מדבר שחבירו מוכיח עליו
הכלל: כשיש בפסוק "תקבולת חסרה" החלק העיקרי של הפסוק יופיע בצלע המלאה וממנו נלמד לצלע החסרה.
הפסוקים לפעמים כתובים בתקבולת חסרה, כלומר שביטוי מסויים שמופיע בחלק אחד של הפסוק משמש גם לחלקו השני של הפסוק.
למשל: "מַתָּן בַּסֵּתֶר יִכְפֶּה אָף וְשֹׁחַד בַּחֵק חֵמָה עַזָּה" (משלי כ"א, י"ד). המפרשים מסבירים שכוונת הפסוק היא: ושוחד בחיק (יכפה) חמה עזה.
מידה זו נקראת ע"י מפרשי התנ"ך "מושך עצמו ואחר עימו".
יש להבין מידה זו. מדוע נכתבה המילה דווקא בצלע זו, ומדוע נלמד מחלק אחד על חבירו, ולא תיכתב המילה במפורש גם בצלע השניה?
נראה, שהמילה נכתבת במקום בו היא עיקרית ובו מקורה, ומשם ניתן ללמוד למקומות אחרים.
בפסוקים מעין אלו יש להבין מה הרעיון העיקרי שהפסוק בא ללמד, המופיע בצלע המלאה של הפסוק. הדבר בא לידי ביטוי במילה שמופיעה רק בצלע המלאה של הפסוק ולא בצלע החסרה.