נדרים מ"ט (ע"ב) – לימוד מקל וחומר
נדרים מ"ט (ע"ב):
רבה בר רב הונא אשכחיה לרב הונא דקאכיל דייסא באצבעתיה אמר ליה אמאי קאכיל מר בידיה אמר ליה הכי אמר רב דייסא באצבעתא בסים וכל דכן בתרתין וכל דכן בתלת אמר ליה רב לחייא בריה וכן אמר ליה רב הונא לרבה בריה מזמנים לך למיכל דייסא עד פרסה למיכל בישרא דתורא עד תלתא פרסין אמר ליה רב לחייא בריה וכן אמר ליה רב הונא לרבה בריה כל מידעם לא תפלוט קמיה רבך לבר מן קרא ודייסא שהן דומין לפתילתא של אבר ואפילו קמי שבור מלכא פלוט רבי יוסי ורבי יהודה חד אכיל דייסא באצבעתיה וחד אכיל בהוצא אמר ליה דאכיל בהוצא לדאכיל באצבעתיה עד מתי אתה מאכילני צואתך אמר ליה דאכיל באצבעתיה לדאכיל בהוצא עד מתי אתה מאכילני רוקך.
הידיים, ובמיוחד אצבעותיהן, כלים הם ביד השכל והדעת לעסוק בתיקונו של עולם.
הכתיבה היא דוגמא לכך כמבואר בתיקונ"ז1 ובפרדס2.
הדיו כשהוא במקומו הוא בחינה של תהו. הכל מעורבב והרי הוא כחומר בלא צורה.
בכח יש בו את כל האותיות. "בדיו" בגימטריא שוה כ"ב, כמנין אותיות התורה.
הקנה והאצבעות הם הכלים הנותנים צורה לחומר. הם העושים את הדיו לאותיות המבטאות דברי תורה וחכמה.
כך גם תהליך האכילה. החיטה אוצרת בתוכה חכמה ודעת. "עץ הדעת חיטה היה"3 "ואין תינוק יודע לומר אבא ואמא עד שטועם טעם דגן"4. חטה בגימטריא כ"ב. אף היא כדיו יש בה בכח כל אותיות התורה. באכילה שואב האדם מן החיטה את כח הדעת שבה ומחברו לעצמו כך מוציא האדם מן הכח אל הפועל את כח הדעת שבחיטה.
הדייסא הנעשית מחטה דומה לדיו. הרי היא כעיסה של תהו המצפה לתיקונה להיעשות אותיות חכמה במוחו של אדם.
האצבעות מבסמות את הדייסא ומכינות אותה לתהליך שיעבור עליה בגופו של האדם האוכל. כתפקיד האצבעות בתיקון הדיו, כך תפקידם בתיקון הדייסא.
זה עומק דברי רב:
דייסתא באצבעתא בסים.
מכאן בא גם הקל וחומר.
למדנו בדברי "הפרדס" ששלש אצבעות הם בחינת חג"ת – חסד גבורה תפארת, ימין שמאל ואמצע. בירור הנעשה בבחינה זו הוא מעולה בבחי' זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד ושניהם בוררים את השלישי. כך מתבררים הדברים ובאים אל תיקונם.
למטה מזה שתי אצבעות שהם בחינת נצח והוד. נצח והוד הם בחי' של שני כתובים המכחישים זה את זה. אף בזה יש בחינה של בירור הנעשה במפגש של שני דברים סותרים כשכל כח מנסה להוכיח אמיתתו.
למטה מהן אצבע אחת שהיא בחינת נצח והוד כשהן נחשבות לספירה אחת.
אין כאן בירור מספיק המתאים למורכבות החיים. אבל יש כאן תפיסה אחת, ראיה פשוטה בלתי מורכבת של המציאות. אף זה חלק מהתהליך ובראיה זו הכל מתחיל.
על כן אמרו שבאצבע אחת כבר יש ביסום לדייסא והכנתה לקראת תפקידה באכילה.
קל וחומר לשתי אצבעות וק"ו לשלש אצבעות שהן מדייקות את צורת האותיות הנעשות חכמה במוחו של אדם.
* *
*
בדרך זו יש לפרש גם את המשך הגמ'.
בפרדס נאמר שהקנה הוא תפארת והאצבעות חג"ת כנזכר. נחלקו האוכלים את הדייסא אם הקנה עיקר או האצבעות.
בכתיבה ברור שצריך קנה. הוא הכותב בפועל והוא המדייק את האותיות, מכח האצבעות המפעילות אותו.
האצבעות הן שלש. בהן נעשה הבירור. הן באות מימין ומשמאל והאמצע הכוללן. בכל בירור יש בחינה של פסולת.
הקנה הוא כבר האחד היוצא מכל השלושה. הוא תפארת בעצמה. הוא כבר מבורר ועל כן אין בו פסולת.
מאידך יש לבדוק אם באכילה יש צורך בקנה. הקנה חשוב כשרוצים להוציא דברים החוצה. אז באה הכתיבה ומדייקת את האותיות.
באכילה הכל נשאר באדם. היציאה החוצה באמצע תהליך הבירור בגופו של אדם הרי היא מאוסה ולא באה בצורה של תיקון אלא בצורה של דבר מקולקל.
על כן בקנה, הרוק היוצא דרכו הוא מאוס. שכן בא הוא אל מחוץ לגופו של אדם, ושם אינו דבר מתוקן.
כך יש להבין את המשא ומתן של האוכלים. באצבעות יש פסולת והקנה מביא רוק. כל אחד ראה את התיקון בצורה שונה. אם הקנה עיקר ודיוק האותיות הוא החשוב או האצבעות עיקר שהן פועלות את הבירור הנכון באכילה.
1 תיקוני זהר דף פט/א: "תלת אצבעין מתייחדין בקולמוס לכתיבה, ועלייהו אמר בן זומא, אין בין מים העליונים למים התחתונים אלא כשלש אצבעות, ותרין אצבעאן אינון דסמכין לון, ואינון כתרי גלימי דסחיפי אהדדי.
2 ספר פרדס רמונים – שער כג פרק ח: "וענין הכתיבה ג"כ מתחלקת לחלקים. ראשונה הכותב והם חמשה אצבעות המחזיקות הקולמוס, והקולמוס בעצמו, והיד הכותבת, והמקום שבו נכתבת הכתיבה שהוא חומר נושא האותיות הנכתבות. והנה הקולמוס הוא הת"ת והוא נקרא קנה בכל מקום כאשר יתבאר בערכו בע"ה. והאצבעות הם ג' האוחזים הקולמוס והם גדולה גבורה ת"ת. ושתים הסוכמים למטה שהם כסא ומכון לג' האצבעות האוחזים הקולמוס הם נצח והוד. ומקבל הכתיבה ר"ל קלף שהוא נושא הכתיבה היא המלכות. נמצאת הכתיבה ע"י ששה ספירות. ובקצת היא משובחת מן החתימה כי הכתיבה ע"י ת"ת שהוא עיקר אבל החתימה היא ע"י היסוד. וכאשר נסתכל במקורם למעלה החתימה מעולה שהוא ע"י החכמה, והכתיבה לא כ"כ שאינה אלא ע"י הת"ת כדפי'. אמנם הכתיבה הפך החתימה כי הכתיבה מן הימין אל השמאל כי עקר הכתיבה מן הבינה. כת"ב ר"ת, כת"ר תור"ה ברכ"ה. ושלשתם בבינה. ונמשך אליה הימין ע"י הת"ת. ועתה יצדק היות הכתיבה ימין והחתימה שמאל או להפך. וכן יצדק היות הכתיבה מעולה מהחתימה או להפך כמבואר לעיל. זהו העולה לעניות דעתנו מפשרת דברי הרשב"י ע"ה כי בא הענין הזה בבלבול גדול בתיקונים".
3 ע"פ ברכות מ' (ע"א) וסנהדרין (ע').
4 שם.