יבמות פ"ז (ע"ב) – לימוד מקל וחומר
יבמות פ"ז (ע"ב):
אמר ליה רב יהודה מדאסקרתא לרבא לא נעשה מתים כחיים לענין יבום מקל וחומר ומה במקום שעשה ולד מן הראשון כולד מן השני לפוסלה מן התרומה לא עשה מתים כחיים מקום שלא עשה ולד מן הראשון כולד מן השני לפוטרה מן הייבום אינו דין שלא נעשה מתים כחיים ת"ל דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום ונעשה מתים כחיים לענין תרומה מק"ו ומה במקום שלא עשה ולד מן הראשון כולד מן השני לפוטרה מן הייבום עשה מתים כחיים מקום שעשה ולד מן הראשון כולד מן השני לפוסלה מן התרומה אינו דין שנעשה מתים כחיים ת"ל וזרע אין לה והא אין לה ונעשה ולד מן הראשון כולד מן השני לענין יבום מק"ו ומה במקום שלא עשה מתים כחיים לענין תרומה עשה ולד מן הראשון כולד מן השני מקום שעשה מתים כחיים לענין יבום אינו דין שנעשה ולד מן הראשון כולד מן השני ת"ל ובן אין לו והא אין לו ולא נעשה ולד מן הראשון כולד מן השני לתרומה מק"ו מה במקום שעשה מתים כחיים לפוטרה מן הייבום לא עשה ולד מן הראשון כולד מן השני מקום שלא עשה מתים כחיים לענין תרומה אינו דין שלא נעשה ולד מן הראשון כולד מן השני תלמוד לומר אין לה והא יש לה.
שתי דוגמאות יש בתורה לאשה שמת בעלה ועדיין נשארת זיקה שלו אליה.
האחת פרשת יבום כשמת בעלה בלא צאצאים.
השנייה פרשת בת כהן שנישאה לישראל ויש לה ממנו בן שאינה שבה לבית אביה לאכול בתרומה.
עיקרון הזיקה המשותף לשתי הפרשיות מביא לצורך להבין עומקה של כל פרשה מה עניינה ומה מקורה.
כדי להבין זאת מבררת הגמ' דווקא את העולה מתוך השינויים שבין הפרשיות.
המידה בה משתמשת הסוגיא היא מידת קל וחומר. לכל פרשה יש את ההנהגה המיוחדת לה ומידת קל וחומר היא הדרך ללמוד פרשה מפרשה. הלימוד בקל וחומר המביא את הלכותיה של פרשה אחת אל חברתה גורם להביא את המקור בפסוק המייחד כל פרשה. המקור הוא המבטל את העולה מלימוד בקל וחומר.
שני הבדלים יש בין בת כהן תרומה לבין פרשת יבום.
בתרומה לא עושים מתים כחיים, ואם מת בנה מבעלה הישראל הרי היא שבה אל בית אביה. ביבום עושים מתים כחיים, ואם כשמת בעלה היה לו בן, אף שאח"כ מת בנו, אין דין יבום חל.
בתרומה אם יש לה זרע מבעל ישראל, אף שבנה מבעלה הראשון מת, אינה שבה לבית אביה. ביבום אם מת בעלה ללא בנים אף שלה יש בנים מבעל אחר חל דין דין יבום ביחס לבעלה שמת בלי בנים.
כל הלכה שאמרנו בהבדלים אלו נבחנת במידת קל וחומר, ואח"כ בפסוק הקובע אותה שהוא מקורה.
ההלכה הראשונה הנבחנת היא שעושים מתים כחיים ביבום. לכאורה על פי ק"ו ראוי שלא לעשות מתים כחיים.
מה בתרומה ולד מן הראשון הרי הוא כולד מן השני ונפסלת מתרומה וזיקתה לישראל חזקה ונשמרת, ואף על פי כן לא עושים מתים כחיים ואם מת בנה פוסקת זיקתה והיא שבה לבית אביה.
יבום שבו ולד מן הראשון אינו מתיר זיקה לבעל שמת בלא בנים ואינו פוטר מן היבום קל וחומר שלא יעשו מתים כחיים, ואם מת בנו צריכה לחול הזיקה ולהתחייב ביבום.
בקצרה: בתרומה העובדה שיש לה ולד אפי' מאחר כבר פועלת לפוסלה ואעפ"כ לא עשו מתים כחיים וזה שהיה לה ולד אינו פועל.
יבום שאין העובדה שיש לה ולד פועלת ק"ו שלא יעשו מתים כחיים ולא מבטל העובדה שהיה ולד ותתחייב ביבום.
הקל וחומר כאן בנוי על השפעת היות ולד לאשה.
בתרומה עצם זה שיש לה ולד מישראל כבר פוסלה אף שזה מבעל אחר. ואעפ"כ לא עושים מתים כחיים והעובדה שהיה לה ולד, אינה גורמת לפוסלה, ואינה משפעת עליו.
ביבום עצם העובדה שיש לה ולד אינה פועלת לפוטרה, קל וחומר שלא נעשה מתים כחיים ולא תשפיע העובדה שהיה לה ממנו ולד.
הקל וחומר היא מצד קשר האם וולדה. בתרומה כל ולד כבר יוצר את מהות האם, וזה קשר חזק ואעפ"כ אם מת הולד, כבר אינה קשורה.
היבום שאין כל ולד יוצר את מהותה, והקשר איננו כ"כ חזק, ק"ו שאם מת הולד יתבטל הקשר לולד ותתחייב ביבום.
הקשר והחיבור הוא בחי' הקל וחסד וביטול הקשר הוא בחי' חמור ודין.
הגמרא דוחה ק"ו זה מן הפסוק "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" האומר שאי אפשר ליצור זיקה לבעל להתחייב ביבום אחר שכבר פטרנו אותה והתרנו לה להינשא.
ההלכה השניה הנבחנת היא שלא עושים מתים כחיים לתרומה ואם מת בנה חוזרת לבית אביה.
ביבום אין מציאות של ולד מבטל אחר פוטר מן היבום ומשפיע על מעמדה, ואעפ"כ עושים מתים כחיים ואם מת הולד אינה חוזרת להתחייב והעובדה שהיה לה ולד קובעת.
בתרומה שולד אחר משפיע על מעמדה ופוסלה מן התרומה ק"ו שיעשו מתים כחיים ואף אם מת ולדה תישאר פסולה לתרומה.
ביבום זה שיש לה ולד אחר אינו קובע ואעפ"כ זה שהיה לה ולד כן קובע בתרומה זה שיש לה ולד אחר קובע ק"ו שזה שהיה ולד הוא הקובע.
אף כאן דנים מצד האם אימתי נחשבת לבעלת הולד.
ביבום אינה נחשבת לבעלת הולד כשיש לה מבעל אחר ואעפ"כ נחשבת כבעלת ולד אם היה לה פעם ממנו ולד. בתרומה שנחשבת לבעלת הולד, מבעל אחר ק"ו שאם היה לה פעם ולד שתיחשב בעלת ולד.
אף כאן הקשר לולד הוא בחי' הקל וחסד וכשאינה נחשבת בעלת הולד זה בחי' דין וחומר.
ודוחה הגמ' מן הפסוק וזרע אין לה, ואם מת הלא אין לה.
ההלכה השלישית הנבחנת היא שאין לה ולד מבעל אחר פוטר מיבום למי שמת בלא ולד.
בתרומה לא עשה מתים כחיים ואם מת הולד חוזרת לבית אביה ואינה נחשבת לבעלת הולד, ואעפ"כ אם יש לה ולד מן השני, נחשבת כבעלת ולד.
ביבום שעשה מתים כחיים ואם היה לה ולד כבר נחשבת לבעלת ולד אף שמת ק"ו שאם יש לה ולד מן השני, תחשב לבעלת ולד ולא יתפטר מן היבום.
אף כאן כנ"ל שהקשר בין האם לולד נידון בכקל וחסד וניתוק הקשר כשאינה נחשבת לבעלת ולדת נידון כדין וחמור.
הגמ' דוחה מן הפסוק ובן אין לו, ואין לו.
ההלכה הרביעית הנבחנת היא לענין תרומה שלא נעשה ולד מן הראשון כולד מן השני ולא תיחשב לבעלת ולד כשיש לה ולד מן השני.
ומה ביבום שעשה מתים כחיים ונחשבת כבעלת ולד אף אם מת הולד, אעפ"כ לא עשה אותה כבעלת ולד אם יש לה ולד מן השני, בתרומה שאינה נחשבת כבעלת ולד אם מת הולד, ק"ו שלא תיחשב לבעלת הולד אם יש לה מן השני.
אף כאן היותה בעלת ילד נחשב כחסד וקל וכשנחשבת שאינה בעלת ולד נידון בדין חמור.
ודוחה הגמ' שכתוב "וזרע אין לה" יש לה.
תפקיד הקל וחומר בסוגייא היא לבחון את הדברים ולהכריח את הלימוד מן הפסוקים.