נדרים י' (ע"ב) – לימוד מקל וחומר
נדרים י' (ע"ב):
מנין שלא יאמר אדם לה' עולה לה' מנחה לה' תודה לה' שלמים תלמוד לומר קרבן לה' וקל וחומר ומה זה שלא נתכוון אלא להזכיר שם שמים על הקרבן אמרה תורה קרבן לה' לבטלה על אחת כמה וכמה.
יש לעיין בדברי הגמרא מדוע למדו דין הוצאת שם ה' לבטלה מקל וחומר והלא פסוק מפורש הוא כדברי הגמרא במסכת תמורה ד' (ע"א):
… ואי אמרת בשלמא לקלל את חבירו אזהרתיה מהכא דכתיב לא תקלל חרש אלא אי אמרת מוציא ש"ש לבטלה אזהרתיה מהיכא אלמה לא והכתיב את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד ההוא אזהרת עשה הוא.
ממקורות אלו יש ללמוד שיש מצות עשה האוסרת על הזכרת שם שמים לבטלה שכן המזכיר שם שמים לבטלה "עזב היראה". קשה אפוא למה ללמוד מקל וחומר מה שמפורש בתורה במצות עשה.
נראה ששני דינים יש בהזכרת שם שמים לבטלה. האחד הזכרה הבאה ממקום של זלזול וביטול של יראת שמים והשניה שבאה ממקום של אהבה ודבקות בשי"ת וחיפוש דרך לקרבתו.
הבחינה הראשונה היא נושא הסוגיא בסנהדרין ובתמורה והשניה הוא נושא סוגייתנו. אדם החפץ בקרבתו יתברך ומוצא את הדרך על ידי קרבן לה'. בודאי ראוי היה שיאמר "לה' קרבן", שכן רצונו הוא להיות קרוב לה', ומתוך קרבה זו בא להקריב קרבן.
לכאורה אמירת "קרבן לה'" מבטאת רצונו להקריב קרבן, וחיפוש הכתובת למי להקריב הקרבן ולא זו היא תנועתו הנפשית.
אף על פי כן מתוך חשש הזכרת שם שמים לבטלה אומרת התורה שהדרך היא לומר "קרבן לה'" ולא לה' קרבן". החשש גובר על חשק קרבת אלוקים ומגביל את דרך הביטוי של האדם.
מכאן מגיע גם הקל וחומר.
אם אדם שרוצה לבטא אהבתו וקרבתו לה' בהבאת קרבן, אינו רשאי לבטא חשקו במילים "לה' קרבן" אף שכך מבטא הוא את מהלך נפשו החיובי, וצריך הוא לומר "קרבן לה'" בשונה מתחושתו, קל וחומר, למי שרוצה לבטא קרבתו שלא כדרך שאמרה תורה שהיא דרך הזכרת שם שמים לבטלה, שאסור להזכיר שם ה' בדרך זו.
הליכה בדרך התורה היא בהנהגת הרחמים שזו מידתה של תורה: מידת התפארת. מי שאינו הולך בדרך התורה הוא בהנהגת הדין המנותקת ממקורה של תורה.
על כן אם במי שהולך בהנהגת התורה, ברחמים, ואעפ"כ הגבילו אותו ולא נתנו לו לבטא בחופשיות את רצונו, והנהיגוהו במידת הדין המגבילה וחייבוהו לומר קרבן לה', קל וחומר למי שאינו בהנהגת התורה שמידת הדין תגבילהו ותצמצם אפשרות הביטוי שלו ותאסור עליו להזכיר שם שמים לבטלה.