פתיחה למסכת בבא בתרא
המאמרים באתר מבוססים על כללי לימוד המופיעים במדור הכללים. מאמר זה מבוסס על הכלל חלק הכלל בקנינים.
"מסכת נזיקין", מחולקת לשלושה שערים: בבא קמא, בבא מציעא ובבא בתרא.
חלוקה זו אינה מקרית ושרירותית, ומקורה קדמון ופנימי. כך לימדונו חכמים בזוה"ק (ח"ג קצ"ח ע"א):
"וירא בלק". ר' חזקיה פתח: "כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא וצדקתי להגלות". כמה חביבין ישראל קמי קב"ה דאף על גב דאינון חאבו קמיה, וחבין קמיה בכל זמנא וזמנא, איהו עביד לון לישראל זדונות כשגגות. והכי אמר רב המנונא סבא: תלת בבי דינא תקינו רבנן בסדרי מתניתא, חדא קדמיתא, ב'ארבע אבות נזיקין השור המבעה וההבער'. תניינא, טלית דאשתכח, תליתאה, שותפין ורזא דאבדה. מאי טעמא? אלא קב"ה בכל זמנא עביד לון לישראל זדונות כשגגות. ואינון דסדרו מתניתין דתלתא בבי הכי סדרו, ארח דקרא נקטו, דכתיב: "על כל דבר פשע", והאי פשע איהו דלאו בזדון, ומאן איהו? "על שור על חמור על שה" – דא בבא קמא, דהכא הוא באיינון מלין. "על שלמה" – דא בבא מציעא. "על כל אבדה" – דא בבא תליתאה. דארח קרא נקטו. דכד מטא לבבא מציעא הוה אמר: שירותא דקא נקטו בטלית דא אמאי? כיון דאשתכח קרא, אמר: ודאי דא הלכה למשה מסיני, וביארו כל מלי דרבנן.
תרגום: "וירא בלק". ר' חזקיה פתח: "כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא וצדקתי להגלות". כמה אהובים ישראל לפני הקב"ה, אף על פי שחטאו לפניו, וחוטאים לפניו בכל עת ועת, הוא עושה לישראל את הזדונות כשגגות. וכך אמר רב המנונא סבא, שלושה שערי הדין התקינו בסדרי משנה. אחד הראשון הוא, בארבעה אבות נזיקין השור הבור המבעה וההבער. השני הוא טלית שנמצא. שער השלישי הוא שותפין וסוד האבדה. מהו הטעם, אלא הקב"ה בכל זמן, עושה לישראל זדונות כשגגות. ואלו שסדרו המשנה שכך סדרו בשלושה שערים, דרך הכתוב לקחו, שכתוב "על כל דבר פשע" וזהו פשע שאינו בזדון ומה הוא, "על שור על חמור על שה" – זהו בבא קמא שכאן היא מאלו הדברים. "על שלמה" – זה הוא בבא מציעא. "על כל אבדה" – זהו בבא השלישי. כי לקחו דרך הכתוב. וכשהגיע (רב המנונא סבא) לבבא מציעא, היה אומר, ההתחלה שעשאו בטלית זה למה, כיון שנמצא הכתוב, אמר ודאי סדר זה הוא הלכה למשה מסיני, שביארו עליו כל דברי החכמים.
הרבה יש להאריך בדברי קודש אלה, וכבר הארכנו בכמה מקומות1.
במאמר זה נתמקד בדברי חכמים על מסכת בבא בתרא: "תליתאה – שותפין ורזא דאבדה", ובהמשך: "על כל אבדה – דא בבא תליתאה". יש להבין בדברים אלה כמה עניינים.
א. מהו הקשר בין שותפין, שעניינם פותח את מסכת בבא בתרא, ובין אבדה?
ב. מהו "רזא דאבדה"?
ג. הכיצד אבדה, הנידונית במסכת בבא מציעא, מהוה את תוכנה של מסכת בבא בתרא על פי דברי חכמים2?
הקשר בין "שותפין" ובין "אבדה", עולה מדבריו של הרב קוק זצ"ל (אגרות ראי"ה א', אגרת פ"ט, עמ' צ"ט):
והנה ההכרעה בין שיתוף הקנין, המעביר קו על כוח הצדק של "שלי שלי ושלך שלך", ובין הגבלת זכיות כל יחיד ויחיד, זה אחד מהדברים הקשים שבעמקי המשפט. והנה על הדבר הנאבד באמת הכריעה תורה, שאחר היאוש כבר כוח השיתוף גובר בו על כוח היחוד, והשיקול האלקי השוה בזה את כף המאזנים לצד הקומונא, שגם בה נמצא גרעין טוב, ובלא יאוש נתן מקום להכריע על ידו את יתרון השימוש לטוב ולצדק בכוח הרכוש.
שני כוחות פועלים בקשר של האדם אל ממונו: כוח היחוד וכוח השיתוף. לכל אדם יש ממון הפרטי כפי ברכת ה', בו הוא קונה, מלוה ופועל באופן אישי. לעיתים פועל על חלק מממון זה כוח השיתוף, ואז הממון מוגדר כממון של הכלל. לפעמים חל כוח השיתוף על עצם הממון. הרב מביא כדוגמא את האבדה3, "שאחר היאוש כבר כוח השיתוף גובר בו על כוח היחוד". כדי שתעבור האבדה לרשות המוצא, צריך לחול עליה כוח השיתוף שבממון, ועל ידי כך עוברת האבדה מבעלותו של המאבד אל בעלותו של המוצא, דרך 'בעלותו' של הכלל.
נראה, ששני כוחות אלו בקשר של האדם אל ממונו, נובעים משני כוחות באדם עצמו מתוכם פועל הוא את כל פעולותיו: הכוח הפרטי והכוח הכללי. יש והאדם פועל מתוך כוחו הפרטי לדבריו האישיים, ויש פעמים בהם פועל האדם מתוך כוח הכלל הקיים בו, פעמים שבניגוד לצרכיו הפרטיים, כחיילים המוסרים את נפשם במלחמה4.
ניתן להבין, אם כן, שכוח השיתוף שבממון המתבטא באבדה, שעליו מדבר הרב, נובע בעצמו מכוח השיתוף היותר כללי – כוח השיתוף שבטבע העולם והאדם.
מובן, אם כן, הביטוי "תליתאה – שותפין ורזא דאבדה", שכן האבדה אף היא שייכת לבחינה של שותפין, והלא משנת "השותפין" פותחת את בבא בתרא. אך עדיין יש להבין את הביטוי בזוהר "רזא דאבדה".
טעימה מהרז שבעניין זה, ניתן ללמוד ממעשה בר' ישראל בעל שם טוב.
מסופר על ר' דב בער ממזריטש ששאל את הבעש"ט מה פירוש הזוהר "'ואלה המשפטים' – דא רזא דגלגולא". הבעש"ט כדרכו לא ענה תשובה מיידית, כי אם שלח את ר' דב לעיירה מסויימת, שישב שם ויסתכל סביבו.
ר' דב הלך כמצוות הבעש"ט לאותה עיירה וראה אדם ישן תחת אילן. לאחר זמן מה קם האיש והלך לדרכו, בלי לשים לב לכך שארנקו נפל תחת העץ. לאחר כמה זמן הגיע אדם אחר, ראה את הארנק, שם בכיסו, והלך לו. עבר זמן והגיע אדם שלישי לנוח תחת האילן. עודו נח, הגיע בעל הארנק לחפש את ארנקו וחשד שאדם זה לקחו אליו, החל מחרף ומכה בו מכות נמרצות בטענה שלקח את ארנקו, אך המכות לא הועילו והלה לא קיבל את ארנקו. חזר ר' דב בער לבעש"ט ושאלו על אשר ראה.
ענה לו הבעש"ט: בגלגולם הקודם של האנשים שראית היה דין בין שני אנשים והדיין חייב את הזכאי וזיכה את החייב. האדם הראשון, הוא זה אשר יצא זכאי בגלגול הקודם ולכן נלקח ממנו הארנק. השני, הלא הוא ה"חייב" שקיבל את כספו בחזרה. והשלישי, שהוכה, אינו אלא הדיין שטעה בדין וקיבל את עונשו. זהו "'ואלה המשפטים' – דא רזא דגלגולא".
מעשה זה יכול לכוון אותנו להבנת הביטוי "רזא דאבדה".
הרז מבטא את השייכות האמיתית של הממון. ישנם דברים שנראים לנו כמקרה, שיכול היה להיות כך ויכול היה להיות אחרת. כמו גם בענין האבדה, במקרה אדם מסוים איבד חפץ כלשהו ואדם אחר מצא אותו. אך התורה מלמדת אותנו שיש סדר גם לאבידות, ואין מקרה בעולמו של הקב"ה. חפץ שאובד למישהו, מבטא את רצון ה' שחפץ זה יגיע לאדם אחר שהוא האדם שראוי אליו אותו החפץ. זה הרז שמאחורי הדברים שנראים לנו כמקרה בעלמא, זהו "רזא דאבדה".
ראינו, אפוא, שתי בחינות באבדה. האחת – שהאבדה מבטאת את שיתוף הקנין שכן אחר היאוש כח השיתוף גובר, וזה מאפשר למישהו אחר לזכות באבדה. והשניה – "רזא דאבדה", שבפנימיותה של המציאות, האבדה מחזירה את סדר הממון למקומו.
מהו היחס בין שתי הבחינות?
כבר הזכרנו, כי בכל תקנת חכמים יש שני מרכיבים הכרחיים: טעם התקנה, ואופן התקנה.
שני דברים צריכים החכמים כדי לתקן תקנה. האחד – שיהיה צורך במציאות (טעם) לאותה התקנה, והשני – שהיא תהיה "כעין דאורייתא" – דיני חכמים הם הרחבת דיני התורה ואינם עומדים לעצמם, ועל כן צריכים חכמים דרך, הכיצד להוסיף דין זה5.
אף כאן יש להטעים ולומר שהבחינה של "רזא דאבדה", דהיינו, חזרת הממון למקומו, היא הצורך במציאות שבעבורו נבראה מציאות האבדה – לתת אפשרות של מעבר ממון מאחד לרעהו, ואילו הבחינה של "שיתוף הקנין" היא ה"כעין דאורייתא", הדרך בה מופיע עניין זה מבציאות ובדיני התורה.
הביטוי "תליתאה – שותפין ורזא דאבדה", אפשר שהוא מלמד על אופייה של המסכת ותפקידה.
הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשניות אומר:
ואחר כך בבא בתרא, וענינו לדבר בחלוקת הקרקעות, והדינין בענין הדירות המשותפות והשכנות, וביטול מקח וממכר במום הנמצא, ולדבר בענין הממכרים והקנינים, והאיך ראוי לדון אותם, והערבות והירושות. וסידר החלק הזה באחרונה, בשביל שכולו קבלה ודברי סברות ולא התבאר מן התורה.
מסכת בבא בתרא עוסקת בסדרי החיים בין בני אדם. החיים עצמם הם המקור לדיני בבא בתרא, בחינת "הכל כמנהג המדינה", ולא פסוקים והלכות למשה מסיני.
דומה היא מסכת בבא בתרא לאבדה. כשם שאבדה מנותקת היא ממקורה – הבעלים – כך בבא בתרא מנותקת לכאורה מן המקורות התורניים.
המושג "רזא דאבדה" מלמדנו שאדרבה, מה שנראה לנו מנותק מן המקור הוא המקור האמיתי. האבדה חוזרת לבעליה על פי הסדר האלוקי, הנסתר מעינינו. ובעניין זה, מנהג המדינה ודרכי הקנינים מקורם בדבר ה' המופיע במציאות החיים, והרי הם בבחינת "למה לי קרא – סברא הוא"6, שכן הסברא הפשוטה היא מקור קודם לפסוקים, ודבר ה' מופיע דרכה.
היות מסכת בבא בתרא חלק בלתי נפרד מתורה שבעל פה, מחזיר את האבדה למקומה הנכון והמסודר.
מעתה יתבאר גם המשפט "'על כל אבדה' – דא בבא תליתאה", שכן השותפות והערבות ההדדית המתבטאת באבדה, אף היא גורמת להופעת דיני ממונות השייכים לסדר נזיקין.
היות היחיד חלק מן הכלל בונה הרבה הלכות השייכות לשותפות ההכרחית שיש לו עם הסביבה – יש לו שכנים ויש לו עיר ומדינה בה הוא חי וכל אלו מחייבים אותו בגדרים ממוניים.
גם בהבנה פנימית יותר, השותפות מחייבת את האדם לחיים המתאימים לסביבתו. הגמרא אומרת (סנהדרין י"א ע"א) על שמואל הקטן והלל:
יש כאן אחד שראוי שתשרה עליו שכינה, אלא שאין דורו זכאי לכך.
כיון שהיחיד הוא חלק מציבור, לא די בכך שהוא ראוי מצד עצמו, אלא כל זמן שאין דורו ראוי, אף הוא נפגע מכך.
היחיד אינו בונה את חייו רק על פי מידותיו ורכושו. שותפים רבים לאדם – בביתו (שכנים), בעירו, בארצו ובעמו. אף דבר זה מעכב לפעמים את היחיד והעובדה שהוא חלק מציבור מסויים, קובעת לו דרכים ומהלכים בחייו, וזהו עניינה של מסכת בבא בתרא.
1 עי' בשיעור הכללי למסכת בבא בתרא "השותפין – המשך", המופיע באתר הישיבה, ממנו לקוח מאמר זה.
2 הגר"א גורס בצורה שונה את דרשת הפסוק "על כל דבר פשע…" (תיקוני זוהר, הוספה לתיקון י'): "'על שור על חמור על שה' – דא בבא קמא, 'על שלמה על כל אבדה אשר יאמר כי הוא זה' – דא בבא מציעא, 'עד האלקים יבא דבר שניהם' – דא בבא בתרא". ביאור גירסת הגר"א וההבדל העקרוני בין הגירסאות מתבאר בשיעור הנ"ל ובשיעור הקודם לו באתר הישיבה.
3 בהמשך יובן מדוע מביא הרב דוקא דוגמא זו.
4 גם בטבע ניתן למצוא חלוקת כוחות זו. פרופסור אהרון קציר בספרו 'בכור המהפכה המדעית', מספר על מין של נמלים לבנות שכאשר הן מגיעות לאש, הקבוצה שמגיעה ראשונה נכנסת לאש כדי שיופרש מהן חומר המכבה את האש, וכל שאר הנמלים יעברו בבטחה. הוא מסביר את התופעה כהתגברות של היצר הקיומי הקבוצתי של הנמלים על היצר הקיומי הפרטי של כל נמלה ונמלה.
5 עי' בתוס' גיטין י"ד ע"א ד"ה "כהלכתא בלא טעם: "פי' מה שמועיל לקנות, אבל טעם יש למה תקנו חכמים…" – הרי שיש שני דברים, למה תיקנו חכמים, וכיצד מועיל דבר זה.
6 ראה בבא קמא מ"ו, ב' וכן נדה כ"ה, א'.