ספרי דברים כ"ב (ג') – לימוד מכל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא
לשון הספרי דברים (כ"ב, ג'):
השמלה היתה בכלל כל אלו, ולמה יצאת? להקיש אליה – מה שמלה מיוחדת, שיש לה סימנים ויש לה תובעים; כך כל שיש לו סימנים ויש לו תובעים.
לשון האר"י במידת "דבר שהיה בכלל ויצא ללמד וכו'":
לפעמים מקבלת מן הת"ת בסוד למודי ה', ע"י נצח או הוד, ותהיה המלכות בהוד, והת"ת בנצח, בסוד שם הוי"ה בנצח, ואדנ"י בהוד. והנה זו הנהגת תחלת בריאתו של עולם, כי תחלה היו למעלה ד"ו פרצופים, והמלכות שנקראת דבר, היתה בכלל הת"ת הנקראת כלל ונכללה בו, ויצא מן הכלל שהוא ת"ת, ונדבקה בלמודי ה'. וזהו כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד ע"ע יצא על המלכות לבד שתהיה היא לבדה בלמודי ה' למטה, אלא ללמד על הכלל כולו יצא, שגם הת"ת יזדווג עמה שם בלמודי ה' למטה. כיצד – ת"ת בנצח בימין בשם הוי"ה, והמלכות בשמאל בשם אדנ"י, ויתחברו אז שניהם ע"י היסוד, בסוד יאהדונה"י כנזכר בתיקונים. נמצא שע"י ירידתה במקום הת"ת, ירד הת"ת ג"כ עמה בלמודי ה', שהוא נ"ה, וזהו אלא ללמד כו'.
שמלה היא בחי' מלכות כלשון שער מאמרי רשב"י בביאור לזהר שיר השירים1 והיא בכלל ממונו של אדם שהוא בחי' תפארת2.
יציאת השמלה ללמד היא "בסוד לימודי ה'" היינו על ידי נצח והוד. נצח והוד הם נבחנים כ"לבר מגופא" והשמלה שייכת לבחינה זו כדברי הגר"א3. אף אבידה היא בחינה של יציאת הממון מרשות האדם ועל כן פרשה זו נלמדת במידה זו של דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד.
ענין האבידה נתבאר בספרים. בזוהר אמרו (תיקונים מזהר חדש מ"ט ע"א):
אוף הכי מזדמנא היתה בת שבע לדוד מששת ימי בראשית אלא שאכלה פגה. ואוליפנא דחובין דבר נש גרמין שלא יזכי לטובה דמזדמנא עליה למהוי מששת ימי בראשית. אוף הכי דרא טבא מנעין בישין דעתידין למהוי. אית למאן דאתרחיק מיניה עד דמתקן עובדוי ואחזר ליה אבדה דיליה. ואית דאביד ליה בחובוי ולא אתחזר ליה לעולם. והאי איהי אבידה שאתייאשו הבעלים ממנה. ואיהי דזכה במציאה קנה לה אי אקדים בה לחבריה.
ובדברי הרב קוק זו לשונו (אגרת פ"ט):
והנה ההכרעה בין שיתוף הקנין, המעביר קו על כוח הצדק של "שלי שלי ושלך שלך", ובין הגבלת זכיות כל יחיד ויחיד, זה אחד מהדברים הקשים שבעמקי המשפט. והנה על הדבר הנאבד באמת הכריעה תורה, שאחר היאוש כבר כוח השיתוף גובר בו על כוח היחוד, והשיקול האלקי השוה בזה את כף המאזנים לצד הקומונא, שגם בה נמצא גרעין טוב, ובלא יאוש נתן מקום להכריע על ידו את יתרון השימוש לטוב ולצדק בכוח הרכוש.
רכושו של אדם ניתן לו על מנת שיביאהו אל תיקונו. בשעה שאדם חוטא ואינו ראוי לתקן את רכושו, הוא נאבד ממנו. אם ראוי האדם לשוב בתשובה ולהיות ראוי לתיקון, שעדיין לא התייאש חלילה מלעשות תפקידו, אף האבידה צריכה לעשות "תשובה" שיתקיים בה "השב תשיבם". אם חלילה נתייאשו הבעלים ניטלת האבידה ממנו וניתנת למי שיקדים ליטלה.
הסימנים הם האות שהאבידה עדיין קשורה לבעלים והיא בדרך ל"תשובה" – לשוב לבעליה.
הרב מוסיף ואומר שכשחלילה נתייאשו הבעלים, ואין תיקון לרכוש דרך הבעלים, חוזר הרכוש אל הכלל ממנו יצא ושיתוף הקנין פועל את פעולתו. כשאין ייאוש ייחוד הקנין הוא שפועל פעולתו ומתקיימת בו מצוות השבת אבידה.
השמלה בכלל כל הרכוש הייתה ויצאה מן הכלל ללמד. השמלה מיוחדת היא, תפורה על פי מידתו של האדם ועל כן יש לה שייכות מיוחדת אליו. השמלה היא ביטוי לייחוד הקניין, ולדבר שבמהותו יש לה סימנים וקשר מיוחד לבעליו. מלמדת היא שרק כשאין ייאוש ושייכת האבידה עדיין לבעלים הראויים לתקנה – אז מתקיימת מצות השבת אבידה.
אבל אם חלילה נתייאשו הבעלים ואיבדו את הדרך לתקן עצמם ואת החפץ האבוד מהם חוזרת האבידה אל הכלל. האבידה כבר אינה "מיוחדת" כשמלה, אלא נעשית כללית ומשותפת לכולם, ועל כן כל הקודם לזכות בה – זכה בה ובתיקונה במקום בעליה4.
1 "והמלך החמשי שמלה ממשרקה והוא מלכות שבז"א סמוכה ליסוד ושמל"ה כמ"דא ושמל' מגוללה בדמי' בסו' הדין וזהו ממשרקה כמד"א לשמוע שריקו' עדרים שהם ג' עדרי צאן נה"י ונמשכה מצד הוד שבמלכות שבז"א בסוד שורק שהוא ניקוד הוד והיינו ממשרקה"
2 קהילת יעקב ערך "גן":
גניבה גניבת ממון או גניבת דעת, הגם שניהם בקן אמצעי תפארת שהוא אמת (זוהר פנחס רעיא מהימנא ר"ל), ויסוד שהוא נאמן (זוהר משפטים קט"ו ע"ב), והנה גניבה גימטריא שבעים יתענה שבעים צומות ויפייס התפארת בכוונת הוי"ה פשוטה והוי"ה במילוי אלפין שהוא ע'.
שם עמ' ק"מ:
ראשי תיבות 'צום 'קול 'ממון, והוא סוד תורה עבודה גמילות חסדים חסד גבורה תפארת, כמו שכתבתי בערך מקץ.
באר מים חיים פרשת תרומה:
ובכל מאודך בכל ממונך בחינת תפארת הממוצע כי צריך לזה גם בחינת הגבורה לתת את כל ממונו לה' אבל לא בנפשו ועל כן הוא פחות מגבורה ויותר מחסד והוא בחינת תפארת באמצע, וגם ממון הוא חושבן קול בחינת תפארת ישראל הקול קול יעקב כנודע. ונגד שלושה הללו, נראה שעל כן נמצא בישראל שלושה בחינות שהזכרנו והם בתי אחותי אמי כי כשהם מקבלים השפעתם השייך אליהם לבד נקראים בתי כנזכר למעלה והוא בחינת הגבורה והקימוץ בלתי לתת רק המצטרך אליה לבד, וכשהם מקבלים גם בחינת כל ההשפעות השייך לכל העולמות ומהם יבוקש לכולם נקראים אחותי כנזכר והוא בחינת תפארת הממוצע שהוא יותר מבתי ולא בחינת אמי. וכשהם נקראים אמי המורה על הנהגתם כביכול את ה' לרצונם להפכו מדין לרחמים ולבטל גזירותיו בכח כשרון מעשיהם וכביכול הוא כבן אשר אמו תנחמנו לעשות כך וכך, והוא עושה כרצונם זו היא בחינת האהבה האמיתית החיבה הגדולה החביבה לאין קץ. והנה כל בחינת הברכה הוא לעולם הוא בסוד מאה, בסוד הכתוב (בראשית כ"ו, י"ב) וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה' וכמו שאיתא בדברי מרן הרב האר"י ז"ל (בליקוטי תורה תחילת פרשה זו) ומאה הוא אותיות אמה כנודע . ואמנם המשכת כל הברכות הללו בסוד מאה הוא מבחינת מדת הבינה הידוע כמו שאיתא (בכוונת המאה ברכות עיין שם) ששם חמישים שערי בינה, ושערים הוא סוד הברכה כנזכר שם. וידוע שלכל המשכת הברכות צריך להיות בתחילה העלאת המיין נוקבין מלאתערותא דלתתא שעל כן אנו מברכים בכל יום מאה ברכות כמו שאיתא (במנחות מ"ג ובשולחן ערוך אורח סימן מ"ו סעיף ג') בכדי להיות אתערותא אל הברכה שהיא בסוד מאה.
3 בביאורו לספרא דצניעותא: "מלך חמשי שמלה. נצח שכל לבושין הן בסוד נו"ה כמ"ש בפרשת משפטים דף צ"ח ע"א הוד והדר לבשת אלין תרי בדי ערבות. וז"ס חלוקא דרבנן בטלית של ת"ח כי ת"ח הם נו"ה כידוע בסוד וכל בניך למודי ה'. וז"ס הלבושין בהיכל שני בפ' פקודי ד' רמ"ז ע"א הכא קיימין כל אינון מלבושין דנשמתין דצדיקייא כו' ע"ש. ועיקרם בנצח כמ"ש (תהלים ק"ד) עוטה אור כשלמה בסט' דימינא וז"ש (ישעיה ס"ג) הדור בלבושו שהוא נצח כנ"ל והדר לבושו פורה דרכתי (שם) שהוא סוד הרגלין וייז נצחם על בגדי כו' ואוריד לארץ נצחם. וז"ס האמור בפרשת משפטים דף קי"א (ע"ב) ויגע בכף ירכו וההוא ירך דרווח מיעקב וההוא ירך הוה בחלישו דילי' עד דאתא שמואל מאי בחלישו דלא משיך נבואה כד אתא שמואל נטל ההוא ירך וסלקיה מההוא אתר וחטף ליה מיניה כו' ובג"ד הני ברכי דרבנן דשלהי מן דא איהו דכל כסופא דלהון בתר ירך איהו וכ"ש ירך דרבנן כו' ושם בד' קי"ב ע"ב מה כתיב ותקח רבקה את בגדי עשו כו' באלין לבושין דיליה גזל כו' ובג"כ הני מאני דרבנן דקא בלו מחופיא דדהו והני ברכי דשלהי מנייהו הוא ודאי כו' ע"ש וידוע שסוד הירך הוא נצח והוא שנבא ממנו שמואל כידוע ושם ג"כ הבגדים ולכן אחר שני דברים אלו רודפים ששם ותקע כף ירך יעקב שאין לו אחיזה אלא שם. וז"ס ואוריד לארץ נצחם כנ"ל. וז"ס ומעיל קטן תעשה לו אמו ששם סוד הלבוש ואמו בינה כידוע בסוד חנה וממנה נביאים כמ"ש בת"ז וז"ס תעשה לו אמו וכן בעלת אוב ראתה אותו עוטה מעיל. וז"ס ופרשו את השמלה דברים מחוורים כשמלה (ספרי) שמלה לך קצין תהיה לנו (ישעיה ג') דברים שבני אדם מתכסין כשמלה ישנו תחת ידיך (שבת קי"ט ב') וז"ס שמלה".
4 עי' אדיר במרום בענין "עת לעשות לה'" שפעמים שאדם מתקן את מה שחבירו צריך היה לתקן. זו לשונו (ח"א עמ' כ"ח-כ"ט).
"ולכן אמר עת לעשות לה', הזמן הראוי לעשות למען ה', שיהיה הדבר מצוין ומרוצה לפניו-בזמן שהאחרים הפרו תורתך. והפרו ר"ל: בשעה שמפסיקים התפשטות התורה המתפשטת בקדושתה על ישראל ועל כל העולם, והיינו שמפריעים ומבטלין אותה ממעשה קדושתה. והנה בהיות המדרגות עומדים בתיקוניהון ובסדריהון כראוי למעלה ולמטה, הנה אז נודעים כל העובדים, ונמצא לכל אחד חלקו, ונמשך עליו שפע כפי בחינתו לצורך כל העולם כולו, והוא מ"ש, איש אשר כברכתו ברך אותם (בראשית מט, כח). ואז אין לשום אחד לעבור את תחומו, כי כל אחד מכיר את מקומו ועושה את שלו… ותדע שבזה תלוי גם כן הפירוש שפירשו ז"ל, הפרו תורתך, משום עת לעשות לה' (ברכות סג א). כי בהיות התורה מתחלשת בתיקוניה מפני מעשה בני האדם, לפעמים יצטרך על איזה דבר לשנות לפי שעה משום עת לעשות לה'. כללות הענין: שכל אדם צריך להקריב עצמו בזמן שאין אחרים, וליכנס אפילו במקום שאלמלא היו אחרים הוא לא היה נכנס, כי אין זה פגם והריסה אלא תיקון".
ועי' בליקוטי מוהר"ן תורה קפ"ח:
דע, שצריך לנסוע להצדיק לחזור על אבדתו, כי קודם שיוצא האדם לאויר העולם, מלמדין ומראין לו כל מה שצריך לעשות ולעבוד ולהשיג בזה העולם, וכיון שיצא לאויר העולם מיד נשכח מאיתו, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (נידה ל'). והשכחה היא בחינת אבדה, כמו שקראו רבותינו ז"ל את השוכח אובד, כמאמרם ז"ל (אבות ה') "מהיר לשמוע ומהיר לאבד" וכו'. וצריך לחזור ולבקש אבדתו, והאבדה שלו היא אצל הצדיק, כי הצדיק חוזר על אבדתו עד שמוצאה, ואחר שמוצאה, חוזר ומבקש אחר אבדות אחרים, עד שמוצא גם אבדתם, עד שמוצא האבדות של כל העולם. על כן צריך לבוא להחכם לבקש ולהכיר אבדתו, ולשוב לקבלה אצלו, אך הצדיק אינו משיב לו האבדה עד שידרשנו אם אינו רמאי ושקרן, כמו שכתוב : "עד דרוש אחיך והשבותו לו" (דברים כ"ב ב') – "עד שתדרוש את אחיך אם אינו רמאי" (בבא מציעא כ"ז).