מחלוקת שאינה סימטרית
הכלל: דעות החכמים החולקים עומדות, בדרך כלל, זו מול זו. כאשר אין הדבר כן – עלינו להעמיק בלשון חכמים וכך לעמוד על שורש העניין.
התלמוד משופע במחלוקות, וזו הדרך המצויה ביותר לבירור הדברים לעומקם ולאמיתתם.
על פי רוב, דעות החולקים מנוגדות זו לזו. האחד אומר מותר וחברו – אסור, האחד – כשר וחברו פסול. זו היא הצורה המצויה ביותר למחלוקת. אולם, ישנם מקרים שבהם נראה כי שתי הדעות כלל לא חולקות. כל דעה מתייחסת לעניין אחר או למישור אחר של הנושא הנדון, ולשונות הדעות החולקות אינן מנוגדות זו לזו.
למשל: "קריאת שמע ככתבה, דברי רבי, וחכמים אומרים בכל לשון" (ברכות י"ג ע"א). מול דעת רבי, האומר "ככתבה", צריכים חכמים לומר: "שלא ככתבה", או להיפך: מול דעת חכמים, האומרים "בכל לשון", צריך רבי לומר: "בלשון הקודש".
כאמונים על הצורך בדיוק בלשון חכמים, והבנה כי מילותיהם שקולות בשקל הקודש, מובן לנו כי יש דברים בגו.
נראה, שענין זה נוגע לעניין כללי של דיוק בלשון חכמים. הרמב"ם כותב, בהקדמת מורה נבוכים, על לשון הנביאים (עמ' י' במהדורת הרב קפאח):
אמר החכם "תפוחי זהב במשכיות כסף דבר דבר על אפניו". ושמע באור ענין זה אשר הזכיר. "משכיות" הם הפתוחים המרושתים, כלומר שיש בהם מקומות מחוררים שחוריהם דקים מאד, כמו מעשי הצורפים, ונקראו כך מפני שהראות עוברת בהם, תרגום "וישקף" – "ואסתכי". אמר, כי כמו תפוח זהב בתוך רשת של כסף אשר חוריה דקים מאד הוא הדבר הדבור על אפניו. התבונן כמה נפלא הוא הדבר הזה בתיאור המשל המחוכם, לפי שהוא אומר כי הדבר שהוא בעל שני פנים – כלומר, שיש לו פשט וסוד, ראוי שיהיה פשטו נאה ככסף, וראוי שיהיו תוכו יותר נאה מפשטו, עד שיהא תוכו ביחס לפשטו כזהב לגבי הכסף, וראוי שיהא בפשטו מה שיורה למתבונן על מה שיש בתוכו, כמו התפוח הזהב הזה שכוסה ברשת של כסף שנקביה דקים מאוד, אשר כאשר רואים אותו מרחוק או בלי התבוננות מעמיקה, אפשר לחשוב בו שהוא תפוח כסף, וכאשר יתבונן בו היטב בעל עין חדה, יתברר לו מה שיש בתוכו וידע שהוא זהב. וכך הם משלי הנביאים ע"ה, פשטיהם – חכמה מועילה בעניינים רבים, מכללם תקון מצבי החברה האנושית, כפי שנראה מפשטי משלי ודברים הדומים לכך, ותוכן – חכמה מועילה בהשגת הדעות האמתיות כפי אמיתתן.
בפשט הדברים, בתפוח הכסף, מצויים "חורים" – שדרכם ניתן להתבונן אל פנימיות הדברים. חורים אלה הם שאלות ובעיות בפשט הדברים, המובילים את המעמיק לחשוף את התוכן הפנימי שבדברים.
השל"ה הקדוש (מסכת פסחים, דרוש ג') מרחיב את דברי הרמב"ם גם לתורה שבעל פה:
ובזה יתבאר ענין נגלה ונסתר של כל התורה כולה, הנה העולם סוברים דהנסתר הוא ענין אחר מהנגלה וזה אינו, רק הוא שהנסתר נתעבה ונתגשם וזהו גילויו. וזהו פירוש הפסוק "תפוחי זהב במשכיות כסף דבר דבור על אופניו", רצה לומר כמו שמתקרב הכסף לזהב רק שהוא מדריגה פחותה ממנו, כן הנגלה בערך הנסתר. וקרוב לזה פירש הרב בספר מורה נבוכים בריש ספרו. ובזה יובן מאמר רז"ל במסכת סוכה, אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הניח מקרא משנה כו', עד דבר גדול ודבר קטן, דבר גדול מעשה מרכבה דבר קטן הויות דאביי ורבא. וכבר תמהו הראשונים הלא הויות דאביי ורבא זהו חיינו ואורך ימינו ויסוד ויתד שהכל תלוי בו, ואיך קראם דבר קטן. ובעל עין יעקב הביא דעת הריטב"א והרשב"א עיין שם. ולפי דרכי יתכן הענין היטב, כי הנה ההויות ופלפולים מעמידים דיני התלמוד שהם פירוש על תורה שבכתב על בוריו להבין את מעשה המצוה אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, אשר פירוש זה הפסוק הוא כך, שחיות הרוחניית הוא בהם ממש, הוא הדבר שדברתי שמצוה הגשמיית שכרה רוחניותה הנצחיות. והיא היא היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם ממש, כי השכר אינו הסכמיי רק המצוה ממש, כדפירשתי מקדש מלמטה מעט מקדשין אותו מלמעלה הרבה. כמו הכוכב הנראה למטה קטן מאוד ולמעלה הוא גדול, כן בחינת המעשה היום לעשותם הוא דבר קטן, אמנם שורשו למעלה במרכבה הוא דבר גדול ונצחיי, והדבר קטן הוא ממש דבר גדול, כמו גרעין חטה שצומח ממנו שבולת. הרי מבואר שהתורה שבעל פה שהיא הנגלה אשר יעשה אותם האדם, היא בעצמה הנסתר סוד תורה שבכתב כולה שמותיו מעשה מרכבה. וזהו ענין שני המאורות הגדולים את המאור הגדול ואת המאור הקטן, כבר כתבו חכמי האמת שסוד חמה ולבנה הוא סוד תורה שבכתב ותורה שבעל פה. והנה עתה בעת גשמיותם הם מאור גדול ומאור קטן, כנזכר לעיל דבר גדול ודבר קטן, אמנם ברוחניות בשרשם הני שני מאורות הגדולים משתמשים בכתר תורה אחד. וזהו ענין שמרומז כל התורה שבעל פה בתורה שבכתב, כמו מנלן ומנא הני מילי.
התורה שבעל פה היא הנגלה, אך היא עצמה גם הנסתר, והדרך לעמוד על הנסתר היא דרך ה"חורים" – בעיות וקשיים בהבנת הפשט, המכוונים להבנה מעמיקה ופנימית של העניין.
נראה כי אף בעניין זה, הסגנון המיוחד של המחלוקת נועד להעמידנו על עומק הדעות השונות ושיטתם.
יתכנו מספר הסברים לדרך זו של מחלוקת. נראה, כי על פי רוב, כל שיטה מביעה את דעתה בדרך שתבטא את המקור לשיטתה. אמנם המחלוקת היא בעניין הלכתי מסויים, אך שורשיה נוגעים להסתכלות כללית על העניין, ודבר זה מרומז בלשון זו (ראה למשל במאמר על מחלוקת רבי וחכמים, ברכות י"ג ע"א).
פעמים, שהמחלוקת מובאת בצורה כללית, אף שהיא נוגעת למקרה מסוים, והבאתה בצורה כללית מלמדת על עומקן של הדעות (ראה למשל מחלוקת סומכוס וחכמים, בבא קמא מ"ו ע"א).
כלל זה נראה ברור ומובן למתרגל לעמוד על דברי חכמים ולדייק בהם. נשמח להמשיך ולדון בו.