שני כתובים המכחישים זה את זה
הכלל: כשיש שני כתובים המכחישים זה את זה, אין אנחנו יכולים ליישב את הסתירה על פי השגתנו. רק כתוב שלישי ממקור עליון יכול לבוא ולהכריע בין הכתובים הסותרים.
הרב קוק זצ"ל מבאר את מהותה של מידה זו בעולת ראי"ה (ח"א עמ' קפ"ד):
וכן שני כתובים המכחישים זה את זה, עד שיבא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם. עצמותה של הסתירה, היא רק מחלה הבאה על ההגיון, המוגבל, בתנאיו המיוחדים של שכל האדם והקשבתו. על פי הערכתנו צריכים אנחנו לחוש את הסתירה, ולבא על ידי הרגשה זו לכלל ישוב והכרעה. אבל למעלה, הרבה למעלה מזה, הוא האור האלהי העליון, שהאפשריות הן בו בלא שום הגבלה, ובלא שום תנאי כלל ועִקר. הוא איננו סובל כלל שום מעצור מהסתירה, ולא יש לגבי דידיה שום צֹרך בישוב והכרעה. על כן לא לנו, לפי מדת הבנתנו, נתון זה המשפט של הכרעה, שבאה מתוך לחץ הסתירה לגבי הכתובים, כתבי קדש, הנובעים ממקור חכמה אין סוף. אלא מפני הזיקוק של קשר הדברים להכרעת הרוח שלנו, אנו הננו נזקקים לפשר והכרעה בין הסתירות, בין שני הכתובים המכחישים זה את זה. אבל, בשביל שעצם הענין הוא נעלה ומרומם מכל מדה של הגבלת סתירה, אין אנו יכולים בעצמנו לגעת בהכרעה הדרושה בעדנו, מצד הכתובים המכחישים זה את זה. הרשות הזאת לא תוכל להיות, כי אם בסתירה הנפגשת בתכן כזה, שהסתירה היא מהרסת את בנינו, אבל לא בהופעה האלהית העליונה, אשר כל כלי יוצר עליה לא יצלח, וכל לשון תקום אתה למשפט תרשיע. על כן צריכים אנו, שגם המרפא של ההכרעה, שאנו זקוקים לה, יבא דוקא מאותו המקור העליון, שהכתובים עצמם באים משם. עד שיבא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם.
הסתירה בין שני כתובים נובעת מהשגתנו המצומצמת, שאיננה יכולה לסבול שני דברים סותרים. האור האלקי העליון כולל בתוכו גם את הדברים הסותרים, ועל כן אין במבט האלקי צורך בהכרעה.
כשיש שני כתובים המכחישים זה את זה, אין אנחנו יכולים ליישב את הסתירה על פי השגתנו. רק כתוב שלישי יכול לבוא ולהכריע בין הכתובים הסותרים, שכן הוא בא מאותו מקור עליון ממנו באים הכתובים, ובו אין הסתירה מהווה מעצור והפרעה.