נזיר מ"ח (ע"א) – לימוד מגזירה שוה
נזיר מ"ח (ע"א):
מה ת"ל אמו בכהן גדול מופנה להקיש ולדון הימנו גזירה שוה נאמר אמו בנזיר ונאמר אמו בכ"ג מה אמו האמור בנזיר במותם אינו מיטמא אבל מיטמא הוא לנגעם ולזיבתם אף אמו האמור בכ"ג במותם אינו מיטמא אבל מיטמא לנגעם ולזיבתם.
עי' בתוד"ה "ולאמו":
נראה דעיקר קרא לנגעם איצטריך דס"ד אמינא דמצורע חשיב כמת ולזיבתם נקט אגב נגעם.
ולפי דברי הכוזרי במאמר שני פיס' ס':
ייתכן כי הצרעת והזיבות תלויות בטומאת המת, כי המוות הוא ההפסד הכללי לגוף, והאבר המצורע דומה למת. וכן הזרע הנפסד, כי יש בו רוח חיים טבעי ובו ההכנה להיות לטיפת דם ממנה יתהווה האדם – הפסדו של זרע זה הוא, אם כן, ניגוד לתכונת החיות ורוח החיים.
הדברים אפוא מדוייקים שהנגעים והזיבות שייכים לטומאת מת, ועל כן צריך למעטם מ"במותם".
הנהגת גזירה שוה היא הנהגת מידת הרחמים שהיא ספירת התפארת. מכח הנהגה זו בא הקשר בין ימין ושמאל, והיא מקרבת רחוקים.
המילה "אמו" נלמדת בגזירה שוה בהנהגת הרחמים. ה"רחם" ממנה בא הנזיר והכהן הגדול קושרת אותו לאמם ב"רחמים", והם רשאים ליטמא כל עוד טומאתה היא טומאה של חיים, כמו צרעת וזיבה.
אף מכאן יש ללמוד שאיסור טומאה למתים של הכהנים נובע מן היחס אל המות, כדברי הרב (באורות הקדש ח"ב ש"פ):
המות הוא חזיון שוא, טומאתו היא שקרו. מה שבני אדם קוראים מות הרי הוא רק תגבורת החיים ותעצומתם. מתוך השקיעה התהומית בקטנות, אשר יצר לב האדם השקיע אותו בה, הרי הוא מצייר את תגבורת החיים הזאת בצורה מדאיבה וחשוכה, שהוא קוראה מות.
מתעלים הם הכהנים בקדושתם מהקשבה שקרית זו, שאי אפשר להמלט ממנה כל זמן שהממשל הכזבי כל כך שולט בעולם, כי אם בהעברת העינים מהמחזה המביא את רשמי ההטעאה הללו אל הנפש, 'על כל נפשות מת לא יבא', 'לנפש לא יטמא בעמיו'.
כל זמן שהם בחיים הקשר והרחמים (אהבה לשון רחם) גוברים ורשאי הוא ליטמא להם.
הלכה זו שייכת באופן מובהק למידת הרחמים שהיא הנהגת גזירה שוה, ועל כן נלמדה במידה זו ודווקא במילה "אמו" שמרחמה באים הרחמים הקושרים ומאפשרים ליטמא להם בחייהם.