ולא יטמיננה בחול
המאמרים באתר מבוססים על כללי לימוד המופיעים במדור הכללים. מאמר זה מבוסס על הכלל אימתי הלכה כירושלמי.
המשנה במסכת שבת (ל"ח ע"ב) אומרת:
אין נותנין ביצה בצד המיחם בשביל שתתגלגל, ולא יפקיענה בסודרין ור' יוסי מתיר, ולא יטמיננה בחול ובאבק דרכים בשביל שתצלה, מעשה שעשו אנשי טבריא והביאו סילון של צונן לתוך אמה של חמין, אמרו להם חכמים: אם בשבת, כחמין שהוחמו בשבת ואסורין ברחיצה ובשתיה, אם ביום טוב, כחמין שהוחמו ביום טוב ואסורין ברחיצה ומותרין בשתיה.
בגמרא מבואר, שר' יוסי סובר שתולדות חמה – בישול בדברים שהתחממו בחמה – מותרים, וחכמים סוברים שתולדות חמה אסורים.
לאור זאת מתעוררת בגמרא שאלה על המשך המשנה (ל"ט ע"א):
ולא יטמיננה בחול. וליפלוג נמי רבי יוסי בהא, רבה אמר: גזרה שמא יטמין ברמץ. רב יוסף אמר: מפני שמזיז עפר ממקומו. מאי בינייהו, איכא בינייהו עפר תיחוח. מיתיבי, רבן שמעון בן גמליאל אומר: מגלגלין ביצה על גבי גג רותח ואין מגלגלין ביצה על גבי סיד רותח, בשלמא למאן דאמר גזרה שמא יטמין ברמץ ליכא למיגזר, אלא למאן דאמר מפני שמזיז עפר ממקומו ליגזר, סתם גג לית ביה עפר. תא שמע, מעשה שעשו אנשי טבריא והביאו סילון של צונן לתוך אמה של חמין וכו', בשלמא למאן דאמר גזרה שמא יטמין ברמץ היינו דדמיא להטמנה, אלא למאן דאמר מפני שמזיז עפר ממקומו מאי איכא למימר, מי סברת מעשה טבריא אסיפא קאי, ארישא קאי, לא יפקיענה בסודרין ורבי יוסי מתיר, והכי קאמרי ליה רבנן לרבי יוסי: הא מעשה דאנשי טבריא דתולדות חמה הוא ואסרי להו רבנן, אמר להו: ההוא תולדות אור הוא דחלפי אפיתחא דגיהנם.
מדוע רבי יוסי אינו חולק לגבי הטמנה בחול ובאבק דרכים? נחלקו רבה ורב יוסף. לדעת רבה מפני שהטמנה בחול דומה להטמנה ברמץ שאסורה, ולדעת רבי יוסי מפני שבהטמנה בחול חוששים שמא יזיז עפר במקומו.
את דעתם של רבה ורב יוסף ניתן להבין בשתי צורות.
א. רבה ורב יוסף נחלקו בדעת רבי יוסי – מדוע רבי יוסי אוסר הטמנה בחול? מפני שיש לכך סיבה אחרת, לא בגלל שהחול הוא תולדות חמה. לדעת רבנן, איסור הטמנה בחול הוא מפני שהוא תולדות חמה, כפי שהבינה הגמרא בתחילה. הבנה זו קשה מעט מהמשך הגמרא, הדנה בהשלכותיה של מחלוקת רבה ורב יוסף. אם הם נחלקו רק לדעת רב יוסף, הרי שדעותיהם אינן להלכה, ומדוע דנה הגמרא באריכות בדעות שלא נוגעות להלכה?
ב. אפשר להבין, שרבי יוסי לא חולק על רבנן ביחס להטמנה בחול, כי לדעת רבנן הטמנה בחול לא נאסרה משום תולדות חמה, אלא מסיבה אחרת – הטמנה ברמץ או הזזת עפר. גם חכמים מסכימים שאיסור הטמנה בחול אינו משום שהוא תולדות חמה אלא מסיבה אחרת, שגם רבי יוסי מודה בה.
על הבנה זו יש לשאול, והרי חול חם הוא תולדות חמה, ולדעת חכמים תולדות חמה אסורות, לשם מה יש צורך בטעמים אחרים? כיצד ניתן לומר שחכמים לא אוסרים זאת משום תולדות חמה, והרי זה תולדות חמה?
על כן יש לבאר, שגזרת תולדות חמה היא רק בדברים שעלולים להתחלף בתולדות האור, כגון סודר. הרואה אדם צולה ביצה בסודר, איננו יודע אם הסודר התחמם בחמה או באור, ועל כן אסרו זאת, אף אם התחמם בחמה. אולם, חול ואבק דרכים אינם דברים שמחממים באור, ואין לחשוש שיבואו להתיר תולדות אור בגללם. על כן במקרה כזה לא אסרו חכמים משום תולדות חמה, אלא מסיבות אחרות, כפי שמבארים רבה ורב יוסף. בהמשך נבאר עוד סברה זו.
כיצד נפסקה ההלכה בסוגיא זו?
כתב הרי"ף (י"ח ע"א מדפי הרי"ף):
פיס'. ולא יטמננה בחול. ובהא אפילו רבי יוסי מודה, מאי טעמא, רבה אמר: גזירה שמא יטמין ברמץ, ורב יוסף אמר: גזירה שמא יזיז עפר ממקומו, מאי ביניהו, איכא ביניהו בעפר תיחוח.
הרי"ף הביא את דעותיהם של רבה ורב יוסף, ומשמע שהבין שדעותיהם הם להלכה, מכיון שהם גם כדעת חכמים. לאור זאת מובן שהרי"ף סובר שגזרת תולדות חמה אטו תולדות האור היא רק בדברים שעלולים להחליף ביניהם, כגון סודר, אך לא בחול ובאבק דרכים, שבהם לא גזרו.
הרמב"ם פסק בדרך שונה:
המפקיע את הביצה בבגד חם או בחול ובאבק דרכים שהן חמים מפני השמש, אף על פי שנצלית פטור, שתולדות חמה אינם כתולדות האש, אבל גזרו עליהן מפני תולדות האור, וכן המבשל בחמי טבריה וכיוצא בהם פטור. המבשל על האור דבר שהיה מבושל כל צרכו או דבר שאינו צריך בישול כלל פטור.
הרמב"ם פסק שהטמנה בחול אסורה מפני שהוא תולדות חמה, ומשמע שדברי רבה ורב יוסף נאמרו רק ביחס לרבי יוסי ולא ביחס לרבנן. יש להבין כיצד הבין הרמב"ם את גזרת "תולדות חמה", שכן לפי דבריו גזרה זו שייכת גם בדברים שאינם דומים לתולדות האור, ומדוע אסרו אותם?
עוד יש להבין, מדוע שינה הרמב"ם מן הרי"ף, שהבין בדרך אחרת את הסוגיא, כפי שראינו.
יש להעיר על לשון הרמב"ם: "בחול ובאבק דרכים שהן חמים מפני השמש, אף על פי שנצלית פטור, שתולדות חמה אינם כתולדות האש, אבל גזרו עליהן מפני תולדות האור" – הרמב"ם משנה מ"חמה" ל"שמש", ומ"אש" ל"אור", ויש להבין מה פשר השינויים, ומה הביא את הרמב"ם לשנות כך לשונו1.
נראה, שדבריו של הרמב"ם מבוססים על הירושלמי (פ"ג ה"ג):
תמן אמרין: חמה מותרת תולדת חמה אסורה. רבנן דהכא אמרין: בין חמה בין תולדת חמה מותרת. מתניתין פליגא על רבנין דהכא: לא יטמיננה בחול ובאבק דרכים בשביל שתצלה, שנייא היא שהוא עושה חריץ.
בירושלמי מפורש שהשאלה מהמשנה היא רק לדעת הסוברים שתולדות חמה מותרות ("רבנן דהכא"), ורק לשיטתם תירצו "שהוא עושה חריץ", מעין דברי רב יוסף בבבלי "מפני שמזיז עפר ממקומו". לדעת הירושלמי הסובר שתולדות חמה אסורות, סובר שגזרה זו כוללת את החול ואבק הדרכים.
הרמב"ם דייק לפסוק בכל דבר כפי הראוי לו, על פי שיטתו שהתבארה באגרתו, ביחס לדורות שבהם היה שמד בבבל2.
ביחס לעצם השאלה האם גזרו על תולדות חמה או לא, סובר הרמב"ם כתלמוד הבבלי, שדעת חכמים היא שגזרו על תולדות חמה, וכן הלכה3. אולם, ביחס להבנת דבריהם של רבה ורב יוסף, בזה הרמב"ם מקבל את שיטת הירושלמי. כיון שדורם של רבה ורב יוסף היה דור של שמד ושמועותיהם לא עברו בצורה ברורה, יש להעדיף את שיטת הירושלמי ביחס לשאלה לְמה התייחסו דבריהם. על כן פסק הרמב"ם כירושלמי, שגזרת "שהוא עושה חריץ" מתייחסת רק למי שאינו גוזר על תולדות חמה, ואין הלכה כמותו.
כיצד הבין הרמב"ם את גזרת תולדות חמה? מדוע גזרו על דברים שאינם יכולים להתחלף כלל בתולדות האור?
דברים אלה יתבארו לאור הבנת לשונו של הרמב"ם בהלכה, שהערנו עליה לעיל (פ"ט ה"ג):
המפקיע את הביצה בבגד חם או בחול ובאבק דרכים שהן חמים מפני השמש, אף על פי שנצלית פטור, שתולדות חמה אינם כתולדות האש אבל גזרו עליהן מפני תולדות האור, וכן המבשל בחמי טבריה וכיוצא בהם פטור. המבשל על האור דבר שהיה מבושל כל צרכו או דבר שאינו צריך בישול כלל פטור.
מהו ההבדל שבין שמש ובין חמה?
השמש נמצאת בשמים, והחמה מתייחס לחום שאנו חשים בארץ.
כך גם האש והאור. האש הוא שמו של הדבר, והאור הוא התוצאה, הכבשן (עי' רש"י לבראשית י"א, כ"ח על "אור כשדים"), החום שיוצא מן האש.
לכאורה יש לשאול, הרי גם השמש היא אש, ומדוע לא נאסר בישול בשמש?
השמש היא אש הבאה מלמטה למעלה, והיא שונה במהות מן האש הבאה מלמטה למעלה.
בגמרא (ברכות נ"ו ע"ב) מובא:
אמר רבי חנן: שלש שלומות הן, נהר צפור וקדרה, נהר דכתיב: "הנני נוטה אליה כנהר שלום", צפור דכתיב: "כצפרים עפות כן יגן ה' צבאות וגו'", קדרה דכתיב: "ה' תשפות שלום לנו".
הגר"א מבאר מדוע קדרה היא סימן לשלום (דברי אליהו על ברכות שם):
יש לומר הטעם כי ענין הקדירה הוא עושה שלום בין המים שבתוכה ובין האש שחוץ לקדרה, וכן ישראל עושין שלום בין העולם ובין אביהם שבשמים.
האש והמים סותרים הם זה לזה. הקדרה עושה ביניהם שלום על ידי שמשתמשת בשני הכוחות הסותרים לעשיית תבשיל.
המים הם בחינת חסד ושפע הבאים מלמעלה למטה, והאש היא דין וגבורה, הבאים מלמטה למעלה4.
אש המבשלת היא זו הבאה מלמטה, כלשון הירושלמי (פ"ג ה"ה):
אמר ליה: כיי דמר ר' זעירא ואי זהו חלוט ברור כל שהאור מהלך תחתיו.
על כן אין בישול בשמש, כיון שגם השמש – כמו המים – עניינה חסד5.
תולדות חמה, וכן תולדות האור, הם דברים שבאים מלמטה, ולכן גזרו עליהם.
הרמב"ם בלשונו מדוייק מאוד. כאשר הוא מתייחס להיתר, למה שלא גזרו, הוא קורא לכך "שמש" ו"אש", וכאשר הוא עוסק בגזרה, הוא קורא לכך "חמה" ו"אור". כך יש לקרוא את דבריו של הרמב"ם:
בחול ובאבק דרכים שהן חמים מפני השמש, אף על פי שנצלית פטור, (ש)אינם כתולדות האש (=ולכן פטור עליהם), שתולדות חמה (אבל) גזרו עליהן מפני תולדות האור.
השמש אינה כאש, ולכן פטור, אך תולדותיה הן תולדות החמה, ולכן גזרו עליהן מפני תולדות האור. טעם הגזרה איננו שמא יבוא להחליף בתולדות האור, אלא גזרו על כל מה שבא ומבשל מלמטה, שאיננו בכלל השמש אלא דומה לאש ולכן אסור.
1 שתי שאלות יש כאן. א. מהו ההבדל בין חמה לשמש ובין אור לאש. אף אם מובן ההבדל הזה, יש להבין את השאלה השניה: ב. מה הביא את הרמב"ם לשנות כך בלשונו. מדוע טרח הרמב"ם לעשות זאת, ולהעמידנו במבוכה.
2 לשון הרמב"ם (מובא בחידושי הריטב"א יומא נ"ז ע"א): "דר' ירמי' לטעמי' דאמר במחשכים הושיבני כמתי עולם זה תלמוד בבלי, וטעמא משום דלא נהירי להון טעמי דמתנייתא כהלכה כמה דנהירי לרבנן דארץ ישראל, ור' זירא נמי בעי דלשתכח לי' טעמיה דבבלאי משום דלא נהירן לי' בתר דשמע טעמא דמערבאי, דמנהגא דעלמא דמדכר איניש טפי מאי דגמר ברישא. מיהו לאו בכל הדורות היו כן אלא בימי רבה ורב יוסף ואביי ורבא דהוו להו שמדות כדאיתא בהשוכר את הפועלים, ואמרינן נמי בפרק אלו טריפות ערקו רבה ורב יוסף, ור' זירא אמר להו ערוקאי, שהיו בורחין מחמת השמדות ואמר להו ר' זירא שעם כל זאת לא ישכחו דברי התורה. ואמרינן בפרק המנחות והנסכים והיו חייך תלואים לך מנגד זה הלוקח תבואה משנה לשנה, ואם כך ללוקח תבואה משנה לשנה כל שכן לשמדות שיש בו סכנת נפשות, וזהו טעמן של ר' זירא ור' ירמיה. אבל אחר כך נתגברה התורה בבבל, כל שכן בימי רב אשי דאמרי' מימות רבי ועד רב אשי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד".
3 הירושלמי הסביר את דעת רבי יוסי בצורה אחרת, בלי קשר לשאלה האם גזרו על תולדות חמה או לא (עי' בתחילת ה"ג), ולדעתו הגזרה על תולדות חמה נתונה במחלוקת בין חכמי בבל וחכמי ארץ ישראל.
4 כלשון הלשם (לשם שבו ואחלמה, ספר הדע"ה חלק ב, דרוש ד' ענף י"ב סימן ד'): "וכן בחי' החסד דרכו הוא להתפשט למטה כי הוא עושה חסד עם כל כנזכר, והוא תכונת מים שהם מתפשטים ויורדים תמיד, מה שאין כן הגבורות הוא כתכונת אש שהוא תמיד עולה למעלה".
5 כך כתב ב"קהלת יעקב", ערך "חמה": "חמה הוא סוד זעיר שנקרא שמש… אברהם נמשל לחמה במדבר רבה פרשה ב', ולפי זה חמה בחינת חסד, חמה ראשי תיבות למפרע הוא מדת חסד".