"ניתן להידרש"

הכלל: כאשר יש קושי או מילה מיוחדת בפסוק, הבינו חכמים כי הוא ניתן להידרש – לראותו כביטוי עצמאי בלא מחויבות להקשר הסיפורי בו נכתב.

מקורו של ביטוי זה הוא בחז"ל. בירושלמי (מגילה פ"א ה"א) מובא, לגבי מגילת אסתר:

ויהיו אלו לקריאה ואלו לסעודה, ר' חלבו ר' חונה בשם רב "והימים האלה נזכרים ונעשים", נזכרים בקריאה ונעשים בסעודה. זאת אומרת שמגילת אסתר ניתנה להידרש. רבי חלבו ר' יסא בשם ר' לעזר נאמר כאן "דברי שלום ואמת", ונאמר להלן "אמת קנה ואל תמכור", הרי היא כאמיתה של תורה, מה זו צריכה סירטוט אף זו צריכה סירטוט, מה זו ניתנה להידרש אף זו ניתנה להידרש. ר' ירמיה בשם ר' שמואל בר רב יצחק מגילה שמסר שמואל לדוד ניתנה להידרש, מה טעמא "הכל בכתב" זו המסורת, "מיד ה'", זו רוח הקדש, "עלי השכיל", מיכן שניתנה להידרש.

וכך אמרו במדרש (ויקרא רבה פרשה א', ג'):

ר' סימון בשם ר' יהושע בן לוי ור' חמא אבוה דר' הושעיה בשם רב אמרי לא ניתן דברי הימים אלא לידרש…

וכן בשיר השירים רבה (פרשה א', י'), לגבי שמותיו של שלמה:

מודה ר' שמעון בן גמליאל באלו ארבעה שנתוספו לו ונתכנה בהן הן צריכין להדרש…

ובמקומות רבים נוספים.
על משמעותו של ביטוי זה עומד הנצי"ב בהרחבה בהקדמת פירושו לשאילתות (קדמת העמק ב'). דרשת הפסוקים נעשית בשתי צורות. האחת – הבנת עומק הכתוב ומשמעותו המדוייקת, להלכה או להבנת הסיפור וכדומה. השניה – דרשת הפסוקים שלא על פי ההקשר בו נכתבו.
היכולת לדרוש פסוקים בדרך השניה נובעת מן העובדה שהדברים נכתבו ברוח הקודש, ועל כן הם כוללים מעבר לפשט הסיפורי והתיאורי שבהם.
דבר זה נוגע למהות דרך הדרש, השונה מן הפשט, ואף היא דרך ללימוד התורה.
הפשט עוסק בסיפור הדברים. כל מילה וכל משפט מובנים על פי ההקשר הסיפורי שבו הם מובאים. הדרש, לעומת זאת, מתייחס למילה או למשפט בפני עצמם, ולא בהקשר שבו הם מובאים.
ענין זה יתבאר במשל.
קבוצת חיילים יצאה למסע. יש גם מי שסוקר את המסע, מצלמו ומתארו. כחלק מן הסקירה הוא לוקח הצידה את אחד החיילים ומראיין אותו על אישיותו ועל ההיסטוריה שלו, על המוטיבציה שלו ועל הערכים שעליהם הוא בונה את חייו.
מובן לכל, שאישיותו של החייל, המתגלה בראיון, גדולה לאין ערוך ממה שמתגלה במסע. המסע מוציא אל הפועל צד מסויים בלבד של אישיותו הכוללת.
כך גם בדברי תורה. יש ביטויים שיש בם עוצמה רבה. יסודות רוחניים רבים מקופלים בהם, ואף על פי כן, בפסוק או בפרשה שהם באו, בא לידי ביטוי רק חלק קטן ומצומצם מעוצמתם.
חז"ל בהקשבתם העדינה לפסוקים הבינו אלו מילים או ביטויים יש בהם עוצמה גדולה ויסודות רבים, והם "לקחו הצידה" את הביטויים, "ראיינו" אותם, והביאו לפנינו את הכלול בהם.
בדרך הדרש אנו מוציאים את הביטוי מהקשרו הסיפורי ודנים בו כשלעצמו. ואמנם כל מילה כוללת רעיונות רבים, ובכח יש בה עניינים גדולים היוצאים אל הפועל בהקשרים שונים.
יש ביטויים ופסוקים שנאמרו בצורה כוללת, והתורה משתמשת בהם בהקשר מסוים ומצומצם. הדרשה מגלה את האמירה הכללית שיש לביטוי, מעבר לשימוש הסיפורי שעשתה התורה בביטוי זה.
דוגמא לכך ניתן לראות בדברי הנצי"ב, על הפסוק (דברים ו', ד'): "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד":

הרמב"ן ז"ל דקדק אמאי שינה הלשון בזה הפסוק דכתיב במדברים בעדם יותר מכל הפרשה שמדבר בנוכח. ונראה שהוא שדרשו חז"ל פסחים דף נ"ג דיעקב אבינו אמר זה המקרא והוא אמר בזה הלשון. ואחר כך העמידו משה רבינו בכח התורה. וכיוצא בזה יש הרבה מקראות בנביאים וכתובים שהיו ידועים עוד לפני אותו הנביא והנביא ברוח הקודש על פי ה' העמידו בספרו.

פסוק זה נאמר בגוף ראשון, "אלהינו", בניגוד לשאר ספר דברים המדבר בגוף שני "אלהיך". מקור השינוי הוא בכך שהפסוק נאמר במקורו על ידי יעקב אבינו, כדברי חז"ל בגמרא¹, ומשה השתמש בדבריו של יעקב כלשונם ושבצם בהקשר אחר בדברי התוכחה לעם ישראל. כך גם עשו הנביאים שהשתמשו בביטויים ידועים, ושבצו אותם בדבריהם. חז"ל בדרשותיהם עמדו על אותם ביטויים, והבינו כי הם "ניתנו להידרש", ורובד הפשט שבהם איננו כולל את משמעותם המלאה.
נביא מספר דוגמאות להמחשת הענין.
א. "וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב אֶל יִצְחָק אָבִיו וַיְמֻשֵּׁהוּ וַיֹּאמֶר הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו" (בראשית כ"ז, כ"ב). פשט הפסוק מביע את תמיהתו של יצחק על הפער בין הקול של הדובר אליו ובין תחושתו ממישוש ידיו. חז"ל במדרשים רבים ראו משפט זה כעומד לעצמו, שלא בהקשרו הסיפורי, ודרשוהו על היחס בין ישראל והאומות באופן כללי. יצחק לקח ביטוי שמשמעותו כללית ונצחית, והשתמש בו בהקשר מסוים. הדרש מגלה את המשמעות הכללית של הביטוי.
ב. "כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא אֶל מְקוֹם שֶׁהַנְּחָלִים הֹלְכִים שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָכֶת" (קהלת א', ז'). פסוק זה נאמר כחלק מתיאור מחזוריות הטבע בפתיחת ספר קהלת. חז"ל הבינו כי יש בו מעבר לתיאור טבעי, ובדרשותיהם לפסוק בקהלת רבה הם מבארים תופעות רוחניות שמבנה הנחלים והים הוא המודל שלהן.
ג. שיר השירים כולו הוא דוגמא לענין זה. אף שבפשט הספר יש בו שירי אהבה שבין הרעיה והדוד, הרי שחז"ל ראו בו משל לאהבת ישראל והקב"ה. ביטויים שונים, שמשמעותם הוא הבעת אהבה אנושית, נדרשים על ידי חז"ל לתיאור הקשר שבין ישראל לאביהם שבשמים.
עם זאת, נעמוד על ביטוי מסוים. "יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן" (א', ב'). "מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ נַזְכִּירָה דֹדֶיךָ מִיַּיִן מֵישָׁרִים אֲהֵבוּךָ" (א', ד'). בשני המקרים אלו הם פסוקים הנאמרים על ידי הרעיה, המתארת עד כמה יקר ואהוב לה הדוד. חז"ל, בצורה עקבית, הבינו כי הדודים הם ביטוי לתורה שבעל פה, והיין הוא ביטוי לתורה שבכתב. הבנה זו, שאיננה עולה מן הפשט הסיפורי של השיר, חורזת דרשות רבות על פסוקים אלה. חז"ל ראו בכך שימוש של שלמה המלך בביטוי כללי, שמשמעותו חורגת מפשט השיר.

---

¹ פסחים נ"ו ע"א: "תנו רבנן כיצד היו כורכין את שמע, אומרים 'שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד', ולא היו מפסיקין דברי רבי מאיר, רבי יהודה אומר מפסיקין היו, אלא שלא היו אומרים 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'. ואנן מאי טעמא אמרינן ליה, כדדריש רבי שמעון בן לקיש, דאמר רבי שמעון בן לקיש: 'ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם', ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין ונסתלקה ממנו שכינה, אמר: שמא חס ושלום יש במטתי פסול כאברהם שיצא ממנו ישמעאל ואבי יצחק שיצא ממנו עשו. אמרו לו בניו: 'שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד', אמרו: כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד. באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר: 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'. אמרי רבנן: היכי נעביד, נאמרוהו – לא אמרו משה רבינו, לא נאמרוהו – אמרו יעקב, התקינו שיהו אומרים אותו בחשאי".

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *