מצוה כ"ה – דישון והטבה
המאמרים באתר מבוססים על כללי לימוד המופיעים במדור הכללים. מאמר זה מבוסס על הכלל פתיחת המצוה בי"ד החזקה.
מצוה כ"ה היא שנצטוו הכהנים להדליק הנרות תמיד לפני ה' והוא אמרו יתברך שמו "יערוך אותו אהרן ובניו", וזאת היא מצות הטבת הנרות. וכבר התבארו דיני מצוה זו בשמיני ממנחות וביומא בפרק ראשון ובמסכת תמיד.
פירוש המצוה
מצוה כ"ה היא שנצטוו הכהנים להדליק הנרות תמיד בבוקר ובין הערביים לפני ה' – בהיכל, והוא אמרו יתברך שמו (שמות כ"ז, כ"א): "יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו", וזאת – הדלקת הנרות – היא מצות הטבת הנרות, כמאמר הכתוב (שמות ל', ז'): "בְּהֵיטִיבוֹ אֶת הַנֵּרֹת". וכבר התבארו דיני מצוה זו בשמיני ממנחות וביומא בפרק ראשון ובמסכת תמיד.
שאלות על לשון הרמב"ם
כתב הרמב"ם (הל' תמידין ומוספין פ"ג ה"י-י"ב):
דישון המנורה והטבת הנרות בבוקר ובין הערבים מצות עשה שנאמר "יערוך אותו אהרן ובניו", והדלקת הנרות דוחה את השבת ואת הטומאה כקרבנות שקבוע להן זמן, שנאמר "להעלות נר תמיד".
וכמה שמן הוא נותן לכל נר – חצי לוג שמן, שנאמר "מערב עד בקר", תן לו כמדה שיהיה דולק מערב עד בקר. ואין מחנכין את המנורה אלא בהדלקת שבעה נרותיה בין הערבים.
מהו דישון המנורה, כל נר שכבה מסיר הפתילה וכל השמן שבנר ומקנחו ונותן בו פתילה אחרת ושמן אחר במידה והוא חצי לוג. וזה שהסיר משליכו במקום הדשן אצל המזבח עם דישון המזבח הפנימי והחיצון, ומדליק נר שכבה, והדלקת הנרות היא הטבתם, ונר שמצאו שלא כבה מתקנו.
דברי הרמב"ם צריכים עיון בכמה עניינים.
א. מנין לרמב"ם שהדישון וההטבה הם המצוה ולא הדלקת המנורה שלכאורה היא תכלית המנורה.
ב. צורת הלימוד מן הפסוקים דורשת בירור.
1. הרמב"ם כותב בהגדרת המצוה "בבוקר ובין הערבים", וכמקור מביא את הפסוק "יערך אתו אהרן ובניו", והלא המשכו של הפסוק הוא "מערב עד בקר", ואין הבוקר בכלל?!
2. בהלכות אלו לומד הרמב"ם מן הביטוי "מערב עד בקר" – "תן לו כמדה שיהיה דולק מערב עד בקר", ובפירוש המשניות (מנחות פ"ד מ"ד) על דברי המשנה "אין מחנכין… את המנורה אלא בשבעה נרותיה בין הערבים", כתב: "ותחילת הדלקת הנרות במנורה בין הערבים שנאמר: 'מחוץ לפרכת העדות יערך אתו אהרן ובניו מערב עד בקר לפני ה"".
3. הקשו אחרונים (עי' ספר המפתח בהוצאת פרנקל על ה"י) על מה שהביא הרמב"ם את הפסוק "להעלות נר תמיד" להוכיח שהדלקת הנרות דוחה את השבת ואת הטומאה, והלא היא כקרבנות שקבוע להם זמן בבוקר ובין הערבים, ומדוע צריך פסוק מיוחד ללמדנו1?
ג. שתי הלכות הביא הרמב"ם בהלכה י"א, האחת שכמות השמן שנותנים במנורה היא חצי לוג, והשניה שאין מחנכין המנורה אלא בהדלקת נרותיה בין הערבים, ויש להבין הקשר בין הלכות אלו, ומדוע חיברן הרמב"ם בהלכה אחת.
ד. פתיחת הלכות המנורה צריכה עיון, שכן פתח הרמב"ם:
דישון המנורה והטבת הנרות בבוקר ובין הערבים מצות עשה.
ולא פתח כמו שראוי היה לפתוח על פי רגילות לשונו:
מצות עשה לדשן המנורה ולהיטיב הנרות בבוקר ובין הערבים.
וכבר הבאנו שדקדקו אחרונים בלשונות אלו של הרמב"ם.
לשונו המיוחדת בולטת על רקע תחילת הפרק (הל' תמידין ומוספין פ"ג ה"א), בו פתח את הלכות הקטורת, כמו שרגיל לפתוח את ההלכות ב"מצות עשה":
מצות עשה להקטיר הקטורת על מזבח הזהב.
מקורותיו של הרמב"ם בדברי חז"ל
מלשונות חז"ל במשנה ובגמרא אנו למדים שהמצוה היא הדישון וההטבה.
בסדר העבודות של כל יום אמרו (יומא פ"ב מ"ג):
…הפיס השני: מי שוחט, מי זורק, מי מדשן מזבח הפנימי ומי מדשן את המנורה…
ובסדר עבודת יום הכפורים אמרו (שם פ"ג מ"ד):
…נכנס להקטיר קטורת של שחר ולהטיב את הנרות…
במסכת תמיד בסדר העבודה אמרו (פ"ג מ"א):
אמר להם הממונה: בואו והפיסו, מי שוחט, מי זורק, מי מדשן מזבח הפנימי, מי מדשן את המנורה.
ובסוף אותו פרק (מ"ט):
מי שזכה בדישון המנורה נכנס ומצא שני נרות מזרחיים דולקים, מדשן את השאר ומניח את אלו דולקים במקומן. מצאן שכבו, מדשנן ומדליקן מן הדולקים, ואחר כך מדשן את השאר. ואבן היתה לפני המנורה ובה שלש מעלות שעליה הכהן עומד ומטיב את הנרות…
למרות שהזוכה בדישון מדליק את הנרות, שם העבודה הוא דישון, ועל דישון המנורה היו מפיסין ולא על ההדלקה.
ביטוי נוסף במשניות הוא "להיטיב את הנרות", כנזכר לעיל ממסכת תמיד (פ"ג מ"ט).
כך אנו למדים מלשונו של אביי משמיה דגמרא ואליבא דאבא שאול (יומא ל"ג ע"א):
…ודישון מזבח הפנימי קודם להטבת חמש נרות, והטבת חמש נרות קודם לדם התמיד, ודם התמיד קודם להטבת שתי נרות, והטבת שתי נרות קודם לקטורת…
מובנת אפוא הגדרת הרמב"ם את המצוה:
דישון המנורה והטבת הנרות בבוקר ובין הערבים מצות עשה.
"הדלקה לאו עבודה היא"
אמנם יש לשאול על לשון המשנה, מדוע נקטו דישון והטבה ולא נקטו בלשון הדלקה, שהיא לכאורה עיקר המצוה.
תשובה לשאלה זו יש בגמרא (יומא כ"ד ע"א). הגמרא הגדירה את העבודות שזר שעבד בהן חייב:
"עבודת מתנה", ולא עבודת סילוק, "ועבדתם", עבודה תמה ולא עבודה שיש אחריה עבודה.
מתוך כך שאלה הגמרא (שם ע"ב) על עבודות המנורה:
זר שסידר את המנורה ליחייב? איכא נתינת פתילה.
נתן פתילה ליחייב? איכא נתינת שמן.
נתן שמן ליחייב? איכא הדלקה.
הדליק ליחייב? הדלקה לאו עבודה היא!
הרמב"ם פסק מימרא זו להלכה (הל' ביאת המקדש פ"ט ה"ז):
וכן הדלקת הנרות כשירה בזרים לפיכך אם הטיב הכהן את הנרות והוציאן לחוץ מותר לזר להדליקן.
ה"כסף משנה" הראה מקורו בגמ' הנזכרת, האומרת "הדלקה לאו עבודה היא".
בגמרא זו התקשו ראשונים ואחרונים2: מדוע הדלקה אינה עבודה, והלא היא תכלית השמן והפתילה, ואף התורה נקטה לשון העלאת הנרות שפירושה הדלקה, ומה ראו חז"ל על ככה לצאת מן הפשט ומן ההגיון לכאורה?!
נראה, שדברי הגמרא הם מן הדברים המקובלים3, שהרי אין חולק עליהם, ועל כן יש לומר "אם קבלה היא נקבל".
אמנם עומק גדול יש בדברים מקובלים אלה, שבודאי לא היינו מגיעים לעומק זה בלימוד שכלי.
בספר "חמדת דניאל"4 ביאר שהדלקה לאו עבודה היא משום שהשמן אינו מקדשי מזבח, ומתוך כך אינו עומד לשריפה אלא להאיר. יש הבדל בין אש השורפת עצי המערכה שעניינה לכלות את העצים, ובין אש שמטרתה להאיר ולא לכלות השמן. הדלקה היא עבודה באש השורפת ומכלה, ואינה עבודה באש שאין מטרתה כילוי. במזבח, האש היא המטרה, והעצים הם חומר בערה, ואילו במנורה האור הוא המטרה, והאש תפקידה לעשות מן השמן חומר מאיר.
ועדיין יש לשאול על דבריו. בגמרא הרי מבואר שדישון הנרות והטבתם נחשבים עבודה, והלא כיון שהשמן אינו מקדשי מזבח אף הטיפול בשמן לא ראוי להיקרא עבודה, והרמב"ם הלא כלל ההטבה ברשימת העבודות שהזר מוזהר עליהן (כמובא לעיל מהל' ביאת המקדש פ"ט ה"ה). יש להוסיף שהרמב"ם דקדק בלשונו הזהב כשכתב:
אם היטיב הכהן את הנרות והוציאן לחוץ מותר לזר להדליקן.
ולפי "חמדת דניאל" לכאורה לא צריך להיות הבדל בין הטבת הנרות להדלקתם.
על כן נראה שצריך להוסיף לדבריו את דברי המאירי (על אתר, יומא כ"ד ע"א):
…ואף בהדלקה אינו חייב (זר שהדליק) שהדלקה אינה עבודה שאינו נותן דבר שיש בו ממש.
אף דברים אלה אינם יכולים להתקיים לבדם, שהרי הדלקת עצי המערכה עבודה היא ונחשבת דבר שיש בו ממש.
אלא שי"ל שכיון שהשמן לא נועד לשריפה, על כן ההדלקה דבר שאין בו ממש היא. ביאור הענין הוא, שהשמן והפתילה יש בהם בכח את האור העתיד לצאת מהם. האור גנוז הוא בתוך השמן. ההדלקה לא באה אלא להוציא את כח האור שבשמן אל הפועל. השמן הוא המאיר, והאש רק מגלה את כחו. בדברים שכילויים הוא מטרת השריפה, הרי שההדלקה עושה זאת ממש. אבל בדברים שאינם קדשי מזבח ואינם עומדים לישרף אלא עומדים להאיר, בהם הדלקה אין בה ממש ולאו עבודה היא. אבל דישון המנורה והטבת הנרות הם עבודה, כיון שעובד הוא בשמן והפתילה שהם ממשות האור5.
בזוהר הקדוש אמרו (ח"ב קס"ו ע"א):
פתח רבי יוסי ואמר (משלי ו') "כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר". "כי נר מצוה" – כל מאן דאשתדל בהאי עלמא באינון פקודין דאורייתא אתסדר קמיה בכל פקודא ופקודא חד שרגא לאנהרא ליה בההוא עלמא.
"ותורה אור" – מאן דאתעסק באורייתא זכי לההוא נהורא עלאה דאדליקת שרגא מניה, דהא שרגא בלא נהורא לא כלום, נהורא בלא שרגא אוף הכי לא יכיל לאנהרא. אשתכח דכלא דא לדא אצטריך. אצטריך עובדא לאתקנא שרגא, ואצטריך למלעי באורייתא לאנהרא שרגא. זכאה איהו מאן דאתעסק בה בנהורא ובשרגא.
תרגום: "כי נר מצוה" – כל מי שמשתדל בעולם הזה במצוות התורה, נסדר לפניו בכל מצוה ומצוה נר אחד להאיר לו בעולם הבא. "ותורה אור" – מי שעוסק בתורה זוכה לאור העליון שמדליקים ממנו את הנר, שהרי נר בלא אור לא כלום, אור בלא נר גם כך אינו יכול להאיר. נמצא שהכל צריך זה לזה. צריך מעשים לתקן נר, וצריך לעסוק בתורה להאיר את הנר. אשרי מי שעוסק בה באור ובנר.
המצוה בחינת נר, שהוא הכלי, השמן והפתילה, והתורה היא האור, היינו האש המדליקה את הנר.
מובן, אפוא, שהמצוה במנורה היא ה"טיפול" בכלי, בשמן ובפתילה, וההדלקה היא בחינת תורה, שכל הרוצה ליטול יבוא ויטול ועל כן כשרה בזר. על כן ההדלקה לאו עבודה, שכן אינה בחלק העבודה אלא בחלק התורה.
הסברה זו מתאימה לשיטת הרמב"ם, שהדלקה כשרה בזר לכתחילה, ודלא כהראב"ד שרק בדיעבד אם הדליק זר כשר (הל' ביאת המקדש פ"ט ה"ז).
הדישון עבודת סילוק
על מנת שנבין לשונו של הרמב"ם בהגדרת מצות הטבת הנרות נתבונן בלשונו במצוות שקדמו למצוה זו בהלכות תמידין ומוספין.
בפ"א ה"א כתב:
מצות עשה להקריב שני כבשים עולות בכל יום.
בפ"ב ה"א כתב:
מצות עשה להיות אש יקודה על המזבח תמיד.
ושם בה"י כתב:
הרמת הדשן מעל המזבח בכל יום מצות עשה.
ובפ"ג ה"א כתב:
מצות עשה להקטיר הקטורת על מזבח הזהב שבהיכל פעמים בכל יום.
ושם בה"י כתב:
דישון המנורה והטבת הנרות בבוקר ובין הערבים מצות עשה.
בשתי מצוות לא פתח הרמב"ם במילים "מצות עשה" אלא הקדים את המעשה למצוה, ושתיהן בענין הדשן. בודאי דברים בגו.
עבודת הדשן נקראת בגמרא עבודת סילוק. כך הוא לשון הגמרא (יומא כ"ד ע"א):
אמר רב: ארבע עבודות זר חייב עליהן מיתה: זריקה והקטרה וניסוך המים וניסוך היין. ולוי אמר אף תרומת הדשן… מאי טעמא דרב, דכתיב (במדבר י"ח) "ואתה ובניך אתך תשמרו את כהונתכם לכל דבר המזבח ולמבית לפרוכת ועבדתם עבודת מתנה אתן את כהונתכם והזר הקרב יומת", "עבודת מתנה" ולא עבודת סילוק, "ועבדתם", עבודה תמה ולא עבודה שיש אחריה עבודה.
"עבודת מתנה" היא עבודה שנותנים בה דברים על גבי המזבח, ו"עבודת סילוק" היא עבודה שמסלקים בה דברים שצריך לסלקם מעל המזבח. נתינה על גבי המזבח היא דבר שעושים אותו לכתחילה מפני הציווי. הסילוק, לעומת זאת, אינו בא אלא כשיש דשן, והציווי בא רק אחרי שהצטבר דשן. לכן בהגדרת המצוות הקשורות לדשן הקדים הרמב"ם את הדשן למצוה – "דישון המנורה… מצות עשה" – ואילו בעבודות המתנה הקדים הציווי למעשה.
1 בחידושי הגר"ח על הרמב"ם (הל' ביאת המקדש פ"ט ה"ז) כתב שכל ענין זמן של בוקר ובין הערבים הוא רק להטבה ולא להדלקה, שהרי מעשה ההדלקה אינו מעכב ועיקר דין הנרות שיהיו דלוקים, נמצא דעצם מעשה ההדלקה אין זמנה קבוע ולכן צריך פסוק מיוחד. ודברים קשים הם, שהרי במפורש כתב הרמב"ם: "והדלקת הנרות דוחה את השבת ואת הטומאה כקרבנות שקבוע להן זמן", הרי שהוא מתייחס להדלקה כדבר שקבוע לו זמן. ודברי הרמב"ם מובנים, שכן כתב שהדלקת הנרות היא הטבתם, והיינו שסיום ההטבה הוא בהדלקה שהיא חלק מן ההטבה, וזמן ההטבה הוא זמן ההדלקה, ודברי הגר"ח צ"ע.
2 עי' תוס' ישנים על אתר: "תימה לה"ר יוסף, כיון דהדלקה לאו עבודה היא אמאי כתיב בה כהן, דכתיב (במדבר ח') 'דבר אל אהרן ואל בניו בהעלתך את הנרות וגו"". ולא תירץ.
הריטב"א במקום כתב: "תמיהא מילתא דהא כתיב בה אהרן ובניו, 'דבר אל אהרן ואל בניו לאמר בהעלותך את הנרות', וכתיב 'ובהעלות אהרן את הנרות', וי"ל דלהכי לא אפקיה בלשון חיוב, ואמר 'בהעלות' או 'בהעלותך' לומר דלאו עבודה היא לחייב עליה מיתה בזר, כשם שאין חיוב מיתה בעבודה שאינה תמה".
3 כך כתב הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשנה (עמ' י"א במהדורת הרב קאפח): "נמצא לפי הכללים שהקדמנו שכל הדינים הקבועים בתורה נחלקים לחמשה חלקים. החלק הראשון, הפירושים המקובלים ממשה שיש להם רמז בכתוב או שאפשר ללמדם באחת המדות, וזה אין בו מחלוקת כלל, אלא כל זמן שיאמר אדם קבלתי כך וכך מסתלק כל וכוח. החלק השני, הם הדינים שבהם אמרו שהם הלכה למשה מסיני, ואין עליהם ראיה כמו שאמרנו, וגם זה ממה שאין בו מחלוקת…". ביטוי מיוחד כזה, ש"הדלקה לאו עבודה", אם לא היה מהדינים המקובלים בודאי היה לו חולק.
4 באסיפת זקנים במנחות פ"ט ע"א על תוד"ה "חצי לוג". ותמהו שם התוס' מדוע צריך לקדש השמן בכלי שרת, כדמשמע שם בגמרא. ובאר "חמדת דניאל" את דברי התוס' שהשמן, כיון שאינו מקדשי מזבח, אין צריך כלי שרת. והוכיח כן מתוס' תמורה י"ד ע"א שכתבו (בגי' שיטה מקובצת שם) "דלא שייך קדושת כלי אלא בקדשי מזבח", והוסיף שדברים אלה מתאימים לדברי הגמרא יומא כ"ד ע"ב "הדלקה לאו עבודה היא".
ועדיין צ"ע, הרי בגמרא משמע שצריך כלי שרת, ואדרבא דבריו מקשים עוד יותר את הגמ', ממנה משמע שצריך כלי שרת לשמן המנורה. ונראה שהצורך בכלי שרת הוא על מנת לקדש את השמן קודם נתינתו במנורה, ודוקא כלי של חצי לוג, שמטרתו לעשות את השמן בחינת "נקודה" שכולו יחידה אחת שמטרתה להאיר. ראיה לדבר מה שאמרו "נר שכבתה, נידשן השמן נידשנה הפתילה" (מנחות פ"ח ע"ב), שרואים השמן כולו כשרוף וכדשן, וזה משום שכל השמן נקודה אחת הוא וזה נעשה בכלי שרת של חצי לוג שמקדש את השמן כיחידה אחת למנורה.
5 הרי נאמר בבראשית (א', ד') "וירא אלהים את האור כי טוב", ומכאן בא הביטוי "בהיטיבו את הנרות", שענינו העבודה באור הגנוז בשמן.