מצוה ל"ה – לשונות הרמב"ם
המאמרים באתר מבוססים על כללי לימוד המופיעים במדור הכללים. מאמר זה מבוסס על הכלל השוואת מנייני המצוות השונים.
מצוה ל"ה היא שצונו שיהיה לנו שמן עשוי על מתכונת המיוחד, מוכן למשוח בו כהן גדול שיתמנה, כמו שאמר "והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה". וממנו ימשחו קצת המלכים כמו שהתבאר בתלמוד בדין מצוה זו. וכבר נמשח בו המשכן וכל כליו, לא ימשחו בו הכלים לדורות, כי בבאור אמרו בספרי שבמשיחתן של אלו, רוצה לומר כלי המשכן, הוקדשו כל הכלים לעתיד לבא, אמר יתעלה יתברך שמו "שמן משחת קדש יהיה זה לי לדורותיכם". וכבר התבארו משפטי מצוה זו בפרק קמא מכריתות.
פירוש המצוה
מצוה ל"ה היא שצונו – כל בית ישראל – שיהיה לנו שמן עשוי על מתכונת המיוחד, כפי שמבואר בתורה בפרשת "קַח לְךָ בְּשָׂמִים רֹאשׁ", שמות ל', כ"ב ואילך. ויהיה השמן הזה מוכן למשוח בו כל כהן גדול שיתמנה, כמו שאמר (ויקרא כ"א, י'): "וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו אֲשֶׁר יוּצַק עַל רֹאשׁוֹ שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה". וממנו – מן השמן הזה ימשחו גם קצת המלכים – רק מלכי בית דוד, ואין מושחין מלך בן מלך אלא אם כן נחלקו על המלכות, כמו שהתבאר בתלמוד בדין מצוה זו – ובמהדורת הרב קאפח ובמהדורת פרנקל השמיטו המילה "בתלמוד", ומכל מקום גם בתלמוד התבאר (כריתות ה' ע"ב). וכבר נמשח בו המשכן וכל כליו – אלו כלים שעשה משה, שמשיחתן מקדשתן, אבל לא ימשחו בו הכלים לדורות, כי בבאור אמרו בספרי (נשא, מ"ד), על הפסוק (במדבר ז', א'): "וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם", שבמשיחתן של אלו, רוצה לומר כלי המשכן שמשח משה רבנו הוקדשו כל הכלים לעתיד לבא ועבודתן מחנכתן. אמר יתעלה יתברך שמו (שמות ל', ל"א): "שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ יִהְיֶה זֶה לִי לְדֹרֹתֵיכֶם" – ומכאן לשון המצוה שיהיה לנו שמן. ומשה עשה השמן והוא הנשאר לדורות, וזה שאמר הכתוב "יהיה זה לי לדורותיכם", על שמן שעשה משה. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בפרק קמא מכריתות.
בספר המצוות כתב הרמב"ם:
מצוה ל"ה היא שצונו שיהיה לנו שמן עשוי על מתכונת המיוחד, מוכן למשוח בו כהן גדול שיתמנה… אמר יתעלה יתברך שמו "שמן משחת קדש יהיה זה לי לדורותיכם".
במנין הקצר שעל סדר ספר המצוות שינה הרמב"ם את ההגדרה וכתב (בדפוסים מדויקים):
למשוח כהנים גדולים ומלכים בשמן המשחה שנאמר "שמן משחת קדש יהיה זה"1.
וברמזי המצוות שעל סדר הלכות הי"ד החזקה בריש הלכות כלי המקדש והעובדים בו הוסיף הגדרה שונה וכתב:
לעשות שמן המשחה.
ובדומה לזה כתב ביד החזקה בהלכות כלי המקדש והעובדים בו פ"א ה"א:
מצות עשה לעשות שמן המשחה שיהיה מוכן לדברים שצריכין משיחה בו שנאמר "ועשית אותו שמן משחת קדש".
יש להבין את סיבת השינויים, משמעותם והתאמתם לחיבור בו נאמרו.
מקור ההגדרות בפסוקים
פסוקי שמן המשחה כוללים בתוכם את ההגדרות השונות (שמות ל', כ"ב-ל"א):
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. וְאַתָּה קַח לְךָ בְּשָׂמִים רֹאשׁ מָר דְּרוֹר חֲמֵשׁ מֵאוֹת וְקִנְּמָן בֶּשֶׂם מַחֲצִיתוֹ חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם וּקְנֵה בֹשֶׂם חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם. וְקִדָּה חֲמֵשׁ מֵאוֹת בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ וְשֶׁמֶן זַיִת הִין. וְעָשִׂיתָ אֹתוֹ שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ רֹקַח מִרְקַחַת מַעֲשֵׂה רֹקֵחַ שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ יִהְיֶה. וּמָשַׁחְתָּ בוֹ אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֵת אֲרוֹן הָעֵדֻת. וְאֶת הַשֻּׁלְחָן וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֶת הַמְּנֹרָה וְאֶת כֵּלֶיהָ וְאֵת מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת. וְאֶת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֶת הַכִּיֹּר וְאֶת כַּנּוֹ. וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם וְהָיוּ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהֶם יִקְדָּשׁ. וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו תִּמְשָׁח וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם לְכַהֵן לִי. וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ יִהְיֶה זֶה לִי לְדֹרֹתֵיכֶם.
נאמר בתורה: "ועשית אֹתו שמן משחת קדש", ומכאן "מצות עשה לעשות שמן המשחה".
נאמר בתורה: "שמן משחת קדש יהיה", ונאמר: "שמן משחת קדש יהיה זה לי לדרתיכם", ומכאן "שציוונו שיהיה לנו שמן".
נאמר בתורה: "ומשחת בו…", ונאמר: "ואת אהרן ואת בניו תמשח", ומכאן "למשוח כהנים גדולים".
יש להתבונן במשמעות המיוחדת לכל הגדרה, ומתוך כך בשייכותה למקום בו נאמרה.
"לעשות שמן המשחה"
בשורש עשירי משרשי ספר המצוות כתב הרמב"ם:
השרש העשירי שאין ראוי למנות ההקדמות אשר הם לתכלית אחת מן התכליות. דע כי פעמים יבאו צוויים בתורה ואותם הצוויים אינן מצוה אבל הם הקדמות לעשות המצוה, כאילו הוא מספר איך ראוי שתיעשה המצוה ההיא… וכן "קח לך בשמים ראש" לא יימנה, ואמנם יימנה הצווי שצוה שנמשח כהנים גדולים ומלכים וכלי הקדש בשמן המשחה המתואר.
וכתב על זה "קנאת סופרים":
ויש מקום לדקדק בדברי הרב דלכאורה דבריו כסותרין אלו לאלו, ממה שכתב כאן למה שכתב בחיבור הי"ד בפ"א מהל' כלי בית המקדש וז"ל, מצות עשה לעשות שמן המשחה שיהא מוכן לדברים שצריכים משיחה בו שנאמר "ועשית אותו שמן משחת קדש"… והתירוץ לזה שהתחלת המצוה הוא אותו מעשה הקודם שהוא הכרחי לה דכיון שאי אפשר לקיים המצוה כתיקונה מבלעדיו, הרי הוא כלול עם המצוות, ולפי זה אותן הקדמות והצעות שזכרנו הם חלקים מהמצוה ולא יבואו בחשבון אלא תשלומי המצוה שהן תכלית הציוויין שנאמרו בהן.
נראה בהבנת דבריו, שחיבור הי"ד החזקה לא בא למנות המצוות, אלא להביא את ההלכות. אותם מעשים שהם הכרחיים לקיום המצוה מהווים חלק בלתי נפרד ממנה. כבר נתבאר לעיל במצות בגדי כהונה שתכונתו של הקודש היא לרומם את כל המחובר אליו אל הקודש. העשיה מבטאת את הכנת החומרים והטיפול בהם, ואף היא מחוברת אל הקודש ולמצוה תחשב. על כן ההגדרה בי"ד החזקה היא "לעשות שמן המשחה". כך מתחילה המצוה, שתכליתה היא למשוח כהנים, מלכים וכלים.
מקור הגדרה זו הוא ברעיא מהימנא המובא בזהר (ח"ג ק"ט ע"א):
פקודא חד לעשות שמן המשחה.
ממקור זה יש ללמוד שלא רק משום שבפועל אי אפשר למשוח בלי לעשות את השמן, באה ההגדרה "לעשות שמן המשחה", שהרי רעיא מהימנא אינו ספר הלכה.
מצוה זו מיוחדת בקשר ההדוק שלה למשה רבנו. באופן מיוחד נצטוה משה בדווקא במצוה זו2.
אכן, רק משה עשה שמן המשחה ולא נעשה מעולם שמן אחר, כלשון הרמב"ם (הל' כלי המקדש והעובדים בו פ"א ה"ה):
ומעולם לא נעשה שמן אחר חוץ ממה שעשה משה.
בפיהמ"ש כריתות פ"א מ"א הוסיף הרמב"ם ואמר:
ודע שלא נעשה ממנו כלל ולא ייעשה זולת מה שעשה משה, לאמרו יתעלה "יהיה זה לי", כך בא בקבלה3.
בשני המקומות האלו הזכיר הרמב"ם ענין זה, בהמשך להלכה (שם):
הסך משמן המשחה כזית במזיד חייב כרת, ובשוגג מביא חטאת קבועה שנאמר "ואשר יתן ממנו על זר ונכרת מעמיו", ואין חייבין אלא על סיכת שמן המשחה שעשה משה שנאמר "ממנו", מזה שנאמר בו "שמן משחת קדש יהיה זה לי".
בזה גילתה התורה ששמן המשחה המקורי, היסודי והבלעדי הוא שמן שעשה משה רבנו.
עשיית השמן קובעת היא, אפוא, את כחו לדורות, ועל כן המצוה לעשותו נאמרה במיוחד למשה.
את ההלכות בהלכות כלי המקדש פרק א' צריכים לקרוא ברציפות כך:
מצות עשה לעשות שמן המשחה שיהיה מוכן לדברים שצריכין משיחה בו שנאמר "ועשית אותו שמן משחת קדש"4. וככה עשהו משה רבינו במדבר… ומעולם לא נעשה שמן אחר חוץ ממה שעשה משה.
בכך יש להבין את הלאו שאמרה תורה על עושה שמן המשחה (הל' כלי המקדש והעובדים בו פ"א ה"ד):
העושה שמן המשחה כמעשה הזה וכמשקל הזה, ולא הוסיף ולא גרע, במזיד חייב כרת, בשוגג מביא חטאת קבועה, שנאמר "אשר ירקח כמוהו ונכרת מעמיו", והוא שיעשה אותו להמשח בו, אבל אם עשהו להתלמד או ליתנו לאחרים פטור.
העשיה היא מחייבת, שהרי אם סך משמן זה אינו חייב על משיחתו, שהרי לא עשהו משה. עצם העשיה היא האסורה, כלשון רדב"ז (שם):
נמצאת למד דאין חייב כרת אלא למפטם שמן כדי לסוך בו הוא עצמו, אף על פי שלא סך ממנו מתחייב משעת עשיה, ואם מסרו לציבור אף על פי שסך הוא בעצמו ממנו פטור, שאין חייבין אלא על אותו שעשה משה.
ומכאן למד רדב"ז הלכה נוספת. כתב הרמב"ם בהל' כלי המקדש והעובדים בו פ"ד הי"ב:
וממנין כהן גדול הוא ראש לכל הכהנים, ומושחין אותו בשמן המשחה, ומלבישין אותו בגדי כהונה גדולה, שנאמר "והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק וגו'", ואם אין שם שמן המשחה מרבין אותו בבגדי כהונה גדולה בלבד, שנאמר "אשר יוצק על ראשו שמן המשחה ומלא את ידו ללבוש את הבגדים", כשם שמתרבה בשמן המשחה כך מתרבה בבגדים.
וכתב על זה רדב"ז:
ואם אין שם שמן וכו'. כן כתב למעלה (פ"א ה"א) שאין המצוה למשוח בו אלא לעשות שמן המשחה ולפיכך אינו מעכב.
הפליג הרדב"ז במצות עשיית שמן המשחה שעיקרו הוא בעצם מציאותו וקיומו, אף שאין משתמשין בו. אף שסיוע גדול לדבריו מהלכה זו שאינו מעכב, מכל מקום הרי הרמב"ם בעצמו כתב בשורש עשירי שעיקר המצוה ותכליתה הוא למשוח, וכך כתב במנין הקצר: "למשוח כהנים גדולים וכו'", הרי שזו המצוה.
אף על פי כן למדנו על העיקר הגדול הנמצא בעשיית שמן המשחה על ידי משה רבנו.
שיהיה שמן המשחה
בי"ד החזקה הגדיר הרמב"ם "לעשות", שכן עשייתו של משה רבנו את שמן המשחה עקרונית ומהותית היא, כפי שכתבנו לעיל.
ספר המצוות בעיקרו מיועד לכלל ישראל, כמו שאמר הכתוב (דברים ל"ג, ד'):
תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב.
פסוק זה הוא המקור לתרי"ג מצוות שנאמרו למשה בסיני (מכות כ"ג ע"ב). על כן הפסוק המתאים למקור המצוה בספר המצוות הוא (שמות ל', ל"א):
וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ יִהְיֶה זֶה לִי לְדֹרֹתֵיכֶם.
על כן ההגדרה בספר המצוות היא "שצונו שיהיה לנו שמן המשחה עשוי על המתכונת המיוחדת". השמן כבר עשוי הוא על ידי משה רבנו, ואנו מצֻווים ששמן זה יהיה לנו "מוכן למשוח בו כהן גדול שיתמנה וכו'".
עצם מציאות שמן המשחה – הוא עיקר המצוה, ובזה כלולה גם המצוה למשוח בשמן זה את הדברים הנצרכים למשיחה.
דברים אלו מחזקים את ההלכה (שנזכרה לעיל) הקובעת שבדיעבד כהן גדול מתרבה בבגדים, שכן לא נצטוו בני ישראל במשיחה אלא במציאות שמן המשחה בלבד.
המצוה היא, אפוא, המשך למצוה לעשות את השמן שנאמרה למשה רבנו. אנו מצווים ששמן זה שעשה משה "יהיה זה לי לדרתיכם".
מכאן בא האיסור בפסוקים שלאחר מכן (שמות ל', ל"ב-ל"ג):
עַל בְּשַׂר אָדָם לֹא יִיסָךְ וּבְמַתְכֻּנְתּוֹ לֹא תַעֲשׂוּ כָּמֹהוּ קֹדֶשׁ הוּא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם.
אִישׁ אֲשֶׁר יִרְקַח כָּמֹהוּ וַאֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ עַל זָר וְנִכְרַת מֵעַמָּיו.
"ממנו" – מאותו שמן שעשה משה. המצוה שיהיה השמן מוכן למשוח בו את אשר נצטוינו בו בלבד, ומכאן הלאו לסוך בשמן שעשה משה דווקא.
למשוח
במנין הקצר שעל סדר המצוות כתב הרמב"ם:
למשוח כהנים גדולים ומלכים בשמן המשחה שנאמר "שמן משחת קדש יהיה זה".
יש להתבונן בסגנון זה, שכן בפסוק שהביא הרמב"ם לא נאמרה המשיחה כי אם שיהיה שמן. נראה שלכך דקדק הרמב"ם בספר המצוות לכתוב:
שיהיה לנו שמן עשוי על המתכונת המיוחדת מוכן למשוח בו.
רצונו לומר שבמצוה "יהיה זה לי לדרתיכם" כלולה גם המצוה למשוח, שהיא תכלית מציאות השמן.
במנין הקצר מביא הרמב"ם את תכלית המצוה, שכן זה החלק הראוי להמנות במנין המצוות, וכשנחתינן למניינא נקטינן בתכלית המצוה, כלשון הרמב"ם בשורש העשירי:
וכן "קח לך בשמים ראש" – לא יימנה, ואמנם יימנה הציווי שצוה שנמשח כהנים גדולים ומלכים וכלי הקדש בשמן המשחה המתואר.
1 הוסיף מילת "זה" להדגיש שמדובר בפסוק "ואל בני ישראל תדבר לאמר שמן משחת קדש יהיה זה לי לדרתיכם", ולא בפסוק "שמן משחת קדש יהיה", שכן פסוק זה נאמר למשה רבנו והרמב"ם בחר בפסוק המדבר לבני ישראל. על כן גם לא נקט בפסוק "ומשחת בו", אף שההגדרה היא למשוח, שכן גם זה נאמר למשה, וכן "ואת אהרן ואת בניו תמשח", והמצוה הלא היא לכל בני ישראל, לכן נקט בפסוק שנאמר לכל ישראל.
2 רק במצוה זו נאמר "ואתה קח לך", לא כקטרת שנאמר בה: "קח לך", ולא כשמן המנורה שנאמר בו: "ויקחו אליך".
3 כדברי הגמרא בהוריות (י"א ע"ב) "כולו קיים לעתיד לבוא", וכתב שם בנצוצי אור שמיוסד על מה שאמרו בויקרא רבה פרשה ב', ב': "כל מקום שנאמר 'לי' אינו זז לעולם", והובא ברמב"ם בספר המצוות עשה קע"ו.
4 זה הפסוק שנאמר למשה רבנו.