חולין (פ"ח ע"ב) – מצוות כיסוי הדם – לימוד מכלל הצריך לפרט
הקשר בין הדין הנלמד למידה כלל הצריך לפרט מבואר בלימוד זה ע"פ ביאור האר"י.
על מצות כיסוי הדם לאחר שחיטה כותבת הגמרא (חולין פ"ח):
תנו רבנן וכסהו יכול יכסנו באבנים או יכפה עליו את הכלי תלמוד לומר בעפר ואין לי אלא עפר מנין לרבות זבל הדק וחול הדק ושחיקת אבנים ושחיקת חרסית ונעורת פשתן דקה גמרא ונסורת של חרשין דקה וסיד וחרסית לבנה ומגופה שכתשן ת"ל וכסהו יכול שאני מרבה אף זבל הגס וחול הגס ושחיקת כלי מתכות ולבנה ומגופה שלא כתשן וקמח וסובין ומורסן ת"ל בעפר ומה ראית לרבות את אלו ולהוציא את אלו אחר שריבה הכתוב ומיעט מרבה אני את אלו שהן מין עפר ומוציא אני את אלו שאין מין עפר אימא וכסהו כלל עפר פרט כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט עפר אין מידי אחרינא לא אמר רב מרי משום דהוה כלל הצריך לפרט וכל כלל הצריך לפרט אין דנין אותו בכלל ופרט
רש"י שם:
כלל הצריך לפרט. דלא סגי ליה לכלל בלאו פרטא דאי הוה כתיב וכסהו הוי משמע יכפה עליו את הכלי כדקתני רישא ואיצטריך עפר להורות שאין כסוי זה אלא בדבר המתערב ונבלע בו כגון עפר וכיוצא בו וכי דיינינן ליה בכלל ופרט היכא דכללא לא משתמע אלא בחד עניינא ומרבי מילי טובא והדר אתי פרט למעוטי כל מילי דכלל אבל הכא דמשתמע כללא בתרי ענייני ב' כסויין שאין דומים זה לזה כגון כסוי דבר שלם כגון כלי וכסוי דבר דק כגון עפר תו לא אתי פרטא אלא לפרושי כסוי קמא דלאו בדבר שלם הוא ולאו למעוטי לגמרי: כלל הצריך לפרט. ללמוד כלל מן הפרט כדאמרי' (מו"ק דף כא.) רבים צריכין לו תלמיד וצריך לו רבו (ב"מ דף לג.) ודוגמתו שנינו בבכורות (דף יט.) מכלל הצריך לפרט כיצד קדש לי כל בכור יכול אפילו נקבה במשמע ת"ל זכר אי זכר יכול אפילו יצאה נקבה לפניו הוה ליה בכור לזכרים תלמוד לומר פטר רחם הרי פרט שהכלל צריך ללמוד הימנו:
לאור ההבנה הפנימית של כלל הצריך לפרט1 יש לומר ש"וכסהו" אין לו כל משמעות והרי זה כאילו אמרה תורה "שים עליו משהו" או אפילו שים על עיניך משהו שלא תראה את הדם2.
הכלל אינו מבטא דבר והוא צריך את הפרט שיגדיר עניינה של המצוה.
הכלל לבדו שהוא בחינת "תפארת אדם" יכול להתפרש גם שהאדם לא יראה את הדם, ואינו צריך לפעול מאומה על הדם עצמו3.
על כן הכלל צריך לפרט שינהיגו ויאמר מה ענין המצוה. כשאמרה תורה "וכסהו בעפר" למדנו שצריך לפעול על הדם ולערבו עם דבר המצמיח צמחים.
יש כאן הערה של התורה אל האדם השוחט חיה ועוף. כביכול הארץ אינה רוצה לקבל דמים שלו כמות שהם. בחינת מה שאמר הקב"ה לקין אחר מעשהו (בראשית ד' פס י'-י"א):
קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה. ועתה ארור אתה מן האדמה אשר פצתה את פיה לקחת דמי אחיך מידך.
על כן מערבים את הדם שהפסיק חיים, עם דבר המצמיח צמחים, עם הארץ.
הארץ היא ה"דורשת" מן האדם לכסות את הדם. הארץ, בחינת "מלכות" היא העולה למעלה להנהיג את האדם בחינת "תפארת".
"דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת". יש הנהגה שבה הארץ היא היסוד הקבוע והאדם הוא המשתנה4 וזו הבחינה של כלל הצריך לפרט שהתפארת צריכה לארץ שתנהיגה.
מקור מצות הכיסוי הוא הארץ ולא האדם. לא להעיר לאדם על שפיכת הדם על ידי כיסויו מעיניו אלא לערבו עם עפר הארץ למען לא ישמיע קולו מן האדמה.
1 בזוהר הקדוש (ח"א רמ"ו:) אמרו: "בגין דקול מדבר ליה לדבור ולית קול בלא דבור… לית קול בלא דבור ולא דבור בלא קול ודא כלל דצריך לפרט ופרט דצריך לכלל"
אין לכלל משמעות בלא הפרט, ולא לפרט בלא הכלל.
זה ההבדל בין כלל לפרט לבין כלל הצריך לפרט.
בכלל ופרט, יש לכלל משמעות מצד עצמו גם בלא הפרט כמו "בהמה" שיש לזה משמעות של כלל ויכולים להקריב קרבן מן הבהמה. הפרט בא לפרש את הכלל ולהגבילו "צאן ובקר" ולא מינים אחרים של בהמה.
בכלל הצריך לפרט אין לכלל משמעות מצד עצמו והוא צריך את הפרט כדי להופיע. כמו קול ודבור: אין הקול מבטא, ואין לו משמעות בלא החיתוך שלו לאותיות ולהברות. כאן הכלל צריך את הפרט שיאמר מה הוא מבטא.
בהמשך למשל של המנגינה י"ל שבכלל הצריך לפרט, הכלל הוא עצם כישרון הניגון והקול הערב, הזקוקים לכלי נגינה ולתוים כדי להתבטא. או משל לשקע שיש בו "חשמל" הצריך לתקע המחובר למכשיר כדי להופיע. אין לחשמל כל משמעות בלעדי המכשירים שהוא מפעיל.
2 פסוקים רבים מבטאים גם הבנה זו של כיסוי כמו "וכסה את עין הארץ" או "המכסה שמים בעבים" ודו"ק.
3 ואז היינו אומרים שטעם המצוה שהאדם צריך להתבייש ממעשה השחיטה. זו ההוה אמינא אלמלא הפרט המלמדנו שלא אדם מתכסה אלא הדם.
4 בחינת "אשת חיל עטרת בעלה"