מצוה קע"ב – קע"ו – בשיטת הרמב"ם בעניין בית הדין הגדול
המאמרים באתר מבוססים על כללי לימוד המופיעים במדור הכללים. מאמר זה מבוסס על הכלל לימוד מצוות ככלי לעיון בסוגיות.
המצוות העוסקות בענייני הנהגת עם ישראל (ומרוכזות בתורה בתחילת פרשת שופטים), מסודרות ברמב"ם בסדר שיש להבינו:
מצוה קעב – היא שצונו לשמוע כל נביא מהנביאים ולעשות כל מה שיצוה בו…
מצוה קעג – היא שצונו למנות עלינו מלך מישראל יקבץ כל אומתנו וינהיגנו… וכל זמן שיצוה המלך צווי שלא יהיה סותר מצוה מן התורה הנה אנחנו חייבים לשמוע מצותו…
מצוה קעד – היא שצונו לשמוע לבית דין הגדול ולעשות כל מה שיצוו בו מאיסור והיתר…
מצוה קעה – היא שצוה לנטות אחרי רבים כשתפול מחלוקת בין החכמים בדין מדיני התורה כולה …
מצוה קעו – היא שצונו למנות שופטים ושוטרים שיכריחו לעשות מצות התורה ויחזירו את הנוטים מדרך האמת אליה על כרחם ויצוו לעשות טוב ויזהירו מהרע ויעמידו הגדרים על העובר…
ארבע המצוות של המנהיגות1 כוללות שני זוגות, שכל אחד כולל מצוה לשמוע ומצוה למנות.
יש לעיין בסדר שבו מנה הרמב"ם את המצוות – מהו העיקרון שעל פיו סידר הרמב"ם את המצוות (שהרי אין זה הסדר שבו סידרה התורה מצוות אלה).
עוד יש לעיין, מה טעם איחר את מצוות הסנהדרין, והרי הסנהדרין הם הממנים את המלך, ואף בנבואת הנביא יש לסנהדרין חלק, ועי' בילקוט שמעוני (ישעיה רמז שפ"ה):
…"חזון ישעיהו בן אמוץ", "חזון עובדיהו" שניהם שוין כאחד והיאך, עובדיה לא נתנבא אלא בפני זקנים גדולים שנאמר "חזון עובדיהו כה אמר ה'", הרי מפי הקב"ה, מפי סנהדרין מנין, שנאמר "שמועה שמענו". אף ישעיה נתנבא מפי סנהדרין, שנאמר "ואשמע את קול ה' אומר את מי אשלח", מפי הקב"ה, "ומי ילך לנו", מפי סנהדרין, שאע"פ שהיו מתנבאים מפי הקב"ה אילו היתה סנהדרין זזה הימנו לא היה לו רשות להתנבאות, לכך אתה מוצא "את מי אשלח" מפי הקב"ה "ומי ילך לנו" מפי סנהדרין, ולכך נתנבאו שניהם בחזון, שחזון בגימטריא שבעים ואחד שנתנבאו שניהם בע"א סנהדרין…
הרי שללא סנהדרין אין הנביא יכול להתנבא.
מדוע, אם כן, הקדים הרמב"ם את מצוות הנביא והמלך למצות הסנהדרין, הראויה לבוא קודם להן?
במצוות הסנהדרין עצמן, הקדים הרמב"ם את מצות השמיעה למצות המינוי, ואף דבר זה דורש ביאור.
מלמעלה למטה
נראה פשוט, שהרמב"ם סידר את המצוות "מלמעלה למטה" – לפי השתלשלותו של דבר ה' ממרום הופעתו עד למציאות התחתונה.
מקורו של דבר ה' בגבהי שחקים, והוא מופיע אל הנביא. זו הצורה העליונה ביותר של דבר ה' המופיע בעולם הזה. המלך מבטא סמכות, נמוכה יותר מן הנביא, אך עדיין קשורה אל המציאות העליונה. מקור כוחו של המלך אינו מן המציאות, אלא מלמעלה, וכפי שמתבטא הדבר בברכה על מלך ישראל: "שחלק מכבודו לבשר ודם". מלכותו של המלך היא חלק ממלכותו יתברך.
הסנהדרין מבטאים את הופעתו של דבר ה' בתוך המציאות המעשית. בעניין זה יש שתי בחינות. החובה לשמוע אל הסנהדרין היא מכח היותם מוסרים את דבר ה' ותורתו, מלמעלה. מינויים של הדיינים הוא מכח הציבור, מלמטה. על כן הקדים הרמב"ם את מצות השמיעה למצות המינוי.
הסנהדרין קשורים למינוי הנביא והמלך, כפי שראינו, אך תפקיד הסנהדרין אינו נתינת הכח למלך, אלא גילוי הכוח הקיים בו. הסנהדרין הם הדרך שבעזרתה אנו מגיעים אל מינוי המלך, אך הכוח הניתן לו הוא מעל ומעבר למה שביכולת עם ישראל והסנהדרין כנציגיהם.
משל למה הדבר דומה, לאדם המשליך ענף עץ אל נהר זורם. הענף מתקדם בכח גדול יותר מזה שהעניק לו האדם, אף כי לולא האדם – לא היה יכול לנוע כלל2. כך גם המלך, "יוצא לדרך" על ידי הסנהדרין, אך כוחו הוא מכח ה' אלוקיו, והוא חזק יותר ממה שהעניקו לו הסנהדרין כנציגי עם ישראל.
1 במצות הליכה אחר הרוב, שמקומה תמוה ביותר, לא נדון כאן, ובעז"ה נייחד לכך שיעור בפני עצמו.
2 אנו רואים עניין זה בתחומים נוספים בתורה. אדם אינו יכול להרוג אדם אחר. אולם, המקדש אשה גורם לכך שהבא עליה יתחייב מיתה. מעשיו של האדם יכולים לפעול מעבר לכוחו, אם הם משתלבים בזרימה של התורה,, המעניקה למעשים כח רב יותר ממה שיכול האדם עצמו להעניק.