קשר בין הדין לדרך בה הוא נלמד
הכלל: יש קשר בין המידה (ממידות שהתורה נדרשת בהן) שבה לומדים את הדין, למהותו של הדין ותוכנו.
רבי ישמעאל אומר בשלש עשרה מדות התורה נדרשת. מקל וחומר. מגזרה שוה. מבנין אב וכתוב אחד. מבנין אב ושני כתובים. מכלל ומפרט מפרט וכלל. כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מכלל שהוא צריך לפרט מפרט הצריך לכלל.
י"ג מידות שהתורה נדרשת בהן הן דרכים ללימוד התורה במישורים עמוקים מן הפשט. המידות הן זויות הסתכלות נוספות על התורה שעל ידן מתרחבת היריעה, ועל כן אף שמילותיה של התורה מדודות ומידותיה קצובות – מתפשטת התורה עד אינסוף דברים הנלמדים ממנה.
דברי תורה לא רק ללמדנו את הפשט באו (אף כי אין מקרא יוצא מידי פשוטו). חז"ל משתמשים במידה מי"ג מידות ללמדנו על כך (זוה"ק ח"ג קמ"ט ע"א):
פתח ר' אלעזר ואמר, כתוב 'ותנח התיבה בחדש השביעי וגו' על הרי אררט וגו". כמה חביבים הם דברי תורה, שבכל מלה ומלה יש סודות עליונים, והתורה כולה נקראת עליונה. ולמדנו בברייתא די"ג מדות שבתורה, כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא, כי התורה שהיא כלל עליון, אף על פי שיוצא ממנה ספור אחד פשוט, ודאי אינו בא להראות על ספור ההוא, אלא להראות דברים עליונים וסודות עליונים, ולא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא, כי הספור ההוא של התורה או מעשה ההיא, אף על פי שיצא מכלל התורה, לא להראות על עצמו בלבד יצא, אלא להראות על כלל העליון של התורה כולה יצא.
גם המידות שתהורה נדרשת הן בכלל יסוד זה, ועל כן יש לנו להעמיק בהן ולהבין מקורן הפנימי. אכן, מצאנו בדברי חכמים התייחסות להבנה הפנימית של י"ג מידות, מהם בכתבי האר"י, בשער מאמרי רז"ל בביאורו לספרא, וב"פרי עץ חיים" שער עולם העשיה פרק ו', רמ"ע מפאנו בספר עשרה מאמרות, מאמר המידות, עולת ראי"ה למרן הרב קוק זצ"ל ח"א עמ' קע"ט-קפ"ד, קול הנבואה להרב הנזיר עמ' פ"ד והלאה.
כבר למדנו לדעת, ששיטת הירושלמי היא שהכשר מצוה הרי הוא כמצוה עצמה1, והדרך אל השמועה היא חלק בלתי נפרד מן השמועה2.
בהמשך לכך יש לומר, שהדך בה אנו מגיעים אל דין והלכה, היא חלק מן הדין וההלכה. על כן יש מקום לעמוד על הקשר בין המידה על פיה נלמדת ההלכה ובין תוכנה של ההלכה, שכן המידה – הדרך בה הגיעה ההלכה אלינו – היא חלק בלתי נפרד מן ההלכה עצמה.
בדרך זו נוכל להבין מחלוקות המופיעות בחז"ל, על דרך הלימוד של דין מסוים מן התורה. אפשר, שמחלוקות אלו מקורן בהבנת הקשר שבין תוכן ההלכה ובין המידה והדרך בה היא נלמדת.
נשמח להמשיך לדון בכלל זה, היכול לשמש פתח להבנה פנימית.
1 בירושלמי ברכות (פ"ט ה"ג) מובא: "העושה סוכה לעצמו אומר ברוך אשר קידשנו במצותיו וציונו לעשות סוכה. לאחרים לעשות לו סוכה לשמו. נכנס לישב בה אומר ברוך אשר קידשנו במצותיו וציונו לישב בסוכה. משהוא מברך עליה לילי יום טוב הראשון אינו צריך לברך עליה עוד. מעתה העושה לולב לעצמו אומר ברוך אשר קידשנו במצותיו וציונו לעשות לולב. לאחר לעשות לולב לשמו. כשהוא נוטלו אומר על נטילת לולב ואשר החיינו. ומברך בכל שעה ושעה שהוא נוטלו. העושה מזוזה לעצמו אומר לעשות מזוזה. לאחר לעשות מזוזה לשמו. כשהוא קובע אומר ברוך אשר קדשנו במצותיו וציונו על מצות מזוזה. העושה תפילין לעצמו אומר ברוך אשר קדשנו במצוותיו וציונו לעשות תפילין. לאחר לעשות תפילין לשמו. כשהוא לובש אומר על מצות תפילין. העושה ציצית לעצמו אומר ברוך אשר קדשנו במצוותיו וציונו לעשות ציצית. לאחר לעשות ציצית לשמו. נתעטף אומר על מצות ציצית". על פי הירושלמי מברכים גם על הכשר המצוה, ומכאן שיש להכשר ערך כמצוה והא חלק מן המצוה עצמה..
2 ירושלמי ברכות (פ"ב ה"א בתרגום): "ר' יוחנן היה הולך ונסמך על ר' יעקב בר אידי, והיה ר' אלעזר רואה את ר' יוחנן ומתחבא מפניו. אמר ר' יוחנן: שני דברים עושה בבלי זה (ר' אלעזר). אחד שלא שואל בשלומי, ואחד שלא אומר שמועה משמי. אמר לו ר' יעקב: כך הם נוהגים, קטן לא שואל בשלום הגדול, שהם מקיימים את הפסוק 'ראוני נערים ונחבאו'. בהליכתם ראו בית מדרש. אמר לו ר' יוחנן: כאן היה ר' מאיר ישוב ודורש, ואומר שמועה משמו של ר' ישמעאל. אמר ר' יעקב: ולא אמר שמועה משמו של ר' עקיבא?! אמר לו ר' יוחנן: כולם יודעים שר' מאיר תלמידו של ר' עקיבא. אמר לו ר' יעקב: כולם יודעים שר' אלעזר תלמידו של ר' יוחנן. שאלו ר' יעקב: מהו לעבור לפני צלם של עבודה זרה ברחוב? אמר לו ר' יוחנן: וכי אתה רוצה לחלוק לה כבוד (בכך שאינך עובר)? עבור על פניה ועצום עיניך. אמר לו: אם כך, ר' אלעזר צודק שאינו עובר לפניך. אמר לו: ר' יעקב בר אידי, יודע אתה לפייס. ור' יוחנן רצה שיאמרו שמועה משמו, כשם שהתפלל דוד 'אגורה באהלך עולמים'". הבבלים לא היו מקפידים לומר שמועה בשם אומרה, ותלמידי חכמים של ארץ ישראל היו מקפידים על כך, מתוך הבנה שהדרך שעברה השמועה עד שהגיעה אלינו – יש לה משמעות והיא חלק מן השמועה עצמה.