מצוה ה' – תפילה נכח המקדש

המאמרים באתר מבוססים על כללי לימוד המופיעים במדור הכללים. מאמר זה מבוסס על הכלל הבאת הלכות בספר המצוות.

 

מצוה ה' הוא שציוונו לעבדו, וכבר נכפל זה הציווי פעמים באמרו (שמות כ"ג, כ"ה): "ועבדתם את ה' אלוהיכם", ואמר (דברים י"ג, ה'): "ואותו תעבודו". ואף על פי שזה הציווי הוא גם כן מהציוויים הכוללים, כמו שביארנו בשורש ד', הנה יש בו יחוד אחר שהוא ציווי לתפילה. ולשון ספרי (עקב ה'): "'ולעבדו' זו תפילה". ואמרו גם כן "'ולעבדו' זו תלמוד", ובמשנתו של רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אמרו, "מנין לעיקר תפילה מצוה מהכא (דברים ו', י"ג) 'את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד'", ואמרו (ספרי ראה ל"ג): "עבדוהו בתורתו ועבדוהו במקדשו", רוצה לומר הכוון אליו להתפלל שם כמו שבאר שלמה ע"ה.

פירוש המצוה
מצוה ה' הוא שציוונו לעבדו, לעבוד את הקדוש ברוך הוא, וכבר נכפל זה הציווי כמה פעמים באמרו "ועבדתם את ה' אלוהיכם" ואמר בציווי נוסף "ואותו תעבודו" ובתרגום הרב קפאח זצ"ל מביא פעם נוספת: "ואמר 'ולעבדו'" (דברים י"א, י"ג). ואף על פי שזה הציווי לעבדו הוא גם כן מהציוויים הכוללים – מצוה זו כוללת למעשה את כל המצוות, שכולן הן עבודת ה' והציווי לעבדו הוא ציווי לקיים את כל המצוות, כמו שביארנו בשורש ד' – שם באר הרמב"ם שאין למנות במנין תרי"ג המצוות ציוויים הכוללים את כל המצוות, שאין בהם ציווי לעשות מעשה מיוחד. הנה יש בו יחוד – במצוה לעבוד את ה' יש מעשה מיוחד שבעבורו ראוי למנות מצוה זו כמצוה מתרי"ג מצוות אחר – מפני שהוא ציווי לתפילה – כלולה בציווי לעבדו המצוה להתפלל לה'. ולשון ספרי "ולעבדו" זו תפילה – "ולעבדו בכל לבבכם", איזו היא עבודה שבלב הוי אומר זו תפילה (תענית ב' ע"א). ואמרו גם כן ודרשו עוד מן המילה "ולעבדו" זו תלמוד – תלמוד תורה. ובמשנתו של רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אמרו מנין לעיקר תפילה כלומר מנין לעצם המושג תפילה (להוציא מהתפילה כפי שהיא מקובלת בנוסחתה ובזמניה) שהוא מצוה, מהכא – מן הפסוק הזה: "את ה' אלוקיך תירא ואותו תעבוד". ואמרו עבדוהו בתורתו – בלימוד התורה, ועבדוהו במקדשו, רוצה לומר הכוון אליו להתפלל שם – כלומר תתפלל לנכח המקדש, כשפניך מופנים לכוון בית המקדש כמו שבאר שלמה ע"ה בפסוק "והתפללו אל המקום הזה" וכפי שדרשו חז"ל את תפילת שלמה (במלכים א' ח') במסכת ברכות (ל' ע"א).

"ואמר עבדוהו בתורתו עבדוהו במקדשו רצונו לומר הכוון אליו להתפלל שם כמו שבאר שלמה ע"ה". פיסקא זו נראית לכאורה מיותרת. כבר הוכיח הרמב"ם שהתפילה מצוה מן התורה, ודרשה זו אינה מוסיפה בענין זה. ענינה של דרשה זו היא ההלכה להתפלל נכח המקדש, ואין דרכו של הרמב"ם בספר המצוות, להביא הלכות שאינן שייכות לגוף המצוה, כפי שבאר בהקדמתו.
אף בהל' תפילה שביד החזקה (פ"א ה"ג), מזכיר הרמב"ם הלכה זו, לכאורה שלא במקומה. בתחילת פרק א', מתאר הרמב"ם את התפילה כפי שהיתה מימות משה רבינו ועד עזרא ולאחר מכן מתאר את אשר תיקנו עזרא ובית דינו בעניני התפילה. ובין שני "התיאורים" הללו נכנסת ההלכה: "והכל יהיו מתפללים נכח המקדש בכל מקום שיהיה". והדברים תמוהים, הרי הלכה זו היתה גם קודם עזרא ולא נשתנתה גם לאחריו, ואם כן אין מקומה במסגרת הלכות אלו. אכן לקמן (פ"ה ה"ג) מבאר הרמב"ם דין תפילה נכח המקדש, ומדוע ראה צורך להזכיר הלכה זו אף בתארו את התפתחותה של התפילה?
נראה, כי דברי הרמב"ם יובנו תוך עיון ביסודה של תפילה.
הגמ' (ראש השנה ט"ז ע"א) אומרת:

תניא הכל נידונים בראש השנה וגזר דין שלהם נחתם ביום הכפורים דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומר הכל נידונים בראש השנה וגזר דין שלהם נחתם כל אחד ואחד בזמנו… ר' יוסי אומר אדם נידון בכל יום… אמר רב יוסף כמאן מצלינן האידנא אקצירי ואמריעי, כמאן, כר' יוסי (פירש"י, "כר' יוסי – דאמר אדם נידון בכל יום ויתפלל שידונו אותו לזכות ולא יקנסוהו מיתה, דאי כרבנן דאמרי אין נידון אלא בראש השנה, הרי כבר נקנסה עליו") ואיבעית אימא לעולם כרבנן וכדר' יצחק דאמר ר' יצחק יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין.

וכתבו ראשונים (תוספות, ריטב"א): "ואם תאמר, תיפוק ליה אמאי מצלינן האידנא רפאנו ה' ונרפא וכוליה תפילת י"ח? ויש לומר דהתם כיון דצרכי רבים לכולי עלמא מצלינן להו, דגזר דין דצבור מקרע אבל דיחיד הוא דקשיא לן" (לשון הריטב"א).
נמצינו למדים, לדעה זו, שכוחה של תפילה הוא מכח הציבור, שאנו מתפללים על צרכי הציבור ולפיכך תפילתנו נשמעת.
ובזה יש להבין דברי ר' יהודה במס' שבת (י"ב ע"ב): "הנכנס לבקר את החולה… ר' יהודה אומר המקום ירחם עליך ועל חולי ישראל" (על פי תוס' ראש השנה שם) ואף רבי יוסי מודה שתפילה לצרכי רבים עיקר ולפיכך ר' יוסי אומר "המקום ירחם עליך בתוך חולי ישראל" ופירש"י: "שמתוך שכוללן עם האחרים תפילתו נשמעת בזכותן של רבים". ולפיכך תקנו חז"ל תפילה בלשון רבים, ללמדך שאין האדם מתפלל רק על עצמו, אלא על הכלל כולו, ואז תפילתו נשמעת.
ודברי "נפש החיים" (שער ב' פי"א עיי"ש עוד) מאירים באור יקרות:

ואף דהלכתא גמירא לה בש"ס שהיחיד רשאי לחדש דבר בתפילתו על צרכי עצמו וצערו בכל ברכה לפי ענינה, גם בזה צריך שלא תהא תכלית כוונתו על צערו, ולא זו הדרך הנכונה לישרים בלבותם, כי באמת יפלא איך שייך לבקש ולהתחנן לפניו ית"ש להסיר מעליו צערו ויסוריו, כמו בענין רפואת הגוף, הרופא משקהו סמנים חריפים, או אם הרופא מוכרח אף גם לחתוך אבר אחד לגמרי שלא יתפשט ארס החולי יותר, האם יתחנן אליו החולה שלא ישקהו הסמנים או שלא יחתך האבר, הלא החולה עצמו שוכרו לכך, כן איך ישפוך שיח לפניו ית"ש להסיר מעליו היסורים, הלא המה רטיה וסמא דחיי לכפר עוונותיו כמאמרם ז"ל (שבת נ"ה ע"א) "אין יסורים בלא עוון" ואם לא, אפוא, נפש החוטאת במה תתכפר. אמנם תכלית הכוונה צריכה שתהיה רק צורך גבוה כי במקום שיש חילול שמו ית' כגון צרת כלל ישראל באמור עם ה' אלה והמה מוכים ומעונים, מחויבים לבקש ולשפוך שיח לפניו ית"ש על חילול שמו ית' ואך למען שמו יעשה.

ומתוך רעיונות ברורים ומוכחים אלו עולה שאלה חמורה: מה היה טיבה של תפילה ומה כוחה קודם תקנת עזרא. הרי אז התפלל כל אחד בסגנונו הפרטי על צרכיו הפרטיים, וכיצד, אפוא, נשמעה תפילתם.
נראה שהוקשה הדבר לרמב"ם והשיב על זה בהל' תפילה בסוף תיאורו את התפילה מימות משה רבינו: "והכל יהיו מתפללין נכח המקדש בכל מקום שיהיה", ובספר המצוות "הכוון אליו להתפלל שם". וביאור דבריו: אמנם התפילה היא פרטית לצרכי עצמו, אך היא נכללת עם האחרים במקום המקדש. בעמדו נכח המקדש ובכוונו את לבו לשם, הופך האדם את תפילתו הפרטית לתפילת הכלל. כל התפילות הפרטיות מתאחדות במקום המקדש ומשם עולות לשמים כתפילה כללית: "נמצאו כל ישראל מכוונין את לבם למקום אחד. אמר ר' אבין ואיתימא ר' אבינא מאי קראה 'כמגדל דוד צוארך בנוי לתלפיות' תל שכל פיות פונים בו" (ברכות ל' ע"א).
נמצינו למדים שתפילה נכח המקדש אינה הלכה פרטית מהלכות תפילה בלבד, אלא יסוד אשר בלעדיו לא יכון בנין התפילה.
עוד יש לומר שבתפילה נכח המקדש מבטא האדם שהתפילה היא עבודה כעבודת המקדש, ובכך מתקיימת המצוה "ועבדתם את ה' אלוהיכם".

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *