ספרי דברים כ"ב (ג') – לימוד מכל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא

¹ "והמלך החמשי שמלה ממשרקה והוא מלכות שבז"א סמוכה ליסוד ושמל"ה כמ"דא ושמל' מגוללה בדמי' בסו' הדין וזהו ממשרקה כמד"א לשמוע שריקו' עדרים שהם ג' עדרי צאן נה"י ונמשכה מצד הוד שבמלכות שבז"א בסוד שורק שהוא ניקוד הוד והיינו ממשרקה"

² קהילת יעקב ערך "גן":

גניבה גניבת ממון או גניבת דעת, הגם שניהם בקן אמצעי תפארת שהוא אמת (זוהר פנחס רעיא מהימנא ר"ל), ויסוד שהוא נאמן (זוהר משפטים קט"ו ע"ב), והנה גניבה גימטריא שבעים יתענה שבעים צומות ויפייס התפארת בכוונת הוי"ה פשוטה והוי"ה במילוי אלפין שהוא ע'.

שם עמ' ק"מ:

ראשי תיבות 'צום 'קול 'ממון, והוא סוד תורה עבודה גמילות חסדים חסד גבורה תפארת, כמו שכתבתי בערך מקץ.

באר מים חיים פרשת תרומה:

ובכל מאודך בכל ממונך בחינת תפארת הממוצע כי צריך לזה גם בחינת הגבורה לתת את כל ממונו לה' אבל לא בנפשו ועל כן הוא פחות מגבורה ויותר מחסד והוא בחינת תפארת באמצע, וגם ממון הוא חושבן קול בחינת תפארת ישראל הקול קול יעקב כנודע. ונגד שלושה הללו, נראה שעל כן נמצא בישראל שלושה בחינות שהזכרנו והם בתי אחותי אמי כי כשהם מקבלים השפעתם השייך אליהם לבד נקראים בתי כנזכר למעלה והוא בחינת הגבורה והקימוץ בלתי לתת רק המצטרך אליה לבד, וכשהם מקבלים גם בחינת כל ההשפעות השייך לכל העולמות ומהם יבוקש לכולם נקראים אחותי כנזכר והוא בחינת תפארת הממוצע שהוא יותר מבתי ולא בחינת אמי. וכשהם נקראים אמי המורה על הנהגתם כביכול את ה' לרצונם להפכו מדין לרחמים ולבטל גזירותיו בכח כשרון מעשיהם וכביכול הוא כבן אשר אמו תנחמנו לעשות כך וכך, והוא עושה כרצונם זו היא בחינת האהבה האמיתית החיבה הגדולה החביבה לאין קץ. והנה כל בחינת הברכה הוא לעולם הוא בסוד מאה, בסוד הכתוב (בראשית כ"ו, י"ב) וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה' וכמו שאיתא בדברי מרן הרב האר"י ז"ל (בליקוטי תורה תחילת פרשה זו) ומאה הוא אותיות אמה כנודע . ואמנם המשכת כל הברכות הללו בסוד מאה הוא מבחינת מדת הבינה הידוע כמו שאיתא (בכוונת המאה ברכות עיין שם) ששם חמישים שערי בינה, ושערים הוא סוד הברכה כנזכר שם. וידוע שלכל המשכת הברכות צריך להיות בתחילה העלאת המיין נוקבין מלאתערותא דלתתא שעל כן אנו מברכים בכל יום מאה ברכות כמו שאיתא (במנחות מ"ג ובשולחן ערוך אורח סימן מ"ו סעיף ג') בכדי להיות אתערותא אל הברכה שהיא בסוד מאה.

³ בביאורו לספרא דצניעותא: "מלך חמשי שמלה. נצח שכל לבושין הן בסוד נו"ה כמ"ש בפרשת משפטים דף צ"ח ע"א הוד והדר לבשת אלין תרי בדי ערבות. וז"ס חלוקא דרבנן בטלית של ת"ח כי ת"ח הם נו"ה כידוע בסוד וכל בניך למודי ה'. וז"ס הלבושין בהיכל שני בפ' פקודי ד' רמ"ז ע"א הכא קיימין כל אינון מלבושין דנשמתין דצדיקייא כו' ע"ש. ועיקרם בנצח כמ"ש (תהלים ק"ד) עוטה אור כשלמה בסט' דימינא וז"ש (ישעיה ס"ג) הדור בלבושו שהוא נצח כנ"ל והדר לבושו פורה דרכתי (שם) שהוא סוד הרגלין וייז נצחם על בגדי כו' ואוריד לארץ נצחם. וז"ס האמור בפרשת משפטים דף קי"א (ע"ב) ויגע בכף ירכו וההוא ירך דרווח מיעקב וההוא ירך הוה בחלישו דילי' עד דאתא שמואל מאי בחלישו דלא משיך נבואה כד אתא שמואל נטל ההוא ירך וסלקיה מההוא אתר וחטף ליה מיניה כו' ובג"ד הני ברכי דרבנן דשלהי מן דא איהו דכל כסופא דלהון בתר ירך איהו וכ"ש ירך דרבנן כו' ושם בד' קי"ב ע"ב מה כתיב ותקח רבקה את בגדי עשו כו' באלין לבושין דיליה גזל כו' ובג"כ הני מאני דרבנן דקא בלו מחופיא דדהו והני ברכי דשלהי מנייהו הוא ודאי כו' ע"ש וידוע שסוד הירך הוא נצח והוא שנבא ממנו שמואל כידוע ושם ג"כ הבגדים ולכן אחר שני דברים אלו רודפים ששם ותקע כף ירך יעקב שאין לו אחיזה אלא שם. וז"ס ואוריד לארץ נצחם כנ"ל. וז"ס ומעיל קטן תעשה לו אמו ששם סוד הלבוש ואמו בינה כידוע בסוד חנה וממנה נביאים כמ"ש בת"ז וז"ס תעשה לו אמו וכן בעלת אוב ראתה אותו עוטה מעיל. וז"ס ופרשו את השמלה דברים מחוורים כשמלה (ספרי) שמלה לך קצין תהיה לנו (ישעיה ג') דברים שבני אדם מתכסין כשמלה ישנו תחת ידיך (שבת קי"ט ב') וז"ס שמלה".

⁴ עי' אדיר במרום בענין "עת לעשות לה'" שפעמים שאדם מתקן את מה שחבירו צריך היה לתקן. זו לשונו (ח"א עמ' כ"ח-כ"ט).

"ולכן אמר עת לעשות לה', הזמן הראוי לעשות למען ה', שיהיה הדבר מצוין ומרוצה לפניו-בזמן שהאחרים הפרו תורתך. והפרו ר"ל: בשעה שמפסיקים התפשטות התורה המתפשטת בקדושתה על ישראל ועל כל העולם, והיינו שמפריעים ומבטלין אותה ממעשה קדושתה. והנה בהיות המדרגות עומדים בתיקוניהון ובסדריהון כראוי למעלה ולמטה, הנה אז נודעים כל העובדים, ונמצא לכל אחד חלקו, ונמשך עליו שפע כפי בחינתו לצורך כל העולם כולו, והוא מ"ש, איש אשר כברכתו ברך אותם (בראשית מט, כח). ואז אין לשום אחד לעבור את תחומו, כי כל אחד מכיר את מקומו ועושה את שלו… ותדע שבזה תלוי גם כן הפירוש שפירשו ז"ל, הפרו תורתך, משום עת לעשות לה' (ברכות סג א). כי בהיות התורה מתחלשת בתיקוניה מפני מעשה בני האדם, לפעמים יצטרך על איזה דבר לשנות לפי שעה משום עת לעשות לה'. כללות הענין: שכל אדם צריך להקריב עצמו בזמן שאין אחרים, וליכנס אפילו במקום שאלמלא היו אחרים הוא לא היה נכנס, כי אין זה פגם והריסה אלא תיקון".

ועי' בליקוטי מוהר"ן תורה קפ"ח:

דע, שצריך לנסוע להצדיק לחזור על אבדתו, כי קודם שיוצא האדם לאויר העולם, מלמדין ומראין לו כל מה שצריך לעשות ולעבוד ולהשיג בזה העולם, וכיון שיצא לאויר העולם מיד נשכח מאיתו, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (נידה ל'). והשכחה היא בחינת אבדה, כמו שקראו רבותינו ז"ל את השוכח אובד, כמאמרם ז"ל (אבות ה') "מהיר לשמוע ומהיר לאבד" וכו'. וצריך לחזור ולבקש אבדתו, והאבדה שלו היא אצל הצדיק, כי הצדיק חוזר על אבדתו עד שמוצאה, ואחר שמוצאה, חוזר ומבקש אחר אבדות אחרים, עד שמוצא גם אבדתם, עד שמוצא האבדות של כל העולם. על כן צריך לבוא להחכם לבקש ולהכיר אבדתו, ולשוב לקבלה אצלו, אך הצדיק אינו משיב לו האבדה עד שידרשנו אם אינו רמאי ושקרן, כמו שכתוב : "עד דרוש אחיך והשבותו לו" (דברים כ"ב ב') – "עד שתדרוש את אחיך אם אינו רמאי" (בבא מציעא כ"ז).