מהדורה קמא של הלימוד. למהדורה תניינא לחץ כאן.
פסחים ל”ח (ע”א):
מצות של מעשר שני לדברי ר’ מאיר אין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח, לדברי חכמי’ יוצא בה ידי חובתו בפסח…
אלא מצה מי כתיב מצתכם, אמר רבא ואיתימא רב יימר בר שלמיא אתיא “לחם” “לחם” כתיב הכא (דברים טז) “לחם עוני” וכתיב התם (במדבר טו) “והיה באכלכם מלחם הארץ” מה להלן משלכם אף כאן משלכם.
מקור הגזירה שוה הוא בספרי שלח ומובאת בבבלי מנחות ע’: וירושלמי חלה פ”א ה”א (בתיקון הגרסא):
“מלחם הארץ” למה נאמר לפי שהוא אומר “ראשית עריסותיכם” שומע אני אף שאר פירות במשמע הרי אתה דין נאמר כאן לחם עוני ונאמר להלן לחם מה לחם האמור להלן חמשת המינים אף לחם האמור כאן חמשת המינים… יצאו אורז ודוחן והפרגים והשומשומים שאינם באים לידי מצה וחמץ אלא לידי סרחון.
ופשוט שצריך לומר נאמר בחלה “לחם” ונאמר להלן במצה “לחם” וכו’.
במקורה נאמרה הגזירה שוה ללמוד חלה ממצה, אילו מינים חייבים בחלה. בסוגייתנו השתמשו בגזירה שוה גם ללמוד מצה מחלה, דבעינן שלכם.
הרא”ש הוכיח בסוגיין, שהירושלמי אינו לומד את הגזירה שוה בדרך של סוגייתנו שכן שם בחלה פ”א ה”ה אמרו:
תני מצה גזולה אסור לברך עליה א”ר הושעיא על שם בוצע ברך נאץ ה’.
והסוגיא ממשיכה שם בתובנות נוספות בענין מצה גזולה ולא הביאו ג”ש “לחם” “לחם” דבעינן שלכם.
ויש להוסיף שבירושלמי, כך נראה, כלל לא הביאו מעריסותיכם דבעינן שלכם שכן למדו “עריסותיכם” ולא של הקדש “ועריסותיכם” – ולא של גויים. ולא למדו דבעינן משלכם.
יש אפוא להבין שני דברים, א. יש להבין משמעות הגזירה שוה “לחם” “לחם” שהוא לכו”ע שלמדים חלה ממצה אילו מינים חייבים. ב. יש להבין מחלוקת בבלי וירושלמי אם להרחיב ג”ש גם ללמוד מצה מחלה דבעינן שלכם ומה משמעות הלימוד בבבלי.
האר”י כתב בהנהגת גזירה שוה:
לפעמים תקבל מתפארת שבתפארת, שהוא מכריע בקו השוה בין החו”ג, ואז יהיה העולם נידון בדרך ממוזג, לא רחמים גמורים ולא דין גמורים, אלא גזרה שוה לשניהם, ממוצעת בסוד התפארת.
בזוהר, רע”מ, נאמר על הלחם שהוא שייך לספירת תפארת.
אדהכי הא סבא דסבין קא נחית לגביה ואמר, רעיא מהימנא, חזור בך דהא לחם איהו ו’… ודאי ו’ איהו לקבל יעקב…
נמצינו למדים שלחם שייך לספירת התפארת וכך כתב הרמ”ק בערכי הכינויים ערך לחם.
מיוחדת היא מצות חלה הנעשית בעיסה.
המהר”ל בנצח ישראל פרק ג’ מביא מדרש חכמים העוסק בשלש מצוות שנאמר בהן ראשית – ביכורים, מעשרות וחלה.
הביכורים כאשר נשלם הפרי עצמו.
הביכורים אין בהם הרכבה כלל. פרי אחד חייב בביכורים.
והמעשר כאשר נגמר מלאכת התבואה דהיינו אחר המירוח בכרי.
במעשר כבר יש הרכבה שכנית, שהתבואה נעשית ערימה.
והחלה הוא כאשר נתגלגל העיסה.
בחלה ההרכבה היא הרכבה מזגית, “יחד לגמרי עד שהוא דבר אחד”.
בהמשך מבאר המהר”ל שיש ג’ עולמות. עולם שכלי שאין בו הרכבה, עולם אמצעי שאין בו עירוב אבל יש בו חבור בין דברים ועולם תחתון הוא עולם ההרכבה “ושם יש הרכבה מזגית בודאי שנמזגו יחד וכנגד זה מצות חלה”.
התפארת היא מקור ההרכבה המזגית. “העולם נדון בדרך ממוזג”. הלחם הוא ביטוי להרכבה מזגית ולכן “לחם” “לחם” דוקא בגזירה שוה.
המינים מהם באים מצה וחלה, נקראים מינים שיש בהם חמץ ומצה, שיכולים להחמיץ ולהיעשות עיסה ולחם ויכולים גם להיות מצה בלא להחמיץ.
מה משמעות הדברים?
הרב קוק מביא בעולת ראי”ה שעל ההגדה את ענין המצה (עמ’ רפ”ז) שלחם עוני והיציאה בחיפזון, היו בעצת ה’ שעם ישראל יצא בבת אחת בחיפזון ממצרים, ולא בדרך של התפתחות המתאימה יותר ליצירה הקולטת מסביבתה תרבות ודרכי חיים:
על כן היה העיקר בבניין, שלא תהיה מעורבת בצורתם הלאומית שום צורה קולטורית, שכל הקניינים הרוחניים ביחס לאומי שראו במצרים לא נגעו אליהם מאומה.
כך נוצרה האומה והדבר מתבטא במצה. אמנם יש גם חמץ והוא ראוי לאכילה כל השנה. יש מקום להרכבה מזגית של דברים הבאים מן החוץ ונהפכים לחלק בלתי נפרד מעולמנו הרוחני והתורני.
רק מינים שיש בהם אפשרות להיות מצה בלא הרכבות נוספות, או חמץ עם הרכבות נוספות של השאור שבעיסה, רק מינים אלו מהם באה חלה ומצה.
המצה מבטאת את זמן יצירת האומה, שאז ההרכבות הנוספות מזיקות ומקלקלות והחלה מבטאת את חיי האומה בכללה שאז יש מקום להרכבות נוספות ואף מהם הראשית לה’ במצות חלה. מצות חלה מלמדת על שייכות העיסה כולה אל הקדש.
משמעות לימוד “לחם” “לחם” בגזירה שוה היא לימוד תורת ההרכבה המזגית.
בסוגייתנו למדו מגזירה שוה זו גם מצה מחלה דבעינן “משלכם”.
ענין מיוחד יש בלחם שהוא מוציא מן הכח אל הפועל את הכוחות הפנימיים של הארץ.
כך מבאר הרב עולת ראי”ה (ח”ב רפ”ו) את ברכת המוציא לחם מן הארץ לעומת ברכת “בורא” על שאר מאכלים.
מיוחד הוא הלחם ש”חלקיו הם הם המכשירים גם כן את השלמת ההכרה של האדם” “ואין תינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן” על כן דווקא בלחם יש הפרש גדול בין צורת חלקי המציאות כמו שהם נמצאים בארץ לבין צורתם כשהם נאכלים על ידי האדם. הלחם הוא הצורה המעולה להוציא מן הכח אל הפועל את חלקי המציאות הנמצאים בארץ.
נראה לומר, שזו הסיבה שלמצות חלה ולמצות מצה בעינן “משלכם”. הבעלות על הממון וענין “שלי שלי ושלך שלך” שיסד הקב”ה בתורתנו הקדושה, בא לומר שדרך היציאה אל הפועל של המציאות היא על ידי קניינו של האדם. הקניין המשייך דבר לאדם הוא הגורם העיקרי להתפתחות העולם כולו וליציאתו אל הפועל. ואכמ”ל.
על כן בעינן “שלכם” בחלה ובמצה, מגזירה שוה “לחם” “לחם”. הלחם הוא ביטוי למעשה האדם ויצירתו בטבע1. על כן בעינן “שלכם”.
בירושלמי הן בחלה ובהן במצה אין דין שלכם. הדגש במצוות אילו אינו יצירת האדם כי אם יצירתו של הקב”ה. העיסה שנעשית בידי האדם קדושה יש בה ובעומק היא יצירה אלוקית והפרשת חלה תוכיח. גם המצה ביטוי היא ליצירה אלוקית של עם ישראל דווקא על ידי הקב”ה מלמעלה למטה, ולא על ידי עבודת האדם. על כן לא בעינן “משלכם”, דבר המדגיש את חלקו של האדם.
מצה גזולה חסרונה הוא בכך שרחוקה מן הקב”ה ולא בכך שהיא אינה שלו. “בוצע ברך נאץ ה'” זה החסרון.
1 עי’ במדרש תנחומא תזריע שאלתו של טורנסרופוס לר”ע מעשי מי נאים יותר של הקב”ה או אדם וענה ר’ עקיבא במשל של שבלים ולחם מה נאה יותר ומכן שמעשה אדם נאים וכן בתחילת ספרא דצניעותא עיי”ש.
