרת בשאת.
הא כיצד מקום שתי שערות משמאלה וכן למעלה הימנה וכן למטה הימנה מרובעות ונמצאו ל"ו שערות משמאלה וכן למעלה הימנה וכן למטה הימנה מרובעות ונמצאו ל"ו שערות נמצא גופה של בהרת כגריס… צרעת בנין אב לכל הצרעת שיהו כגריס.

למדו חכמים שהפסוק המדבר על שיער לבן ומחיה, בא ללמדנו שיעור הנגע והמילה צרעת שלאחריו באה להיות בנין אב לכל צרעת שזה הוא שיעורה. המילה "צרעת" לכאורה מיותרת שהרי נאמר "נגע צרעת כי תהיה באדם" והיה לו לומר, אפוא, "וטמא הכהן" ומדוע לחזור על המילה צרעת. אלא למדו חכמים שזה בא לבנין אב ללמדנו שיעורה של הצרעת.

האר"י ביאר מידת בנין אב מכתוב אחד שהוא הנהגת התפארת בנטותה לצד נצח או לצד הוד.
נראה בהבנת הדברים, שהתפארת היא המידה המבטאת את האידיאל של התורה.
הנצח וההוד הם מבטאים את הירידה למעשה, למפגש של האידיאל עם הארץ.
הנצח וההוד הם החלק באידיאל שתפקידו "להנגיש" את הדברים לאנשים נשים וטף. הוא העושה את "כל בניך לימודי ה'".
גם שיעורי התורה הם החלק שתפקידו להביא את האידיאל התורני אל המציאות ואל היכולת שלנו לחיות אותו בפועל.
על כן ראוי שיעור הצרעת להיות נלמד בבנין אב שהוא התפארת בנטותה לצד נצח או הוד.
דברים אלו נכונים ביחס לכל שיעורי התורה שהם הצורה שבה האידיאל יורד למציאות המעשית ומאפשר לנו לחיות איתו בפועל.
יש לברר את השיעור המיוחד של צרעת שהוא כגריס ונרמז בתורה בפסוקים הנזכרים.
כאן ציינו חכמים במפורש שהלימוד הוא בבנין אב ולכן יש מקום להבין קשר שיעור הגריס למידת בנין אב.
משמעות עמוקה יש לשיעור נגעים בגריס.
על הפסוק (בראשית מ"ה, י"ח) המתאר את הדברים אותם ביקש פרעה לתת ליעקב אבינו:

… ואתנה לכם את טוב ארץ מצרים.

אומרים חז"ל במדרש (ב"ר צ"ד, ב'):

"את טוב" זה גריס של פול שהן של עקת נפש.

רש"י הביא מדרש זה על המשך הפסוקים (מ"ה, כ"ג):

… עשרה חמורים נושאים מטוב מצרים

וכתב רש"י:

"מטוב מצרים"… ומדרש אגדה גריסין של פול.

הדברים תמוהים. אמנם הפול מאכל מצרי הוא וכן נקרא הוא בפי חז"ל "פול המצרי" אבל מה עניינה של תורה להלאות אותנו בפירוט דברי הבל אלו של פרעה ובמשלוח של יוסף.
בוודאי דברים בגו ורמז יש בדבר.
המהר"ל ב"גור אריה" על הפסוק הנזכר כתב (גור אריה על בראשית מ"ה, כ"ג):

ורבותינו ז"ל (ב"ר צד, ב) דרשו ש"טוב מצרים" היה גריסין של פול. אפשר שעל זה כוונו רז"ל שיוסף שלח "טוב מצרים" אשר יגיע לישראל הוא ענין זה – לפי שהיה יעקב ירא מן הגלות לרדת שם (רש"י להלן מו, ג), כי היה יודע יעקב הגלות שיבא לישראל במצרים, ולפיכך שלח יוסף אליו כי הגלות הוא טוב, כי יהיו ישראל פרים ורבים מכח השעבוד וגלות, כדכתיב (שמות א, יב) "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ", והיו משעבדים את ישראל בפרך (שם שם יג) המשברת את הגוף (רש"י שם) ומענה אותם, והיו דומים לגריסים ברחיים, שכל זמן שאדם כותש אותם ברחיים הם נשברים לחלקים רבים, ומאחד נעשה ששה, לפיכך שלח לו גריסין של פול. ולשון 'גריסין של פול' הם פולים שבורים לחלקים, כדכתיב (איכה ג, טז) "ויגרס בחצץ וגו'", וכן היה שעבוד מצרים בפרך המשבר את הגוף,וזהו "טוב מצרים".

אין הגריסה מטרה כשלעצמה. היא באה לשפר טעמו של הפול. כך גם העינוי בגלות אינו המטרה. המטרה היא התיקון הבא עקב הגלות.
הרבה נאמר בספרים על מטרת הגלות להוציא כל הניצוצות הקדושים שנפלו אל בין הקליפות.
כך אמר הבעש"ט (בעש"ט על התורה – ויצא):

וזהו שדרשו חכמינו ז"ל (הובא ברש"י פ' ויגש) ואתנה לכם את טוב ארץ מצרים ניבא ואינו יודע מה ניבא סופם לעשותה כמצולה שאין בה דגים וכו', והכוונה שיבררו בארץ מצרים כל חלק הטוב שנתערב בין הרע והקליפות שם, והכל על ידי הדעת והמחשבה, וכמו שאמרו (עיין בזוה"ק שמות ד"כ ע"א) במחשבה אתברירו.

וכן כתב רבינו צדוק הכהן מלובלין (פרי צדיק ויגש י"ב):

וזהו שכתב פירש"י על הפסוק ואתנה לכם את טוב ארץ מצרים נבא ואינו יודע מה נבא סופם לעשותה כמצולה שאין בה דגים. והיינו שיוציאו משם כל הניצוצין קדישין שנקרא חיים כמו שנאמר ואתה מחיה את כולם.

לאור דברים אלו יש לומר שאף שיעור כגריס בצרעת בא לבטא שאין הנגע מטרת הצרעת אלא הענג שיבוא עקב "הכתישה" "והגריסה" שעובר המצורע בנגעו.
הגריס הוא מאכל שנתון בתוך קליפה. הקילוף והגריסה הם משפרים טעמו ומכינים אותו לאכילת אדם.
הגריס הוא "טוב ארץ מצרים" הוא מבטא את הכתוב (תהילים ד', ב') "בצר הרחבת לי" המֵצרים מביאים הרחבה בעקבותם.
הלימוד בבנין אב יובן אף הוא. המעבר מאידיאל אל המעשה הוא בתנועה של ירידה.
אין הירידה מטרה לעצמה. העליה שבאה בעקבותיה היא מטרת הירידה.
בנין אב כנזכר הוא מבטא את החלק באידיאל המכוון להפגיש את האידיאל עם המציאות המעשית.
בלימוד התורה הוא חלק שנועד להתאים דברי תורה עליונים לכלל עם ישראל שיקויים בנו "וכל בניך לימודי ה'"
בלשון האר"י בנין אב הוא הנהגת התפארת בנטותה לצד נצח או הוד. והם הם הדברים. שיעור כגריס מבטא את המעבר מאידיאל למעשה. מעבר זה מלווה בשבירה ובגריסה שמטרתן הכנת האידיאל להיפגש עם מציאות מעשית מורכבת ומסובכת¹.
הגריסה קשה היא בתחילתה, והענג בא בסוף התהליך.
זו גם מטרת הצרעת לעורר את האדם להתמודד נכון עם המציאות המסובכת הסובבת אותנו.
במקום להוציא רע ולהיות במיצר, עליו ללמוד מ"פול המצרי" להפוך את ארץ מצרים ל"טוב" ואת הנגע לענג.

---

¹ עי' אורות, זרעונים, מאמר נשמת הלאומיות וגופה עמ' קל"ב:
"הפסק מוכרח להיות בין תכן האידיאל המופשט של מגמת הכל ובין המתגלה ממנו בהויה בפועל, בין הכונה הטובה המוזרחת לאדם ברום גבה חייו הרוחניים ובין הרוח המלוהו תמיד לישר מעשיו ודרכיו. אם לא ההבדל הדרגאי הזה היתה צורת המעשה כולה מתטשטשת, ההויה לא היתה עומדת על צביונה, חוקים וגבולים לא היו נשמרים, תכונות קבועות וערכים מגבילים המיסדים עולם ומלאו לא היו עומדים.
כשהאידיאלים הנשגבים, העומדים במצב התהו, בשורש הנשמה ומקור שאיפותיה, מתגבלים בגבול וגדר ידוע, – מיד הם מתקדרים ויורדים מחביון-עזם. הם מקבלים יתרון מעשי ותפיסת יר של פעולה על ידי הגדרתם, אבל הטהר העליון שהיה להם לפני התגלמותם בגדרם המיוחד חדל מהם. נצטמצמה האורה, יורדת היא לפעמים מאד מחסנה ומגיעה עד מחשכים בצמצומה לצורך הערכת מהותה. נשארה עמם אז תעודתם: להביאם, אחרי אשר באו לכלל מעשה ונעשו לענינים שהעולם המעשי אחוז בהם, אל אותה מדרגת הגבה והזכוך ולאותה ההתרחבות הכמותית והאיכותית, שהיתה להם בהיותם עדיין בריקום עולמם הציורי. הצלחת דרכם זו תלויה בצביון ההתגלמות. אם לא נתעבתה כל כך ואם לא ירדה מעז מרומה מרחק גדול יותר מדאי, אז דרך התשובה העליונה פתוחה לפניה ותוכל בבטחה למצא דרכים ונתיבות סלולות, אשר ידריכו אותה אל מעלת הויתה הנאצלת".

 

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *