מצוה ל' – שני פנים למצוה
המאמרים באתר מבוססים על כללי לימוד המופיעים במדור הכללים. מאמר זה מבוסס על הכלל השוואת מנייני המצוות השונים.
מצוה ל' היא שנצטוו הכהנים להסיר הדשן בכל יום מעל גבי המזבח, והיא הנקראת תרומת הדשן, והוא אמרו יתברך שמו "ולבש הכהן מדו בד והרים את הדשן". וכבר התבארו דיני מצוה זו בתמיד ובכפורים.
פירוש המצוה
מצוה ל' היא שנצטוו הכהנים להסיר הדשן – הפסולת הנשארת מן הקרבנות אחר שרפתן – בכל יום מעל גבי המזבח, והיא המצוה הנקראת תרומת הדשן – לשון הרמת הדשן מעל המזבח, והוא אמרו יתברך שמו (ויקרא ו', ג'): "וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ". וכבר התבארו דיני מצוה זו בתמיד ובכפורים.
"מעל המזבח" ו"בכל יום"
בספר המצוות הגדיר הרמב"ם את המצוה:
להסיר הדשן בכל יום מעל גבי המזבח.
במניינים שבריש הי"ד החזקה שינה הרמב"ם את ההגדרה.
במנין הקצר שעל סדר ספר המצוות כתב:
להרים את הדשן מעל המזבח שנאמר: "והרים את הדשן".
וברמזים שעל סדר ההלכות בריש הלכות תמידין ומוספין כתב:
להרים את הדשן בכל יום.
במנין הקצר לא הזכיר שהמצוה בכל יום, וברמזים לא הזכיר את המזבח1.
נראה בביאור הדברים שבמנין הקצר במצוה ל' עדיין לא מנה הרמב"ם את מצוות הקרבנות. הרמת הדשן מעל המזבח היא מצוה בסדרת המצוות של המקדש, עובדיו וכליו. על כן ראוי להדגיש במנין זה את המזבח. הרמת הדשן במנין זה היא דין במזבח.
לעומת זאת ברמזים שבריש הלכות תמידין ומוספין באה מצוה זו אחר מצות "הקרבת שני תמידין בכל יום עולות", ו"להדליק אש על המזבח בכל יום". הדגש הוא על הדשן הבא מן הקרבנות בכל יום, שמצוה להרימו. הרמת הדשן במנין זה היא דין בקרבן.
שני פנים, אפוא, למצוה זו. האחד מצד המזבח, שמצוה זו מוציאתו לפועל, והשני מצד הקרבן, שהדשן הנשאר ממנו ממשיך את תפקידו.
משמעות שני פנים למצוה
קשר המצוה למזבח מבואר היטב בדברי הרב קוק בעולת ראי"ה (ח"א עמ' קכ"ג):
והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה על המזבח, ושמו אצל המזבח. הפעולה, ששלהבת אש הקודש עושה על תכונת האדם בעת מפעלה, היא נעלה מכל ארח חיים טבעיים וחברותיים של האדם. כל זמן שהפעולה היא על המזבח, הרי היא מתעלה מכל דוגמא אנושית, ואי אפשר שיתנהג על ידה העולם האנושי במפעליו הקבועים. וכדי לרשם את הרשם, של השארת השפעת הקדושה על תכונת המזג והרוח החמרי שבגויה, גם בארחות החיים שרק סמוכים הם לתכן הקדש בהיותם ישרים, אבל לא על המזבח בעצם מושג הקדש הוא המקום שלהם, כדי לתמם חזון קדש אוצר חיים זה, והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה על המזבח, ושמו אצל המזבח, להיות שם שמור וגנוז עומד ברשם קדושתו, בלא הפרעה, ואף על פי שנעשה מצותו בקדושתו הוא עומד, "ושמו שלא יפזר" (פסחים כ"ו).
הרב רואה בסוף הפסוק את עיקר המצוה. המזבח מצד עצמו עליון הוא מכל השגה אנושית, ועל כן אינו מטביע רישומו על החיים הטבעיים והחברותיים של האדם. על כן כדי שיטביע המזבח רושם על חיי האדם הקרובים לקודש, באה הפעולה של הרמת הדשן מעל המזבח והנחתו סמוך לו "אצל המזבח", במקום שהשגה אנושית יכולה להגיע אליו.
בתוך דבריו מבאר הרב דבר מיוחד במצוה זו. בכל המצוות למדנו שדבר שנעשית מצותו אין מועלין בו. במצוה זו יש דין מיוחד, שאף שנעשית מצותו, בקדושתו הוא עומד ומועלין בו. הרב מבאר שתפקיד הדשן הוא דווקא אחר ששמים אותו אצל המזבח, ותכליתו היא שישפיע מקדושתו דווקא ממקום זה, "אצל המזבח". על כן בקדושתו הוא עומד, ומשם פועל פעולתו על תכונת האדם.
כך מתבאר הפן המיוחד של מצוה זו, "להרים הדשן מעל המזבח".
קשר המצוה לקרבן מבואר בדברי ה"שפת אמת" (צו תרמ"ו):
במצות הרמת הדשן שהיה נבלע אצל המזבח להראות שזכות הקרבנות נשאר קיים לדורות. וזה שכתוב "יזכור כל מנחותיך ועולתך ידשנה סלה". שדשן העולה שנבלע, נשאר הזכות קיים לדורות.
הקרבנות מתחלפים בכל יום, אבל הדשן נשאר קבוע. הקרבנות הנשרפים משפיעים לשעה, והדשן הנשאר והנבלע אצל המזבח קיים לדורות ומשפיע לדורות. "ידשנה סלה", לעד ולעולמי עולמים. מכל יום "זמני" נשאר משהו לדורות.
כך מתבאר הפן השני של מצוה זו, "להרים הדשן בכל יום".
1 אמנם ברמב"ם מהדורת פרנקל הביא במנין הקצר: "להרים הדשן מעל המזבח בכל יום, שנאמר: 'והרים את הדשן'". ובשנויי נוסחאות שם הביא שכן הוא בכתה"י ובדפוסי ספרד ובספר המצוות, ואילו בשאר דפוסים ליתא מילת "בכל יום". מכל מקום ביחס לרמזים יש שינוי, שברמזים לא הזכיר כלל "מעל המזבח", ובמנין הקצר הקדים "מעל המזבח" ל"בכל יום" (ואפילו ביחס לספר המצוות בו הקדים "בכל יום" ל"מעל המזבח").