מתנות עניים

המאמרים באתר מבוססים על כללי לימוד המופיעים במדור הכללים. מאמר זה מבוסס על הכלל חלק הכלל בקנינים.

במשנה מובא (פאה פ"ח מ"א):

מאימתי כל אדם מותרין בלקט, משילכו הנמושות. בפרט ועוללות, משילכו העניים בכרם ויבואו. ובזיתים, משתרד רביעה שניה…

במקרה שעניים כבר לא באים – מותר לכל אדם ללקוט את התבואה¹.
בירושלמי למשנה זו מובא:

תני, מתנות עניים שבשדה שאין עניים מקפידים עליהם, הרי הן של בעל הבית. רבי בון בר חייא בעי ויש אדם קורא שם פיאה לעצמו?! תני ר' שמעון בר יוחאי "לעני ולגר תעזוב אותם" – ולא לעורבים ולעטלפים.

אף כאן אנו מוצאים דין דומה. מכיון שאין העניים מקפידים – הרי שיכול בעל הבית ללקוט את הלקט.
ההבדל בין שני המקרים בולט. במשנה: "כל אדם מותרין", ובירושלמי: "הרי הן של בעל הבית". יש להבין, האם זהו הבדל משמעותי, ומהו מקורו של ההבדל.
יש להוסיף בהקשר זה את קושייתו של ר' עקיבא איגר על המשנה:

קשה לי, הא הלקט שנופל בעת הקצירה שהוא על שדה דבעל הבית, כשנתייאשו העניים ונעשה הפקר מיד יזכה בעל השדה מדין קנין חצרו שקונה שלא מדעתו… וצע"ג.

הכיצד אומרת המשנה ש"כל אדם מותרין בלקט", והרי בעל השדה ראוי לזכות בלקט בקנין חצר?!
קושיא זו מחדדת את ההבדל בין המקרים לעיל.
הרמב"ם פסק את הדין המופיע במשנה ואת הדין המופיע בירושלמי כלשונם, ולכאורה יש בכך סתירה ביחס לשאלה: של מי הן מתנות עניים כשאין עניים, של בעל הבית או של כל אדם. בהל' מתנות עניים (פ"א ה"י) כתב:

נאמר במתנות עניים "לעני ולגר תעזוב אותם", כל זמן שהעניים תובעין אותן, פסקו העניים לבקש ולחזר עליהם הרי הנשאר מהן מותר לכל אדם, שאין גופו קדוש כתרומות, ואינו חייב ליתן להן דמיהן, שלא נאמר בהן ונתן לעניים, אלא "תעזוב אותם", ואינו מצווה לעזוב אותן לחיה ולעופות אלא לעניים והרי אין עניים.

ובהמשך הפרק (הי"ג) כתב:

מתנות עניים שבשדה שאין העניים מקפידים עליהן הרי הן של בעל השדה ואף על פי שעדיין לא פסקו העניים מלחזר על מתנותיהם.

הרדב"ז מיישב, כי להלכה אין הבדל בין המקרים (דבריו מופיעים בפירושו להי"א שם):

ומתוך לשון הירושלמי משמע שאין מותר אחר זמן זה אלא לבעל השדה, דגרסינן מתנות עניים שבשדה שאין עניים מקפידין עליהן הרי הם של בעל הבית ע"כ. ולפי זה הא דתנן מותרין לכל אדם לאו דווקא, אלא לומר שמותרין לעשירים ולעולם בעל השדה דווקא. ואפשר לחלק בין המתנות שאין העניים מקפידים עליהם שהם לבעל השדה, אבל מה שנשאר אחר העניים אפשר לומר שהוא לכל אדם, והנכון אצלי שהכל לבעל השדה.

לפי דבריו כוונת הרמב"ם שגם בהל' י' הנותר מן הלקט הוא בעל הבית, אבל אחרונים אחרים² נקטו כפשט דברי הרמב"ם, וצ"ע.

כדי לעמוד על הגדר המדויק של מתנות עניים, נעיין בירושלמי הדן באיסור לסייע לאחד העניים בלקיטת פאה (פ"ה ה"ה):

משנה: …ומי שאינו מניח את העניים ללקט, או שהוא מניח את אחד ואת אחד אינו מניח, או שהוא מסייע את אחד מהן – הרי זה גוזל את העניים על זה נאמר "אל תשיג גבול עולים".
גמרא: …ועל זה נאמר "אל תשיג גבול עולים". ר' ירמיה ורב יוסף חד אמר אלו עולי מצרים וחד אמר אלו שירדו מנכסיהן – לסמיא צווחין סגיא נהורא (לעיוור קוראים 'סגי נהור', אור גדול, כך למי שירד מנכסיו קוראים "עולה"). אמר ר' יצחק "ועניים מרודים תביא בית", אמר ר' אבין אם עשית כן מעלה אני עליך כאלו הבאת ביכורים לבית המקדש, נאמר כאן "תביא", ונאמר להלן "ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך וגו'".

מי שנוהג שלא כשורה בפאה, הרי הוא גוזל את העניים, ועובר על הכתוב: "אל תשיג גבול עולים".
מי הם ה"עולים"? נחלקו בכך שני אמוראים, האם הם "עולי מצרים", או אלו שירדו מנכסיהם.
לביאור הירושלמי, יש להקדים יסוד בדיני ממונות.

חלק הכלל בממון
כבר הבאנו בשם הכוזרי, כי בממונו של אדם יש חלק השייך לו, וחלק השייך לכלל ונמצא אצל היחיד, והוא בא לידי ביטוי במתנות עניים ועוד.
נמצא, כי המפריש את מתנות העניים, איננו נותן משלו, אלא מגלה את חלק הכלל בממונו, ונותנו לעניים.
נראה, שבדבר זה נחלקו האמוראים בירושלמי. האומר כי גזל עניים הוא גזל "עולי מצרים", מבין כי המתנות שייכות לכלל ישראל, והגוזל את העניים גוזל את הכלל. הביטוי "עולי מצרים" מלמד, כי נתינת המתנות לעניים היא חלק מהותי מחלוקת הנחלות בישראל. חלוקת הנחלות כוללת בתוכה את הנתינה של חלק הכלל שבקרקע ובתבואתה למי שאיבד את נחלתו, ומי שפוגע בעניים – פוגע בחלוקת הנחלות שנעשתה על ידי עולי מצרים.
הדעה השניה, הסוברת שגזל מתנות עניים הוא גזל עניים שנקראו "עולים", חולקת על הדעה הקודמת, וסוברת כי המתנות אינן שייכות לכלל ישראל, אלא לעניים ממש. אין זה חלק הכלל בממון, אלא רכוש האדם שהוא נותנו לעניים.

ביאור דברי הרמב"ם
כאשר נתן אדם לקט, שכחה ופאה, הרי שהתבואה מוגדרת כ"חלק הכלל" בממונו. אין זה רכוש העניים, אלא רכוש הכלל, שדרך השימוש בו היא על ידי נתינתו לעניים³. כאשר לא נלקחה על ידי העניים – הרי שהיא שייכת לכלל – ועל כן מותר לכל אדם⁴. בעל השדה אינו יכול לזכות בתבואה זו, שכן הוא קרא לה שם פאה, ואדם אינו יכול לקרוא שם פאה לעצמו, כדברי ר' בון בירושלמי (פ"ח ה"א שהובא לעיל), ועל כן כל אדם מותרין ללקוט, ולא בעל השדה.
אולם, כאשר זהו לקט שאין העניים מקפידים עליו, הרי שכלל לא יצא ממון זה מרשות בעל הבית. לא נקרא עליו שם פאה, ואין הוא חלק הכלל בממונו של בעל הבית, ועל כן יכול הוא לזכות בכך.
בכך מיושבת גם קושית רע"א. הלקט איננו הפקר, אלא הוא ממון הכלל. כל זמן שיש שהעניים לוקטים, הרי שזו צורת השימוש של הכלל בפרות. משפסקו עניים ללקוט, חוזרת התבואה להיות ברשות הכלל, וכל אדם מותרים בו. על כן לא שייך לדון בקנין חצר של בעל הבית.

ביאורים נוספים
לאור יסוד זה, מתבארות קושיות והערות נוספות בעניין זה.
א. בגמרא (בבא מציעא כ"א ע"ב) מובא, תוך כדי הדיון בעניין "יאוש שלא מדעת", האם הוי יאוש או לא:

תא שמע מאימתי כל אדם מותרים בלקט משילכו בה הנמושות, ואמרינן מאי נמושות, ואמר רבי יוחנן סבי דאזלי אתיגרא, ריש לקיש אמר לקוטי בתר לקוטי, ואמאי נהי דעניים דהכא מיאשי, איכא עניים בדוכתא אחריתא דלא מיאשי, אמרי כיון דאיכא עניים הכא, הנך מעיקרא איאושי מיאש ואמרי עניים דהתם מלקטי ליה.

יסוד ההיתר של כל אדם בלקט הוא, על פי הגמרא, יאוש העניים.
הרמב"ם בפירוש המשנה בפאה כותב:

אמר ה' במתנות האלו הנעזבות לעניים, "לעני ולגר תעזב אותם", ואם חדלו עניים מלחזר אחריהם הותרו לכל אדם, לפי שלא צוה ה' להניחם לאבוד או לעופות.

הקשו האחרונים⁵ מדוע שינה הרמב"ם ממה שכתבה הגמרא, והביא טעם אחר להיתר כל אדם בלקט.
על פי דברינו מבואר, כי מתנות עניים אינם רכוש עניים, אלא ממון הכלל, ועל כן אין הרמב"ם דן בגדר יאוש וזכיה, שכן אין היחיד זוכה בתבואה מן העניים, אלא מן הכלל. היאוש, המופיע בשיון בגמרא, הוא בחינת סימן לכך שמעתה חלק הכלל אינו מיועד לעניים. אלא שאין בכך די, שכן עדיין צריך טעם להתירו לכל אדם, וטעם זה הוא "לא לאבוד ולא לעופות", ועל כן הביא הרמב"ם טעם זה.

ב. שאלה נוספת שואל ר' עקיבא איגר על המשנה בפאה (פ"ח מ"א):

וקשה לי הא מכל מקום גם לעניים קטנים יש חלק בזה, ולגבייהו הוי יאוש שלא מדעת…

כיון שלקטנים אין דעת, הרי שיאושם הוא יאוש שלא מדעת, שלא הוי יאוש, וכיצד שוכה בו כל אדם?!
על פי דברינו מבואר, שהלקט אינו שייך לקטנים, אלא זהו חלק הכלל בממון, ולכן אין צורך ביאוש בפועל של כל עני ועני, אלא בהגדרה כי נתייאשו העניים מללקט, וחוזר הלקט להיות ברשות הכלל.

ג. במשנה מובא (תרומות פ"א מ"ה):

אין תורמין מן הלקט ומן השכחה ומן הפאה…

וכתב הרמב"ם בפירוש משנה זו:

ידוע שהלקט והשכחה והפאה לעניים אין לכהן⁶ בהם שום מתנה לפיכך לא יפריש תרומה הראויה לפירותיו מאחד מאלו שהן מתנות עניים.

והקשה על כך בתוי"ט:

ודבר תימה הוא, דמאי קמשמע לן שאין אדם פוטר עצמו מחובו במה שהוא של אחרים.

ויש ליישב, שכיון שהלקט ודומיו הם חלק הכלל בממונו של בעל הבית, יש מקום לחשוב שיכול הוא להפריש מהם את התרומה, ועל כן צריכה המשנה ללמדנו שלא כך הדבר.

ההבדל בין פאה ובין לקט
בספר הכוזרי (מאמר שלישי, י"א) מחלק את המצוות כולן למצוות אלוהיות, למצוות חברתיות ולמצוות שכליות. והנה, בעניין לקט, שכחה ופאה חילק הכוזרי את דבריו.

והנה החסיד משלנו שומר את כל המצוות האלוהיות האלה… וכן נזהר הוא מ'פאה' ומ'ערלה' ומ'קדש הלולים'. כללו של דבר – שומר הוא כל שאפשר לו לשמור מן המצוות האלוהיות, למען יצדק באמרו "לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי"…
אשר למצוות החברתיות הלא הן: 'לא תרצח, לא תנאף, לא תגנב'… ועזיבת ה'לקט', ה'עוללות והפארות' לעני – וכל המצוות הדומות לאלה.

מצות פאה שייכת למצוות האלוהיות ואילו מצות לקט למצוות החברתיות, ויש להבין עניין זה⁷.
חילוק בין מצוות לקט ופאה מצאנו גם ב"צפנת פענח":
כך כתב (הל' מתנות עניים פ"א ה"ט):

וכן כתב בזה בח"ב לחלק בין לקט לשכחה ופאה, דלקט לא חל שם לקט עד שיבוא ליד עניים, ולא דמי לפיאה דשם מרשות בעל הבית נפיק ליה מיד, ואף אם נטלן עשיר לא גזל את בעל הבית רק את העניים… מה שאין כן בלקט, אם לקטן מקודם שזכו בו עניים הוה כמו שגוזל את בעל הבית.

פאה אינה ברשות בעל הבית, אלא ברשות עניים מיד, אף קודם שנטלוה עניים. לקט, לעומת זאת, שייך לבעל הבית עד שיקחוהו העניים, אלא שמצווה הוא להשאירו להם ולא לקחתו לעצמו.
בפאה, עיקר הענין הוא האיסור: "לא תכלה פאת שדך", משום שזהו חלק ממונו השייך לכלל⁸. בלקט, לעומת זאת, אין זה מצד האיסור לכלות את קציר השדה, אלא מצד שראוי לתת את התבואה הנופלת או הנשכחת לעניים, ואין לו לאדם לרדוף אחר ממונו יותר מדי. משום כך הפאה היא מצוה אלוהית, שעיקרה איסור, ולקט ושכחה הם מצוות חברתיות, שעיקרן הדאגה לעני⁹.

---

 

 

¹ על טעמו של דין זה, בגמרא וברמב"ם, נעמוד בהמשך.
² עי' בספר המפתח (מהד' פרנקל) להל' מתנות עניים פ"א הי"א.
³ ביטוי לסברא זו ניתן לראות בגמרא בחולין (קמ"א ע"ב). הגמרא דנה בדברי ר' יהודה במשנה: "הנוטל אם על הבנים ר' יהודה אומר לוקה ואינו משלח וחכמים אומרים משלח ואינו לוקה". השאלה היא, האם ר' יהודה סובר שלאו הניתק לעשה לוקין עליו, ולכן בשילוח הקן לוקה, או שסובר "שלח מעיקרא משמע", והלאו אינו ניתק לעשה. הגמרא הביאה ראיה לדעת ר' יהודה ממתנות עניים: "תא שמע דתני ר' אושעיא ור' חייא 'לא תשוב' – ושב, 'לא תכלה' – וכלה, ישנן בכלל מלקות ארבעים דברי רבי יהודה. שמע מינה טעמיה דברי יהודה משום דקסבר לאו שניתק לעשה לוקין עליו. דלמא התם היינו טעמא דקסבר תעזוב מעיקרא משמע". ופירש רש"י שם: "מעיקרא משמע – לא תכלה, אבל מה עליך לעשות עזוב אותם ולא תכלה". ונראה שהבינה הגמרא שיש במתנות עניים שני שלבים: הראשון הוא ה'לאו' – "לא תכלה" והשני הוא העשה – "לעני ולגר תעזב אותם", אלא שר' יהודה אינו מקבל הבנה זו, וסובר שהעשה והלאו עניינם אחד. יש לומר, שלדעת חכמים החולקים על ר' יהודה, נשארת הבנה זו, ולדעתם יש במתנות עניים שני עניינים נפרדים. האחד – עצם ההפרשה, שלא לכלות את השדה, בלא קשר לנתינה לעניים, והשני המלמד מה לעשות עם התבואה שנותרה בשדה, ומלמדת התורה שעליך לתיתו לעניים. נמצא, אם כן, שהפרשת המתנות איננה תלויה בעניים אלא עומדת לעצמה, וכפי שביארנו הרי שעניינה הוא גילוי חלק הכלל שבממונו של אדם.
⁴ עי' בגמרא בחולין (קל"ד ע"ב), שם משמע שבמקרה שאין עניים אין דין לקט כלל: "לוי זרע בכישר ולא הוי עניים למשקל לקט אתא לקמיה דרב ששת אמר ליה לעני ולגר תעזב אותם ולא לעורבים ולא לעטלפים". אמנם עי' בראש השנה ד' ע"ב, שיש דין "בל תאחר" בלקט שכחה ופאה, ודנו שם הראשונים (עי' תוס' ורשב"א) אם זהו רקק כשלקט באיסור, או שגם כשאין עניים ולקט בהיתר (כבחולין שם) – כאשר יש עניים עליו לתת להם את התבואה שלקט.
⁵ 'תבונה' על פאה בירושלמי, ועי' בספר המפתח להל' מתנות עניים פ"א ה"י.
⁶ זוהי גירסת הרב קאפח זצ"ל. בגירסה שלפנינו כתוב "ואין לבעל השדה בהם זכות", אך עצם קושיית התוס' יו"ט נשארת בכ"מ.
⁷ מפרשי הכוזרי, קול יהודה ואוצר נחמד, ביארו שבאמרו "פאה" במצוות האלוהיות מכוון הוא לפאת הראש, אולם קשה לומר כך על פי ההקשר.
⁸ דבר זה עולה גם ממדרש חכמים (ויקרא רבה פרשה כ"ט, ב'. עי' ב"משוש הארץ" עמ' קפ"ז, ובהע' 8 שם.
⁹ אמנם המשנה למלך (תרומות פ"ב הל' ט') הבין הפוך, שכן כתב: "…כללו של דבר כל שלא באה לרשות עני דזכי ליה רחמנא חייבת (במעשרות)… אפשר דשאני לקט מפאה שתלויה בדעתו של בעל הבית". פאה שניתנת בדעת בעלים הרי שעד שנותן לעני היא ממונו של בעל הבית, ולכן הגוזל פאה – גוזל את בעל הבית (ועד שבאה לרשות עני – חייבת במעשרות), אבל בלקט לא השגיחה התורה בדעתו, שהרי נשר שלא מדעתו, ולכן בזה אינו גוזל את בעל הבית אלא את העניים (ופטור ממעשרות כבר מתחילה). אמנם, עי' בדברי ר' עקיבא איגר (המובאים ברמב"ם מהד' פרנקל על הל' תרומות הנ"ל), שחולק על המשנה למלך וסותר את דבריו בכמה דרכים, עיי"ש.

 

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *